מבוא

הורות – מיתוס במבחן

בציבור הרחב ובקרב אנשי המקצוע מקובל לחשוב כי בין הורים לילדיהם שוררת אהבה בלתי מותנית; כי הורים מעניקים לילדיהם, באופן טבעי ואינסטינקטיבי, אהבה ודאגה אין קץ, וכי האהבה בין הורים לילדיהם היא אוניברסלית וקיומה אינו מותנה בהשתייכות תרבותית, בצורת התנהגותו של הילד או בלחצי הסביבה. אני מבקשת להציב סימן שאלה על הנחות אלו.

האם הורים תמיד מקבלים את ילדיהם? האם יש מצבים אחרים? כיצד נוצר הקשר ההורי? האם הוא ברור מאליו? האם הוא מודרג? האם הוא אוטומטי, או מותנה בבדיקה? באילו הקשרים נוטים הורים לדחות את ילדיהם ובאילו הקשרים ייטו לקבלם? כיצד מתבטאת הדחייה?

השאלות הללו תבדקנה בהקשר לילדים החריגים.

האם קיימים קשיים במיקומו הקוגניטיבי של ילד חריג? מה החשיבות שמייחסים הורים להופעתו החיצונית של ילדם? כיצד מצטייר הילד הפגוע בזדני הוריו? מה הדימוי שהוא מעורר? למי מותר להיות בטריטוריה המשפחתית? באילו דרכים מבודדים את הילד הפגוע מהטריטוריה המשפחתית, ובאילו מקרבים אותו אליה? האם לילדים חריגים יש חדרים או מימות מיוחדים נפרדים בבית? מהם סוגי האחריות שנוטלים הורים על דצמב לגבי ילדיהם החריגים? האם אפשר לדחות את הילד מהבית ובכל זאת להביע אחריות כלפיו?

אנו מגיעים כאן לשאלות המרכזיות על מהות הקשר האנושי הבסיסי ביותר בחיי אנוש ונוכחים עד כמה שהוא יכול להיות רעוע בתנאים מסוימים.

הבניה חברתית של הורות ותדמית הגוף

ספר זה משלב בין שני נושאים עיקריים: משמעותה של ההורות ומשמעותה של תדמית הגוף ביחסים חברתיים.

משמעותה של ההורות נבדקת דרך הקשר שלה עם הגוף, ומשמעותו של הגוף נבדקת ביחסי הורות. יתר-על-כן: נראה שגם ההורות וגם הגוף הם מבנים חברתיים והמשמעויות המוענקות להם הן חברתיות – תרבותיות ולא אישיות. אנו נולדים לתוך עולם שכבר הבנה עבורנו את משמעויות ההורות והגוף.

במהלך הספר נבדוק מה חשיבותו של גוף הילד ביצירת יחסי הורות, בשמירתם ובפגיעה בהם: האם חשוב שאהיה יפה כדי למצוא חן בעיני הורי? מה יקרה אם לא אהיה יפה? מה פירושו של רבר להיות יפה? האם התנאי לאהבה וליצירת הקשר ההורי הוא היופי על-פי הקריטריונים האסתטיים של ההורים? איזה היבטים נוספים של הגוף חשובים ביצירת הקשר? איזה הנחות מוקדמות על גוף הארם מופרכות בעת המפגש הקרוב עם חריגות גופנית?

 

רקע תיאורטי

היחס לילד הפגוע והחריג נידון בעיקר על-ידי פסיכולוגים, סוציולוגים ועובדים סוציאליים. בספר שלפנינו מוצעת גישה אחרת לכמה מהנחות היסוד המקובלות בספרות ובציבור.

חלק מהחוקרים רואה בהורים לילד חריג הורים שכולים, ולפיכך מפרש את התנהגותם כ׳עיבור אבל׳ על מותו של ילד נורמלי, שעשוי היה להיוולד להם (סולניט וסטרק, 1961, למשל). חוקרים אלה ואחרים רואים בהתנהגותם של הורים לילד חולה אנוש, ׳אבל מראש׳ על הבן, בעודו בחיים. האבל מורכב מרצף תגובות הכולל: הלם, ייאוש, אשמה, כעס, מרירות והסתגלות למצב. הספרות בעלת הנטייה הפסיכואנליטית מדגישה את השימוש שעושים ההורים במנגנוני הגנה, כגון: הכחשה, השלכה, התקה ואינטלקטואליזציה, וטוענת שמנגנונים אלה מסייעים להורים להתמודד עם חרדה הנובעת מלידת תינוק נכה ובאים להגן על מבנה ה׳אני׳ שלהם.

