אימהות התלויה בדבר: הביו-פוליטיקה של ההתאהבות בילדך

 Conditions of Mothering: The Bio-Politics of Falling in love with Your Child / Prof. Meira Weiss 

מקובל היה לחשוב שאהבתה של אם לילדיה הביולוגיים היא טבעית ואינה תלויה בדבר. במחקר שעליו מתבסס המאמר הנוכחי , הפריכה פרופ' מאירה וייס את מה שהתקבל עד אז כאקסיומה. לטענתה, כל אם צריכה לקבל החלטה האם היא "מאמצת" את ילדה הביולוגי או לא. אם הילד עונה על הדרישות שהוצבו בפניו על ידי אימו, היא "תאמץ" אותו ותקלוט אותו לטריטוריה המשפחתית.

המאמר מבוסס על מחקר דוקטוראט (1986), שנערך בשיטות מחקר אנתרופולוגיות. פירוט שלו ניתן למצוא בכמה מספריה של וייס (1991; 1994; 2002). ** חוקרים רבים הניחו כי אחרי הלידה עוברים האם והילוד תהליך של התאהבות הדדית. הנחות יסוד אלו לא אותגרו והתקבלו כתובנה אוניברסלית שאין בלתה. מכאן נולד המושג "אינסטינקט אימהי" שעבר הבניה חברתית מאסיבית במשך השנים, הבניה שקיבעה את מעמדן של נשים והשרישה את התפיסה הנורמטיבית לפיה אך טבעי שהן, ולא הגברים, יופקדו על הטיפול בילדים.

במאמר זה מביאה החוקרת חלק מממצאי המחקר האתנוגראפי שביצעה. לפי וייס, אימהות לילדים שנולדו עם פגם חיצוני נטו לנטוש את ילדיהן בבית החולים או לבודד ולהפלות אותם בתוך כותלי הבית. יותר מ-68% מהילודים בעלי פגמים חיצוניים, ננטשו עוד בבית החולים, בהשוואה ל-7% מהילודים עם פגמים פנימיים. לטענתה, אילו הקשר בין אם לילדיה היה "טבעי" ומותנה ב"אינסטינקט אימהי", לא היינו אמורים לקבל את הממצא הזה או ממצאים נוספים המעידים על דחיית ילדים על ידי הוריהם.

ברור אם כן שאהבת אם לילדיה אינה "טבעית" וכל אם צריכה לקבל החלטה האם היא "מאמצת" את ילדה הביולוגי או לא. אם הילד עובר את הבדיקה החיצונית ועונה על הדרישות שהוצבו בפניו, אימו "תאמץ" אותו ותקלוט אותו לטריטוריה המשפחתית. ארבעה תיאורי מקרה: מקרה המבחן הראשון אותו מציגה פרופ' וייס במאמרה הוא של בני הזוג משולם שבנם נולד עם מום חיצוני בולט בעמוד השדרה (ספינה ביפידה).

לפני ראיית הפגם האם היתה מלאה התלהבות מילדה שנולד זה עתה. התמונה השתנתה באופן קרדינאלי מייד לאחר שראתה את הפגם. היא נרתעה מהילד כאילו קיבלה מכת חשמל ואמרה : "הוציאו אותו מכאן, קחו אותו! איזה דבר מכוער". מאוחר יותר היא תיארה את בנה כ"מפלצת עם זנב" ובסופו של דבר נטשה אותו בבית החולים.

המקרה השני מחדד את חשיבותו של המראה החיצוני במערך השיקולים של ההורים. גם גבי נולד עם ספינה ביפידה—פגם דומה (אם כי פחות חמור) למקרה הקודם. בתחילה סירבו ההורים לקבל את בנם, למרות שהרופא הבטיח להם שהוא יישאר בחיים. רק לאחר שעבר ניתוח להסרת המום שינו ההורים את דעתם, והחליטו "לאמצו ".