אני דוחה העברה אוטומטית של ממצאים, מושגים ודרכי ניתוח ממחקר השכול לתחום הילד החריג, הן משום שמחקר השכול לוקה בשיפוט ערכי, והן משום שהסתמכות על המחקר בתחום השכול עלולה לגרום להעברת טעויות בסיסיות לתחום המחקר על הילד החריג, עליהן הצבעתי במקום אחר,(1978: 2-1). מטרת המחקר המובא בספר זה היא, אפוא, להבין את ההתייחסות לילד נכה, ללא כבילות לתפיסות ערכיות קודמות, או ציפיות למעבר סטריאוטיפי משלב לשלב. הנתונים שאספתי במשך תקופה ארוכה מורים כי יש לבדוק מחדש את המושגים והטענות המופיעים במחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי הרווח.

שאלה נוספת שנידונה במחקרים קודמים הייתה: במה תלויה התנהגות ההורים כלפי ילד נכה? יש חוקרים המציינים את השפעתם של מין הילד, התנהגותו, סוג הפגיעה, חומרתה ועד כמה היא ניכרת לעין. אחרים מתייחסים לסיבת הפגיעה (גנטית או סביבתית), דרגת התיקון האפשרית של המום, העיתוי המשוער של התיקון, מוגבלות צפויה בשל המום, הטיפול הכרוך בו, סכנת החיים המתקשרת אליו, והנסיבות שבהן הופך אדם להיות בעל-מום או מוגבל.

היו חוקרים שייחסו את התנהגות. ההורים לגורמים חברתיים ותרבותיים. חוקרים אלה סיווגו תת-אוכלוסיות בהתאם למשתנים כגון: השכלה, משלח-יד, דת או עדה, אך לא הגיעו לכלל הסכמה בדבר חשיבותם היחסית של גורמים אלה בקביעת אופן ההתייחסות לילד חולה, פגוע או נכה.

הדיון במשתנה העדתי בולט במיוחד בחסרונותיו. החוקרים אינם מפרידים בין השתייכות עדתית לבין משתנים אחרים הקשורים אליה בדרך-כלל, כגון: מעמד, השכלה או תנאי מגורים. גם ההבחנה בין 'אשכנזים׳ (או ׳מערבים׳) לבין ׳יוצאי עדות-המזרח׳ נראה שאינה מבוססת על עדויות אמפיריות מוצקות, ומבטאת חשיבה סטריאוטיפית השאובה מחיי היום-יום של החוקרים.

בניגוד למחקר הקיים, אמנע בספר זה מעיסוק בדיכוטומיה ״מזרחית-אשכנזית״ ואסתפק בציון ארץ המוצא של ההורה.

בנוסף לכך, בעוד שלפי המחקרים האחרים, חריג מוגדר מראש, בדרך-כלל על-פי הגדרה רפואית, בספר זה ׳חריג׳ הוא מי שמוגדר כך על-ידי הוריו. ציינתי לעיל כמה מנקודות השוני בין מחקרי לבין המחקרים שעסקו.ישירות בהתייחסות לחריג.

העניין האחרון שברצוני להדגיש בהקשר זה נוגע לשיטת המחקר. בעוד שמחקרי מבוסס על צפייה בהתנהגות הלכה למעשה, מתבססים רוב החוקרים על ׳ניסויי מעבדה׳ וראיונות. לפיכך, הם קובעים את מהות ההתייחסות של ההורים לילדיהם לפי תשובות ההורים לשאלות שהפנו אליהם: שיטה זו המעודדת צמידות למיתוסים מקובלים מפריעה לראות את התייחסותם של הורים לילדיהם כמות שהיא.

הספרות שנסקרה בעמודים הקודמים ועסקה ישירות ביחס לילד החריג, לא סייעה להסביר את ממצאי, וחלק גדול ממנה יופרך כאן.