במקרה זה הניתוח שימש כמעין טקס חניכה. המקרה השלישי הוא דוגמה ליחס הקשה המוענק לפעוטים בעלי פגם חיצוני גם כשמובאים לבית ההורים. פזית, בתם השלישית של בני 30 ממוצא מרוקאי, נולדה עם א-סימטריה בולטת של איברי הפנים + בעיות בריאות. התפתחותה הקוגניטיבית היתה נורמלית. הוריה של פזית נטשו אותה בבית החולים, אך מעורבותם הפעילה של רשויות החוק הביאה בסופו של דבר להבאתה הביתה. יחד עם זאת, הכנסת פזית לבית הוריה לא הביאה לסיום הפגיעה בה.

פזית שוכנה במסדרון חשוך שנורת החשמל הוסרה ממנו על ידי האב; הנורה חוברה מחדש כשפזית אושפזה לקבלת טיפול רפואי. כיבוי האור בחלל בו שהתה היה בבחינת אקט סימבולי שסימן את הניתוק בינה לבין בני המשפחה האחרים. פזית נפטרה כעבור כמה חודשים. המקרה האחרון מתאר את היתאם, ממוצא ערבי, שלא התירה לבצע ניתוח מציל חיים בבתה מיד לאחר הלידה, כשהאם מבינה היטב את ההשלכות של החלטתה.

כשהיתאם ראתה את הילדה הפגועה היא השוותה אותה ל"שטן", ואז ביקשה מהרופאים לא לטפל בה, לעזוב אותה לנפשה, כי הכל "בידי האל". החלטתה של היתאם נתמכה על ידי בעלה. כמה שעות לאחר שההחלטה נתקבלה – הלכה הילדה לעולמה. מעניין שהורים לא ביולוגיים התייחסו לעיתים קרובות בחמימות רבה יותר לילדים בעלי פגמים חיצוניים, בהשוואה להוריהם הביולוגיים.

לסיכום, ארבעת מקרי המבחן שהוצגו כאן בתמציתיות רבה מצביעים על כך שהורים נוטים "לאמץ" את ילדיהם הביולוגיים במידה והם ומראם החיצוני עונה על דרישות הוריהם. במקרה של מום חיצוני, תיקון קוסמטי להסרת המום עשוי להביא לשינוי מערך השיקולים ול"אימוץ מחדש" של הילד.

לקריאת הקטע המלא באנגלית לחצו להגדלה:

מטאפורות של איידס, סרטן ומחלות לב - תקציר מאמר

מטאפורות של איידס, סרטן ומחלות לב \ פרופ' מאירה וייס

Signifying the Pandemics: Metaphors of AIDS, Cancer and Heart Disease / Prof. Meira Weiss

אנשים מגיבים למחלה באמצעות המטאפורות המיוחסות לה ולא למחלה כשלעצמה, על פי נתונים מדעיים וסטטיסטיים. למטאפורות יש מימד ויזואלי ומילולי, והן תלויות תרבות. דהיינו, בקיט התרבותי שלנו ישנו מאגר של דימויים ויזואליים (אדם רזה, עם חורים, למשל, כשמדובר בחולה איידס) ומילוליים (זיהום, הדבקה) הנוגעים למחלות השונות, דימויים השונים מתרבות לתרבות.

הסרטן והאיידס, הנחשבות במידה רבה למגפות של שלהי המאה ה-20, עומדות במרכזו של מאמר אותו פירסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly. לטענתה של פרופ' וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) - שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.

שתי המטאפורות דנן, הן מקבילות סימבוליות המשלימות זו את זו ויוצרות יחדיו מעין מעגל. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמהות המשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף, משום שהם מתרבים ואף מביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.

מנגד, מחלות הלב תוארו כפגם נקודתי, תקלה טכנית ומכנית, במכונה הגדולה של גוף האדם, שאינן נגרמות באשמת החולה. חולי הלב נתפסו כאנשים בריאים, להוציא התקלה המצערת בליבם, ושאחרי שהיא תתוקן, הם יחזרו להיות בריאים לגמרי. המטאפורה הזאת שונה לגמרי מהמטאפורה של חולי הסרטן והאיידס, למרות שיש דמיון רב בשיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון שלהן.

חולי הסרטן והאיידס תוארו וצוירו כאנשים בעלי גוף מחורר ומנוקב, שהמחלה משמידה אט -אט כל חלק מגופם. במסגרת שיטת המחקר הייחודית שיישמה פרופ' וייס, נתבקשו 75 אחיות, 40 רופאים ו-60 סטודנטים לדמיין ולתאר באופן מילולי ולאחר מכן באופן גרפי, את מחלת הסרטן, האיידס, ומחלות הלב.

כן הם נתבקשו לתאר גם את החולים בשלוש המחלות הללו. במהלך הראיונות נעשה שימוש בשאלות ראשוניות מנחות כמו "כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את הסרטן, כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את גופו של החולה בסרטן ומהן האסוציאציות הראשונות אשר עוברות במוחך כאשר את\ה שומע\ת את המילה 'סרטן'?" לאורך השנים, עסקו חוקרים רבים בתפיסות החברתיות השליליות ובמטאפורות בהן עשה הציבור הרחב שימוש בבואו לתאר את מחלות הסרטן והאיידס.

לא פעם כונתה מחלת הסרטן "הצרעת של העת המודרנית" (זונטג, 1978.). מבחינה התדמית הציבורית, החולים והנשאים של נגיף האיידס נשפטים ומואשמים יותר מאלה החולים במחלות הסרטן. בעוד שבשנים האחרונות חולי סרטן שנאבקים במחלה נעזרים בתמיכה הסביבתית, ואלו שמצליחים להתגבר עליו נחשבים לגיבורים, הרי נשאי מחלת האיידס עדיין נחשבים לנחותים יותר.

האדם שנעלם בהדרגה אם כן, שינוי הצורה והזיהום הן שתי המטאפורות העיקריות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש על מנת לתאר את מחלות הסרטן והאיידס. מטאפורת שינוי הצורה חזרה על עצמה בעיקר הן בתיאורים המילוליים והן בדימויים הגרפיים של מחלת הסרטן, משום שהחולים נתפסו כפאסיביים לנוכח הסרטן האקטיבי ש"כמו פאקמן, אוכל את כל מה שנקלע לדרכו וממוטט את הגוף."

תיאור נוסף של חנה, אחות סיעודית בת 39, התייחס למימדים הפיזיים המשתנים של החולים: "בתחילה אתה עדיין רואה מולך את האדם, אך הוא נעלם בהדרגה... הסרטן גדל בתוכו, מחסל אותו והאדם נהיה קטן יותר, נאכל וקווי המתאר של גופו מתנפצים ומתרסקים."

אייל, רופא בן 39 מהמחלקה האונקולוגית הוסיף באומרו "אני רואה מישהו שמצטמק לאט לאט, משהו אחר תופס את מקומו... אני רואה הריון קבוע של תאים סרטניים , שעומדים להפיץ עוד ועוד תאים סרטניים וממאירים שאוכלים את החולה." מעניין לציין כי משיבים רבים בחרו לתאר את הסרטן תוך שימוש במטאפורות של חיות, וזאת תוך שימת דגש על צביון שלילי ופסימי למדי של המחלה.

כך למשל, דפנה, אחות סיעודית בת 37, תיארה את הסרטן כ"אמבה שהורסת את החולה מבפנים עד אשר היא מכלה את הכל... החולה נאבק אך הוא חסר אונים משום שהאמבה ממשיכה להתפשט... אינני יכולה להבחין בפניו... אין לו ממש פנים...".

האמבה, מסבירה פרופ' וייס, הייתה לאחת המטאפורות השכיחות ביותר בה עשו המשיבים שימוש, בין היתר משום שהאמבה היא אמורפית, זרה, זוללת כל ודוחה – בדיוק כמו הסרטן.

נורית, סטודנטית בת 33 תיארה את הסרטן בתור "עכביש עטוף בקוריו, יש לחסל את העכביש כדי שהקורים יפסיקו להתפשט. גבולותיו של העכביש משתנות כל העת, הוא נמצא בתנועה מתמדת. החולה הוא צל ברקע בעוד קורי העכביש משתלטים על כולו..."