לעומת זאת הנתונים שאספתי גילו את הרלבנטיות של נושאים אחרים שכביכול אינם קשורים באופן ישיר להתייחסות הורים לילדים חריגים. לדוגמא: חשיבותם של שיקולים אסתטיים ביחסים חברתיים, הטלת סטיגמה, דימוי גוף, גבולות גוף, התנהגות טריטוריאלית.

 

כיצד נעיד המחקר

המחקר שערכתי היה מבוסס בעיקר על תצפיות, שנערכו ביום ובלילה, משולבות בראיונות עם הורים, לילדים שאושפזו בשלושה בתי-חולים באזורים שוגים בארץ. כדי לעמוד על הקשר הראשוני בין הורה לילדו, נערכו תצפיות בחדרי-לידה ובמחלקת יולדות (2 מחלקות), יילודים (2 מחלקות) ופגייה (2 מחלקות). כדי לעמוד על היחסים בין הורה לילד נכה או חולה, אחרי שנוצר כבר קשר ראשוני, נבדקה גם מחלקת ילדים (3 מחלקות). כן נערכו ביקורים לא סדירים בחדר-מיון ילדים, חדר-מיון כללי, מחלקה אורטופדית ומחלקת כוויות.

איסוף החומר נמשר שש שנים. פרט לתצפיות ולראיונות עם ההורים אספתי גם חומר שהתבסס על ראיונות עם אנשי הצוות הרפואי, הסיעודי ועובדים סוציאליים הקשורים לבית החולים ולקהילה שהנצפים חיו בה. הראיונות עם הצוות הרפואי סיפקו מידע על מצבם הרפואי של המאושפזים. למטרה זו השתמשתי גם בנתונים רפואיים ובתיאורי ההיסטוריה של המחלה, המצויים בתיקיהם הרפואיים של החולים.

כדי להבין גורמים נוספים כמו: סוג המערכת החברתית של ההורים או סוג העזרה שקיבלו ההורים משכנים ומקרובי משפחה, ערכתי ביקורים בבתיהם של 200 הורים לריאיון חד-פעמי או לתצפיות ממושכות יותר (200 משפחות אלה נבחרו מתוך כלל המשפחות שעמן נוצר קשר ראשוני בבית החולים, חלקן באמצעות אנשי קשר מבית החולים).

באיסוף המידע נעזרתי רבות באנשי סגל, בהם היו גם תלמידי ותלמידותי.

הם סיפקו לי מידע שלא הייתי יכולה להגיע אליו בדרכים אחרות.

ההחלטה לערוך את המחקר בשלושה בתי-חולים, ולא בבית-חולים אחד, נבעה מהרצון למנוע אפשרות להסבר חלופי להתנהגות של ההורים, כמו: מדיניות ייחודית של מנהל בית החולים או של האחות האחראית או כמו: סוג האוכלוסייה הייחודי הפונה לבית-חולים זה.

בית-חולים ׳מרכז׳ הוא בית-חולים גדול, מרכזי וותיק, המשרת אוכלוסייה חילונית וחרדית, יהודית וערבית. בית החולים נותן שירותי יעוץ וטיפול לבתי-חולים אחרים, וכך הוא משרת אוכלוסייה המתגוררת באזורים שונים של הארץ. בית-חולים ׳דרום׳ ממוקם בדרום הארץ, ובית-חולים ׳צפון׳ – בצפונה. שניהם בתי-חולים קטנים, יחסית, המשרתים רק אוכלוסייה מקומית. בבית- חולים ׳דרום׳ נהוגה שיטת rooming in במחלקת יולדות, לפיה מטפלת האם בתינוקה כבר בבית החולים.

במחקר הפסיכולוגי הסוציולוגי, בנושאים שעסקתי בהם, רווח השימוש בניסויי מעבדה. ובראיונות מובנים, לרוב חד-פעמיים, הנערכים בבית ההורים, אך ״אף לא אחר מהמחקרים המצויים על תגובותיהם של מבוגרים לילדים בעלי אטרקטיביות שונה לא נקט בתצפיות ישירות על אינטראקציות בין מבוגר-ילד׳(הילדברנדט, 196:1982). גם מחקרים המבוססים על ראיונות מבטאים ניתוק חלקי ממצבי החיים הממשיים, למשל: חוקרים שבדקו התנהגות הורים כלפי ילד נכה, לא צפו בח-ר-כלל, באינטראקציה הממשית עם הילד. חלקם, ביקשו מההורים להעריך את האינטראקציה באמצעות תשובות על שאלות המתייחסות לכמות הזמן שהם מקדישים לילדיהם. כלומר, הנחקרים התבקשו לדווח מילולית לא רק על עמדותיהם כלפי ילדיהם הנכים, אלא גם על נתונים עובדתיים, כביכול, הנוגעים להתנהגותם כלפי הנכה.