רות, סטודנטית בת 23 מוסיפה: "איידס הוא משהו הרבה יותר מופשט והרבה פחות מוחשי מסרטן. הסרטן גדל בתוך הגוף אבל הוא נפרד ממנו. האיידס הוא חלק מאיתנו. אני לא רואה כיצד ניתן להסיר את האיידס, כמו את הגידול, זה משהו בלתי נפרד ממך, זה בדם שלך." כשם שמטאפורת שינוי הצורה הייתה אופיינית לסרטן, הרי שמטאפורת הזיהום יוחסה בעיקר לאיידס. המשיבים דיברו על הזיהום כאופייני לאיידס משום שלהבדיל מגידול נקודתי, מחלת האיידס הופכת את כל הגוף לנוזלי, אמבי ומזהם.

לשם המחשה, היטיבה תלמה, אחות בת 25 לתאר את מחלת האיידס כ"אמבה, סוג של מדוזה המלאה בנוזלים... חמקמקה וערמומית." לטענתה של פרופ' וייס, מטאפורת הזיהום מזוהה יותר עם מחלת ה-AIDS בין היתר משום שחולי האיידס נתפסים כנשאים מסוכנים של מחלה נוראית וקשה, ועל כן יש להימנע מלבוא עמם במגע ולהענישם על התנהלותם הבעייתית אשר הובילה להידבקות בנגיף מלכתחילה.

"חולה האיידס", טוענת תמי, סטודנטית בת 22, "נתון כל העת במסגרת שחורה אשר מפרידה אותו משאר החברה, קווי המתאר של גופו מרוסקים, ישנם מרווחים קטנים בין הקווים, אלו הם המקומות אליהם חדר הנגיף." יתר על כן. בעוד שהמטאפורות של מחלת הלב ושל רוב המחלות האחרות הן תלויות תרבות, המטאפורות של האיידס והסרטן הן מטאפורות אוניברסליות שחוצות את הספקטרום המקומי – במובן הזה הן "מעבר לתרבות (Beyond Culture)".

 בציורי מערות עתיקים נמצאו דימויים דומים עד זהים לדימויים הויזואליים שבהם מתארים היום את האיידס והסרטן. "כמו בוכנה שהפסיקה לעבוד" בניגוד למחלות האיידס והסרטן, תוארו מחלות הלב במטאפורות בצורה הרבה יותר פרגמטית ופחות טעונה רגשית.

פרופ' וייס מסבירה כי במרבית המקרים תיארו המשיבים את מחלות הלב ובעיקר את התקפי הלב כבעיה נקודתית שטבעה ברור, מוכר וידוע, וזאת להבדיל מאי הוודאות ששוררת את מי שנדבק בסרטן או באיידס. באשר לתיאורים הגרפיים, מרבית המשיבים תיארו את מחלות הלב בציורים בעלי אופן טכני, כמו למשל בוכנה אשר הפסיקה לעבוד או פס ייצור שהושבת. בציורים של משיבים אחרים הופיע לב עם סימנים של מברג, מסמר ותפרים שנעשו לצורך התיקון. האמירה לפיה: "התקף הלב הוא תוצאה בעוד שהסרטן הוא תהליך", מיטיבה לסכם את ההבדלים בהם נתפסות המחלות.

לסיכום, לדידה של פרופ' וייס, ניתן להקביל את המאטפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לשתי תפיסות שונות של הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", כלומר, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי עקרונות פס הייצור והשליטה הריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, אשר הציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות.

זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי המשיבים אשר המחישו את מחלות הלב באמצעות ציור של קו ייצור אשר הושבת , או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד. מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף שסובל מסרטן או מאיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה, במידה גדולה יותר או פחות, נגועים. לא מדבר איפוא במכונה עם חלקי חילוף.

פניה בעזרה ובהתנדבות - לחברי תהל"ה

שלום לכולכן,

לאחרונה התבשרתי שיש התקדמות בהצעה לחקיקה נגד האפשרות של פונדקאות בחו"ל. את חקיקת הנגד יוזם ארגון  חזק של נשים מהאקדמיה והעיתונות הפמיניסטית שגם אני חברה בו, ומסכימה עם רוב האג'נדות שלו להוציא זו האחרונה, נגד הפונדקאות בחו"ל. לכאורה הן מציגות מציאות נוראה שבה שרויות הפונדקאיות, שגם אני כפמיניסטית הייתי מתנגדת לה. אלא שהמציאות המוצגת בכתבות  מעוותת, ונימת הכתיבה מלאת הבוז ושטופת הדעות הקדומות מופנית בעיקר נגד "ההומויים".