ניסיתי להתגבר על ליקויי המחקר הקיים, בכך שערכתי מחקר תצפיתי והתבוננות בהתנהגותם הממשית של ההורים עם ילדיהם, ללא הזדקקות לעדותם המילולית שלאחר מעשה. לדעתי, השימוש בריאיון צריך להיות מוגבל לבדיקת ביטויים מילוליים. לעומת זאת, כאשר המטרה היא בדיקת נתונים עובדתיים הנוגעים להתנהגות שאינה מילולית (כמו: ליטוף או נגיעה), אין טעם לפנות לנחקר בשאלה ולבקשו להעיר על התנהגותו כלפי ילדיו. כדי לדעת כמה זמן מקדיש הורה לילד נכה וכיצד הוא מבלה עמו, ראוי, לדעתי, לצפות בכך הלכה למעשה. גם כשהכוונה היא לבדוק עמדות של תדים כלפי ילדם החריג, אין להסתפק בעריכת ריאיון בבית ההורים. אני שותפה לדעתה של רוס באומרה: "איננו יודעים באיזו מידה ההצהרות המילוליות של האימהות אמנם מתאימות לתחושותיהן האמיתיות׳׳ (רום, 1964). עריכת המחקר בבית החולים דווקא, אינה מאפשרת לחוקר לקבל כפשוטן את הצהרות ההורים, שכן כאן נדרשים ההורים לבחור ממשית בין אלטרנטיבות – לנגוע או לא לנגוע בתינוק, לנשק לו או לא לנשק, לקחת הביתה את הילד או להשאירו בבית החולים, לשיר לו שיר ערש? לבקש את בדתת גם כשמחקרים המסתמכים על ראיונות מדברים על דחייה, הם עושים זאת באופן מעורפל ובלי התייחסות להתנהגות ממשית. ואילו צפייה ביחיד בב-ת-חולים מאפשרת לעמוד על התנהגויות המתרחשות בשעות שונות של היום והלילה, להתבונן בהתנהגויות בלתי מילוליות ובמסרים המובעים באמצעות התנהגויות דומות זו לזו לכאורה, ולהשוות דיבור למעשה. שיטת המחקר, תחום המחקר והזמן הרב שהוקדש לאיסוף הנתונים, מאפשרים גם בעקב אחר מספר לא מבוטל של משפחות במשך כמה שנים. כך יכולתי להתמקד בהיבטים דינמיים של ההתנהגות ולהסביר מה מביא לשינויים ב-תנמות ההורים.

הבחירה בבית החולים כמסגרת עיקרית לתצפית וליצירת מגע עם -עשפהות והעדפתה על מסגרות אחרות (כגון בית הנצפים) נבעה בתחילה דש-קולי נוחות טכנית, אך בדיעבד התבררו יתרונות נוספים הטמונים בה, בבתי החולים שערכתי בהם את תצפיותי, מאפשרים להורים, ברוב המקרים, לשהות ליד ילדם במשך שעות רבות ביום (ולעתים, במשך כל היום והלילה) להעניק לילד טיפול הורי, ולעתים גם סוגים מסוימים של טיפול סיעודי. כך התאפשרה התבוננות במשך שעות רבות במספר גדול של נצפים הרבה מעבר -ד- שהיה אפשרי אילו התצפיות נערכו בבית. בנוסף לכך, מכיוון שרוב האמהות יולדות בבית-חולים וכל ילד עלול להגיע לבית-חולים, הצלחנו לכלול במחקרנו ילדים שסבלו מסוגים שונים של נכות ומחלה: ילדים חולים במיילדת ממושכות וזמניות; ילדים שהשתייכו למשפחות מעדות שונות, מלאומים וממעמדות שונים, והתגוררו באזורים שונים של הארץ. עריכת התצפיות בבתי-חולים בנוסף על בתי ההורים סייעה לי לצפות בהתנהגות ההורים משתי סיבות נוספות:

א) בבתי-חולים מצויים הרבה זרים, כר שנוכחותי בלטה פחות ממה שהיה קורה אילו התקיימו התצפיות בבית.

ב) מסגרת בית החולים הקשתה על ההורים להסוות התנהגויות הנחשבות בלתי מקובלות והמביעות עוינות כלפי ילדיהם. וזאת בשל היותם חשופים לעין המסתכל במשר כל שעות היום והלילה, בעוד שבבית אפשר להסתיר התנהגויות מסוימות לעתים אף מעיני בני-הבית האחרים.

כנגד זה שהיית ההורים במקום בלתי מוכר ומוקף זרים, והחשיפה שהתנהגותם זוכה לה, העלו את החשש, שבית החולים אינו מסגרת טבעית, ולכן יהיה קשה להכליל ממצאים מבית-חולים על מסגרות אחרות. על-כן חשוב היה לי לערוף גם תצפיות בבתי המשפחות. בדיעבד, לאחר עריכת תצפיות גם בבתי-חולים וגם בבתים הפרטיים, נראה שאין מקום לחשש זה.

בתור זמן קצר יחסית חשים עצמם רוב ההורים בבית החולים נינוחים ביותר, הן בשל מתן סימני זיהוי אישיים למקום והפיכתו למוכר ואישי, והן בשל הסתגלות חברתית לנוכחותם של אנשים נוספים ולריבוי העיניים הצופות בהתנהגותם. באופן כללי, נראה שלא קיימת מסגרת טבעית אחת ליחסים בין הורים לילדים. יחסים אלה באים לידי ביטוי בהקשרים שונים שכולם טבעיים.

ברצוני להבהיר מספר דברים נוספים הנוגעים לדרך עבודתי, כמו: אופן כניסתי למחלקות, הגדרת תפקידי, הצגת עצמי לנחקרים ולצוות, והסוואת מידע הנוגע למופיעים במחקר, אפילו מעוברי בית החולים.

כניסתי למחלקות התאפשרה בעזרת אנשי צוות בית החולים: אחיות, רופאים ועובדות סוציאליות. בכל מחלקה היה לי לפחות מקשר אחד שירע על המחקר, הכיר לי את המחלקה וסדריה, הציג בפני את המשפחות ובעיותיהן, הבהיר בעיות רפואיות והתיר לי להיות נוכחת בעת שיחותיו עם הנצפים. בדרר-כלל זכיתי לעזרה נפלאה. אך הייתי זקוקה גם לעצמאות, שהייתה עלולה להיפגע לעתים, בעקבות ניסיונם של אחדים מהמקשרים, לברר ׳מה ראיתי היום׳ ולהתוות את צפייתי לאפיקים שנראו חשובים בעיניהם. נקטתי לפיכך בפעולות שונות: הגבלתי את המפגשים עם המקשרים בעיקר לראשית תקופת התצפיות, החלפתי את הימים והשעות של התצפיות, וניסיתי לקבוע את זמניהן לשעות שבהן יתאפשר לי חופש פעולה רב ככל האפשר; נוסף לכך השתדלתי מאוד שלא להתבלט. רק מספר מועט של חברי צוות ידע שאני עורכת מחקר.

פשוט וקל היה לי להציג עצמי לפני הנצפים. תפקידי לא היה מוגדר בבירור, ובדרך-כלל לא הצגתי עצמי בלי שנתבקשתי. הייתי אחת מתור מספר רב של זרים הסובבים במחלקה, כגון סטודנטים, מתמחים או הורים. המצב לא היה שונה גם כשלבשתי חלוק, כפי שנתבקשתי לעשות לעתים, על-ידי הצוות הסיעודי. לעתים רחוקות, יחסית, נשאלתי למעשי. להלן שיחה אופיינית למצבים אלה.

הנצפה: מה את עושה פה? את רופאה?

אני: לא. אני עושה מחקר.

הנצפה: על מה?

אני: איך אפשר לעשות שיפורים.

הנצפה: באיזה תחום?

אני: את זה אני רוצה ללמוד מכם.

הנצפה: במה אפשר לעזור לך?