אני פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה והמדע, והיה לי פרויקט של סטודנטיות שכתבו בדיוק על הנושאים הללו. עבודת המחקר הראשונה בארץ -על פונדקאות  (של אלי תימן) - נערכה בהנחייתי. הופעתי פעמים רבות בכנסת בדיוק בנושאים האלה. אני מכירה היטב את שפת ההתנסחות ויכולה לענות לטענות בשפתן של הדוברות כנגד הפונדקאות בחו"ל.

לפני שנתיים הוזמנתי גם לברקלי לכנס משותף של האו"ם והאוניברסיטה של ברקלי, שדן בהרבה בינה ורגישות במתן אפשרות לקניית איברים או פונדקאות בהתניות מיוחדות, שאני בטוחה שגם אנו  כנשים נתמוך בכך. אין לגישה המורכבת הזו הד בשיח הפמיניסטי האגרסיבי העכשווי נגד מתן אפשרות להומויים לעשות שימוש בשירותי פונדקאות בחו"ל.

בזמנו העליתי את הבעיה בפני יעל אגמון,הצעתי שאקח על עצמי  את המאבק לגבי פונדקאות  להומויים בארץ ובעולם, יעל הסכימה, אבל לבסוף פעלה לבד ואני יצאתי מיד  מהסיפור. ייתכן  שהחמצנו את המומנטום. אבל אני מאמינה שאפשר עוד לפעול. אני מוכנה לקחת על עצמי לפעול  כנציגת תהל"ה במאבק הזה, אבל זקוקה לעזרה של כל מי שמוכנה לתרום ולהיות מעורבת בכמה מישורים:

1. סיעור מוחות

2. ארגון - ניהול התקשורת הפנימית בינינו (אם לחנה יהיה קשה), הפצת החומר

3. מחקר מהיר -  כדי להגיע עם נתונים משלנו

4. יעוץ תקשורתי

5. בירור הצד המשפטי - אם יש בינינו עורכי דין

אני מציעה להתכנס מיד אחרי פסח, --פיזית או וירטואלית— להתחלק לקבוצות  על פי הנושאים ולהתחיל לפעול במרץ. אחר כך נתכנס שוב ונחליט על תכנית פעולה על פי  הממצאים שתבאנה הקבוצות השונות. 

הייתי גם מבקשת ממי שנמצאת בקשר עם יעל, לבקש ממנה להפנות  אל הועד כל מכתב שמגיע בנושא הפונדקאות, כל הזמנה לדיון, וכו'.

בינתיים, גם מי שמסכימה ליוזמה וגם מי שלא -עד שלא נתכנס ונחליט על מהלכינו, אנא שימרו עליה חסויה, כולל את מכתבי הנוכחי.

בברכת הצלחה לכולנו וחג שמח

מאירה וייס

הזמנה להרצאה על הצד המשפטי של הפונדקאות

 שלום לכולם וכולן,

לפני כמה שבועות פניתי אליכם בעניין הפונדקאות ללהטבים, וסיפרתי שאני מוכנה לקחת על עצמי את   אירגון   הנושא.

כמה אימהות ואב אחד פנו אלי, אבל אני יודעת שעוד רבים ישמחו לשתף פעולה. בעוד כמה ימים אכתוב אליכם מכתב נוסף ובו פירוט מדוייק של הצרכים והבקשות שלנו לשיתוף פעולה.

1. עד אז אני מעבירה חומר לגבי פונדקאות שניצה העבירה אלי , שכולל  הצעות למפגשים מיידיים עם נציגי אחת מסוכנויות  הפונדקאות שהגיעו לארץ מארה"ב.