עניין אחר שיש להבהיר קשור להסוואת פרטים הנוגעים לנצפים. הדבר היה חשוב לי במיוחד הן בשל הבטחתי המפורשת להסוות את כל הקשור לנצפים, כתנאי לקבלת הרשות לצפייה, והן בשל מחויבותי לכללי האתיקה הבסיסיים. לשם כך שונו שמות הנצפים ופרטים שאינם נוגעים לטיעונים המרכזיים. נעשה כל מאמץ למנוע זיהוי שמותיהם של בתי החולים שהתצפיות נערכו בהם, שמות המחלקות ושמות הנחקרים, מתוך כוונה שגם אנשים העוברים בבתי החולים לא יוכלו לזהות את הרופאים והאחיות המצוטטים ואת הילדים המתוארים בספר.

 

כיצד בנוי הספר

בכל אחד מפרקי הספר מוצגת טענה מרכזית. כל אחת מהטענות מבוססת על המידע שנאסף מכל המקרים. מחקרי מבוסס על צפייה ב-1450 מקרים, בהם 1288 הורים לילדים חריגים או חולים ו-162 נשים הרות ויולדות שילדו ילדים נורמליים או ילד מת. אלה הם סך כל המקרים ששהו במחלקות בתקופת המחקר. הטענות המוצגות בספר תודגמנה באמצעות תיאור מפורט של 43 מקרים מייצגים, תיאור מפורט פחות של עשרות מקרים נוספים, וסיכומים סטאטיסטיים כלליים.

בספר שלפנינו ננסה להראות שתפיסת האחריות של הורים כלפי ילדם ונכונותם לקרבה או ריחוק טריטוריאלי ממנו הן תגובות הנובעות מהופעתו החיצונית של הילד כפי שהיא נתפסת ומתפרשת על-ידם. הורים נוטים לאמץ את ילדיהם כשהללו עונים על הקריטריונים האסתטיים שלהם, כפי שהם מקובלים תרבותית וחברתית: הורים נוטים לדחות את ילדיהם כשהם סותרים את הקריטריונים שלהם ליופי. יתר-על-כן, להופעה החיצונית של הילד יש השפעה גדולה על תדמית ה׳אדם׳ או ה׳לא אדם׳ שלו, ומכאן השפעתה הרבה על ההתנהגות כלפיו. באופן כזה, ההופעה החיצונית מתקשרת לתדמית וזו מתקשרת להתנהגות.

טענה זו נדונה בפרקי הספר השונים.

בפרק א אני דנה בחשיבותה של אסתטיקה והופעה חיצונית ביחסים בין הורים לילדים. אני טוענת כאן שתגובתם של הורים מושפעת מהופעתם החיצונית של ילדם. טענה זו ישימה הן לגבי ילדים נורמליים והן לגבי ילדים חריגים. פרק א׳ מפגיש אותנו עם אימהות ליילודים נורמליים העורכות להם בדיקה חיצונית מיד אחרי הלידה. רק מי שעומד בבדיקה ועונה על קריטריוני היופי של אימו משויך למשפחה ואימו מחליטה לאמצו. קריטריוני יופי אלה כוללים סדר ופרופורציה בין האיברים. מי לא עומד בבחינה? בח-ר-כלל, אלה ילדים בעלי-מום או חריגות חיצונית.

בפרק ב אני שואלת מהו האיום העולה מהגוף החריג ומחריגותו, שגורם לדחייתו? נראה שילד נדחה כשיש קשיים במיקומו הקוגניטיבי. בהקשרים אלה הוא אינו עונה על הדימוי המקובל של 'אדם׳ והוא נתפס ומתויג כ׳לא ארם׳ (תוך שימוש בכינויים כמו ׳מפלצת', ׳קרנף', ׳ווווש״). תיוג ילד כ׳לא ארם' הוא משמעותי במיוחד כיוון שהוא מכשיר את הקרקע למעשי אלימות ׳לגיטימיים׳ כלפיו.

וכך, חוסר אסתטיקה פירושו איום על הסדר הבסיסי: יש לנו השקפה איך אמור להיראות ׳אדם' ואנו דוחים את מי שהופעתו החיצונית פוגמת בדימוי הבסיסי שלנו על ה׳אדם׳.