אין בצרוף  החומר אליכם משום המלצה כלשהי על הסוכנות הזו.  יש גם סוכנויות אחרות --מארה"ב וממקומות אחרים בעולם, שהגיעו לארץ ושמען הולך לפניהן. אני ממליצה להגיע לאחד או יותר מהמפגשים, ולהתרשם. אנחנו נשתדל לאסוף חומרים גם על סוכנויות אחרות ולהפיץ ביניכם.
מי שמגיעים למפגשים--אנא רישמו כמה מילות תיאור והתרשמות שלכם, ושילחו אלינו.

אנא ראו למטה עוד דיברי הסבר של הנציגה בארץ לגבי הסוכנות

2. להזכירכם--ביום שני,  ה-14.5. בשעה 7.30, תתקיים הרצאה על הצד המשפטי של הפונדקאות. אתם מוזמנים להגיע בהמוניכם.

נספח הרצאות:

ביום שבת 5.5 יתקיים בשפאגט (נחלת בנימין 43) בשעה 19:00 קוקטייל פתיחה לרגל ביקור המומחים מארה"ב- כולם מוזמנים .

ביום ראשון 6.5 - הרצאה שתסקור את תהליך הפונדקאות. בשעה 20:00 במרכז הגאה:
http://www.facebook.com/events/357407207641919/

ביום שני 7.5- דיון פתוח- פונדקאות מותאמת לקהל הגאה. בשעה 20:00. באויטה (יבנה 31):
http://www.facebook.com/events/280170115409409/


אינפורמציה ופגישות אישיות: (זה הטקסט שאני שולחת למתעניינים)

סוכנות פונדקאות "בייבי בלום" , (שהקים גיא טצה, שבעצמו עבר תהליך פונדקאות לפני ארבע שנים), מארחת בארץ לביקור קצר את המומחים העובדים איתה מארה"ב.
הסוכנות עובדת עם צוות מקצועי המגיע מארה"ב (רופא מומחה המבצע את הIVF, מתאמת הפונדקאיות ושני עורכי דין), לסדרת הרצאות ופגישות אישיות עם זוגות שמעוניינים להיכנס לתהליך בשנים הקרובות (פגישות לא מחייבות וללא עלות(
יש כאן הזדמנות נדירה וחד פעמית לפגוש את האנשים שתכלס מבצעים את ההליך כולו ולאורכו.

למי שמתעניין יש חשיבות רבה בבדיקת השוק ובהבנה מעמיקה של מה כל סוכנות מספקת.
מאז ש"בייבי בלום" החלה לעבוד עם ישראלים, 7 מתוך 7 זוגות גייז נכנסו להיריון בניסיון ראשון (!)- והסוכנות גרפה תוצאות מצוינות בפרמטרים רבים בסקר אחרון.

מטרת הסוכנות היא להנגיש את התהליך המסורבל ולהוזיל את העלויות הרבות, תוך שקיפות מלאה ויחס אישי.

הפגישות יהיו בין ה 6-8 למאי,
עם צוות הסוכנות BABY BLOOM, גיא טצה יחד עם רופא IVF , אחראית על תורמות הביציות והפונדקאיות, ומנהלי הסוכנות מארה"ב.

זו הזדמנות נדירה וחד פעמית להפגש עם האנשים האלה וכאמור ללא שום עלות.

מספר המקומות לפגישות האישיות מוגבל, ולכן אשמח לתאם פגישה בהקדם באם זה רלוונטי עבורך, או כאמור למכרים.

בברכה
ותודה,
מאירה וייס
רכזת השתלמויות

פרשת ילדי תימן - חפצון ומסחור הגוף בישראל

הגוף המהגר והגוף הפוליטי- פרשת ילדי תימן , חיפצון  ומסחור הגוף בישראל

\פרופ' מאירה וייס

The Immigrating Body and the Body Politic: The "Yemenite Children Affair" and Body Commodification in Israel / Prof. Meira Weiss

פרשת ילדי תימן וחקירת היעלמותם של קרוב לאלף ילדים תימנים בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (1948-1954 לערך) הפכה ברבות השנים לאחת הפרשות הקשות והסבוכות שידעה מדינת ישראל.  העובדות מצביעות על כך שילדים רבים אשר הועברו מהמעברות בהן שוכנו הוריהם לבתי החולים בטענה כי יש לרפא אותם – נעלמו. הוויכוח ההסטורי מתחיל בשאלה מה עלה בגורלם לאחר מכן.

הגורמים הרשמיים מסרו להורים  כי ילדיהם נפטרו מסיבוכים שנגעו לקשיים הרפואיים אותם חוו. אך  ההורים וקרובי המשפחה של הילדים טענו , כי בפועל הם הועברו לאימוץ מחוץ לגבולותיה של ישראל – בעיקר לארצות הברית. במשך השנים הוקמו מספר ועדות שחקרו את הסוגיה כמו ועדת שלגי  ב-1988  ווועדת החקירה הממלכתית ב-1995. ועדת החקירה הממלכתית הגישה את מסקנותיה ב-2001 ובה נקבע כי מרבית הילדים נפטרו , אך אין להוציא מכלל אפשרות ש- 56 ילדים  נמסרו לאימוץ.

מאמרה של פרופ' וייס עוסק בפרשת ילדי תימן כמקרה מבחן בתופעת חיפצון  ומסחור הגוף המהגר במדינת ישראל. המאמר נסוב סביב שני צירים מרכזיים: הראשון, עוסק בנטייה לייחס לעולים החדשים מתימן, ובפרט לילדיהם, שורה של תסמינים בעייתיים הדורשים התערבות וטיפול רפואי.  הנטייה לעשות כן, לשיטתה של פרופ' וייס, נבעה במישרין מהצורך לבסס את ההגמוניה האשכנזית במדינה ולסווג הלכה למעשה את העולים החדשים כ"פרימיטיביים" ונחשלים, הזקוקים לידה המושטת של יהדות אשכנז. זאת ועוד, עצם המסירה לאימוץ (טענת ההורים קיבלה חיזוק ממספר גורמים שהיו מעורבים ישירות בטיפול בילדים באותה העת) מסמלת את הפיכתו של גוף האדם (ובמקרה הזה – הילד) לחפץ וסחורה שניתנים להעברה.

הציר השני אשר עובר כחוט השני במאמרה של פרופ' וייס נוגע במעורבות ההולכת וגדלה של הטכנולוגיות הרפואיות בתהליך האימות והאשרור של זהות האנשים שמתו  והגניאולוגיה (שושלת היוחסין)  שלהם. לטענתה של פרופ' וייס, הטכנולוגיות הללו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת ילדי תימן, מאפשרות את ייצורן ושימורן של "זהויות" שהופכות אנשים  לחפצים הניתנים למכירה.

עם הגעתם ארצה במבצע " על כנפי נשרים", שוכנו העולים מתימן במעברות שהתאפיינו בתנאי תברואה קשים ביותר. מראיונות שערכה פרופ' וייס עם קרובי משפחה וממלאי תפקידים רלוונטיים, כמו גם ממצאי ועדות החקירה שהוקמו על מנת לחקור את הפרשה, עולה כי לא אצל כל הילדים אשר נלקחו לטיפול רפואי – אכן נמצאה בעיה בריאותית שדרשה התערבות מסוג זה.

להורים שילדיהם נלקחו טיפול הוסבר כי מדובר בצעד חיוני ונחוץ. תחילה, הורשו בני המשפחה לבקר את הילדים, אך גם זה, לפרקי זמן מועטים ובכפוף לפיקוח הדוק מצד הרשויות. יצחק בוסי, אחד מנהגי האמבולנס אשר העביר את הילדים מהמעברות לבתי החולים העיד על כך שלא ענדו לילדים תגי שם. ללא השם, הם הפכו לחפצים שניתן להעבירם הלוך ושוב. . יתרה מכך, ראש עיריית ראש העין דאז, יגאל יוסף, אשר הופיע בפני וועדת החקירה הממלכתית הוסיף כי האמהות מתימן נתפסו כמכונות לייצור ילדים, כאלה שסיפקו סחורה למדינה, סחורה שבה מוצר אחד יותר או פחות לא ישנה שכן המשפחות מתימן היו ברוכות ילדים בעוד מצבן של המשפחות אשר שרדו את השואה היה שונה לחלוטין בכל הנוגע לילודה. לדבריו, הייתה זו אחת הסיבות לרצון המדינה למסור את הילדים לאימוץ.