 

בפרק ג אני בודקת אם תגובת ההורים היא ישירה או עקיפה. נראה שהורים מגיבים לתדמית של גוף הילד (לאופן שבו הם רואים את גופו) ולא לגוף כשלעצמו. לתדמית – שני מרכיבים; קוגניטיבי וויזואלי; בפרק ג אני מתמקדת בעיקר בתדמית הוויזואלית, כלומר בהבחנה שבין ההופעה החיצונית כמות שהיא לבין האופן שבו מפרשים אותה, או מציירים אותה בדמיון. נושא זה מודגם בפרק בעיקר באמצעות הדיון בהתנהגותם של הורים לילדים מונגולואידיים וחולי סרטן.

בפרק ד נראה שהורים דוחים את ילדיהם בהקשרים בהם עולה תחושה של פריצת קווי הגוף של הילד, המרמזת גם על פריצת גבולות הגוף של ההורה ומאיימת עליו בהדבקה. טענה זו מודגמת בפרק על-ידי התנהגותם של הורים לילדים המחוברים למכשור או ילדים שבגופם הותקנו פתחים במקומות בלתי שגרתיים, ילדים ששיער ראשם גולח או ילדים המדיפים ריח רע. כן אנו מראים הורים המוטרדים ממפגש עם הפרשותיהם של ילדים בוגרים, מהשמנת יתר של הילדים או מהתנפחות דרסטית של הגוף או חלק ממנו. לפי ממצאי, מתעוררת בהקשרים אלה, אצל ההורים, תחושה של פריצת גבולות הגוף של הילד ומאוחר יותר, שלהם עצמם.

פרקים ה-ו מתייחסים לשני ממדים של התנהגות ההורים כלפי ילדם: קבלת אחריות על חייו והנכונות לשהות ולחיות עמו בטריטוריה משותפת.

בפרק ה נראה שקיימת התנהגות טריטוריאלית כלפי ילד פגום והיא שונה מההתנהגות הטריטוריאלית כלפי ילד רגיל. לפי ממצאי, ילד פגוע שאינו מוגדר ׳ארם׳ אינו מקבל רשות להיות נוכח בטריטוריות משפחתיות בסטטוס של בן משפחה: בפרק זה יתוארו האופנים השונים של בידוד טריטוריאלי בין כותלי הבית.

בפרק ו מוצגת הטענה שכל הורה חייב לקבל החלטה על סוג האחריות שיש לו כלפי ילדו, החלטה המבטאת קבלה או דחייה של הילד. תפיסת האחריות נעה מקבלת אחריות אבסולוטית לילד, מכל בחינה שהיא ועד דחייה גמורה המעידה על היעדר אחריות מוחלט ודחיית הילד מתוך עולמו של ההורה. סוג אחרון זה של היעדר אחריות מתבטא גם באלימות כלפי הילר, או בהפניית דרישות לאחרים שידאגו ויבטיחו את מותו. גם כאן, הסרת האחריות היא תוצאה של הפרשנות המיוחסת להופעתו החיצונית של הילד או לתדמית גופו.

אפשר להתייחס לכל פרק כליחידה נפרדת או כהמשך לפרקים הקודמים. למשל, הפרק הראשון מבהיר את חשיבותה של הופעתו החיצונית של ילד בהתנהגות הוריו כלפיו, כפי שהיא מפורטת בפרקים הבאים. אך פרק זה בודק גם שאלות כלליות כמו: האם חשוב להיות יפה? מה מקומה של האסתטיקה בהתנהגות החברתית? מה פירושו של דבר להיות יפה? כך גם פרק ה', שעוסק בסוגיה הכללית של הבניה חברתית של בית המגורים, ובחשיבותה של הנכות בהבניה זו. אך פרק זה הוא גם המשך לפרקים אחרים בכך שהוא מראה את תאפשרויות השונות למקם, מיקום ממשי, את הילד הנכה, ואת הקשר בין טיבו של מיקום הילר לטיבה של הפרשנות שמייחסים למצבו ולמראהו.

פרק ההרהורים (פרק ז) מסכם את הספר. עולות בו מסקנותנו מן המחקר דגן המבחן שבו העמדנו את הנחות היסוד הראשונות בדבר מהות האדם, מהות הגוף האנושי ומהותה של ההורות.

הוא מסתיים בכמה מלים אישיות להורים.

Google+

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>