כחלק מהמאבק שניהלו בני המשפחות בממסד, הגישו משפחות רבות עתירה, בבקשה להורות על עריכת בדיקות שישוו בין שרידי יקיריהם לבין ה-DNA של בני המשפחה אשר נותרו בחיים. פרופ' וייס מראה לנו כיצד השיח שאפף את הדיון הציבורי בנושא קיבל מימד מסחרי לחלוטין וזאת משום שבמרכזו עמדו עלויות הביצוע של הבדיקות. בשלב מאוחר יותר מספר מעבדות, מהארץ ומחו"ל, התחרו ביניהן על הזכות לבצע את הבדיקות כאשר כל המשא ומתן והליך הבחירה נסב סביב המימד הכספי שבמסגרתו נבחנו שיקולים של עלות מול תועלת. וגם במקרה הזה, מתוודעים הקוראים לשיח המסחרי-חומרי במלוא עוצמתו. האווירה המתוחה ממילא רק הפכה לקשה יותר עם חשיפת סיפורה של צילה לוין.

סיפורה האישי של צילה לוין גרם למי שעוד היה לו ספק כלשהו – לאבד לחלוטין את האמון במערכת. המדובר באישה שפנתה לרשויות הרווחה וביקשה לדעת האם גם היא אחת מאותם הילדים שנמסרו לאימוץ.  לוין שבילתה את מרבית שנות חייה בארצות הברית הגיעה לישראל ופנתה גם לעורך דין  שפרסם את שמה ותמונתה בעיתון. מרגלית עומייסי, שטענה במשך שנים כי ילדתה הקטנה נגנבה ממנה, הייתה בטוחה כי צילה לוין היא ילדתה האבודה.

צילה ומרגלית עברו שתי בדיקות. האחת, של חוקר שעבד   באוניברסיטה העברית, וגילה כי אכן מדובר בבנות משפחה ותמך בטענתה של מרגלית. מנגד, בדיקות שנערכו על ידי המכון לרפואה משפטית באבו-כביר שללו את הממצאים הללו. על אף הממצאים הסותרים טענו השתיים כי הן לא זקוקות לבדיקה נוספת וכי מבחינתן די בבדיקה שאישרה את טענתן. ניתן להבחין בנקל בשימוש הסלקטיבי אותו בחרו לעשות השתיים בבדיקה,  בבחירתן  לגנות את ממצאי הבדיקה שלא תאמה את רצונותיהן. למרות שבשלב מאוחר יותר, החוקר מהאוניברסיטה העברית הודה בטעות שנפלה במהלך הבדיקה אותה ביצע, אמון הציבור במערכת אבד כאמור לחלוטין.

פרופסור וייס נסעה לראיין את צילה לוין בביתה בארה"ב טרם נסיעתה לארץ ועקבה אחרי הפרשה מקרוב. היא ראיינה ועקבה מקרוב גם אחרי הבדיקות הגנטיות (בדיקת דנא גנומי ובדיקת דנא מיטוכונדריאלי) במכון לרפואה משפטית באבו כביר. היא ראיינה את צילה לוין, טלפונית, בביתה, אחרי חזרתה של האחרונה לארה"ב והתבשרותה הטראגית בדבר התוצאות. 

לבסוף, מראה לנו פרופ' וייס,  כיצד העולים שהגיעו מתימן השמיעו כלפי הממסד הישראלי טענה קשה לא רק לגבי גניבת ילדיהם אלא גם לגבי גניבת זהותם הקולקטיבית. תפיסת כור ההיתוך של בן-גוריון קידשה את מחיקת הסממנים הפרטיקולריים של העולים מארצות המזרח לטובת יצירתו של "הישראלי החדש" – החלוץ עובד האדמה. בעבור העולים, בדיקות ה-DNA שנעשו לאור הפרשה  היו אמצעי המאפשר להם לשחזר את שושלת היוחסין שלהם ואת הקהילה המדומיינת שלהם.      

לקריאת המאמר באנגלית לחצו להגדלה: