תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:
מיד אחרי אסון המסוקים (שאר יישוב ,פברואר 1997), התוודעו אזרחי ישראל לפתיחתה של רוטינת השכול המוכרת, שכללה גם הפעם סיקור נרחב של הלוויות ההרוגים בטלויזיה, ראיונות עם בני משפחה וחברים ופרסום תמונות הנופלים וסיפוריהם האישיים בעיתונות המודפסת. כמו בעבר, העיתונות התגייסה לקידום התחושה ש"כולנו משפחה שכולה גדולה".
תופעת השכול הקולקטיבי עומדת במרכזו של המאמר הנוכחי, אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Studies in Contemporary Jewry מאמרה של מאירה וייס מבקש לבחון את גבולות השיח על שכול והנצחה בישראל תוך שימת דגש על המימד הפורמלי שבא לביטוי במשרדי הממשלה, מוסדות ממשלתיים וטקסי זיכרון ממלכתיים.
בחלקו הראשון של המאמר מתייחסת פרופ' וייס ליום הזיכרון ולאופן בו מכתיב משרד החינוך את התכנים, ובמידה רבה גם את המבנה של טקסי הזיכרון לזכר הנופלים שנערכים מדי שנה בבתי הספר השונים. חוזר המנכ"ל המיוחד שיוצא לרגל האירוע, מנציח את הקשר שבין מותם של החיילים לבין המחיר הבלתי נמנע שעל עם ישראל לשלם על מנת להמשיך ולחיות בארץ המובטחת.
העובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל מצוין מדי שנה שבוע אחרי יום השואה ו-24 שעות לפני יום העצמאות, מעניקים משנה תוקף לנרטיב המדובר. בצורה כזו טוענת פרופ' וייס, נבנה כל שנה מחדש "אתוס ההקרבה", שכן המוות ההופך לתנאי הכרחי למען המשך החיים.
ע"פ מאירה וייס,העובדה שפעמים רבות ניתן לשמוע בטקסי הזיכרון השונים את השיר "מגש הכסף" של המשורר נתן אלתרמן, מחזקת עוד יותר את המאפיינים הקולקטיביים של השכול ובה בעת של דמות הצבר האולטימטיבי אשר מקריב את חייו למען המדינה, כמו יוסף טרומפלדור וחבריו לקרב תל-חי.
הטענה של וייס היא שהאבל וההנצחה הינם בבחינת המשך לרצף שבין ישראל החדשה ולזהות הקולקטיבית היהודית והמסורתית. למרות שהקמתה של מדינה היהודית התבססה על שלילתו של היהודי הגלותי – הרי שבכל זאת נמצא קשר הדוק בין הישראליות ליהדות הגלותית, למשל: הקביעה שיהודים ולא-יהודים לא ייקברו באותו תחום בבית הקברות, או המונופול של הזרמים האורתודוכסיים על טקסי הקבורה והנכונות להדיר את מי שמבקש לאתגר את הסטטוס-קוו.
עם סיום הדיון ביום הזיכרון לחללי צה"ל עוברת מאירה וייס לדון בארגון"יד לבנים", המאגד את המשפחות השכולות בישראל וקשור לאגף השיקום של משרד הביטחון. פרופ' וייס טוענת כי חברי הארגון הופכים לנשאי אידיאולוגיית הזיכרון הקולקטיבי. מרבית החברים תומכים במאפייני אבלות קולקטיביים בעלי מתכונת האחידה ורק מיעוט מבקש למרוד במוסכמות הקיימות ולאתגר את הסדר הקיים.
וייס מנתחת את הדיון של "יד לבנים" לגבי עיצוב הקברים בבתי הקברות הצבאיים. חלק מההורים— בעיקר אלו שבניהם נהרגו מאש כוחותינו, ביקשו לעצב את קברי הבנים שנפלו באופן אינדיבידואלי. אך מרבית החברים התנגדו לשינוי בטענה שזה יהרוס את הסדר ואת העיצוב הסטנדרטי וכיבית הקברות הצבאי הוא מרחב ציבואי ולא פרטי - וככזה עליו להיות אחיד. יתרה מזאת, הויכוח על הנכונות לאתגר את המוסכמות מחלחל גם לחיים הפרטיים של בני המשפחה השכולים.
להמחשה, מביאה וייס כמה מהסיפורים האישיים של שלושת הזוגות שעמדו במרכזו של אחד ממחקריה הקודמים על התנהלותן של משפחות שכולות - פאניה ויולק, קונה ויטי ואביגיל ויוחנן. פרופ' וייס טוענת כי התנהלותם של ההורים השכולים נעה בשלושה דפוסים מרכזיים: שינוי (Transformation), ניתוק Detachment)) ומניפולציה (Manipulation). דפוס השינוי הוא נדיר יחסית ומתבטא בעיקר בחוסר הנכונות לקבל את סמכותו של צבא ההגנה לישראל כמקור המידע היחיד בכל הנוגע לנסיבות נפילתו של הבן.
קונה, בעלה של יטי, הקדיש חלק ניכר מזמנו לניסיון לגלות את הנסיבות האמיתיות שהביאו לנפילתו של הבן וסירב לקבל את הגרסה הרשמית שנמסרה על ידי הצבא. כפועל יוצא מהתנגדותו לסמכות הצבא, היה קונה גם בין המתנגדים הקולניים ביותר לעיצוב הסטנדרטי של מצבות הנופלים ובאקט של התרסה דאג להוסיף ספר משיש על קברו של בנו. ניתוק ודחייה של הסדר הקיים מתבטא למשל על ידי סירובה של אביגיל לחגוג את חג הפסח אחרי נפילת בנה.
החג, שנתפס כחגיגה משפחתית, איבד את משמעותו עבורה והיא עושה שימוש ב"רישיון החברתי" שהעניק לה השכול על מנת לדחות על הסף את הסדר הקיים. גם סירובה של פניה, אשתו של יולק , להשתתף בהלוויה צבאית של בנה, מדגימה את דפוס הפעולה הנדון. פניה סירבה לקחת חלק בטקס הסטנדרטי והמקובל בו יורד ארונו של בנה אל מתחת לאדמה, וביקשה לקיים "את האבל האישי שלה".
הדפוס המניפולטיבי להתמודדות עם השכול הוא השכיח ביותר. ההורים עושים שימוש בשכול על מנת לקבל טובות הנאה במונחים חומריים או של כוח ויוקרה. דוגמא לכך מהווה קונה שפנה לאגף השיקום במשרד הביטחון וביקש מהם להעביר לידיו את המכונית שהוזמנה על ידי בנו לפני מותו, פטורה ממס. כשזכה במכונית, התרברב שזו המכונית ש"משרד הביטחון קנה לו".
גם ייטי אשתו מדגימה את הדפוס הנדון. ייטי התפטרה ממקום עבודתה לאחר שבמהלך ויכוח אמרה שם: "אני הישראלית היחידה בכל המפעל הזה – רק הבן שלי נפל כאן... ", ופנתה למשרד הביטחון למצוא לה מקום עבודה חדש. וכך, בהקשר לדפוס המניפולציה, השכול משמש את משפחות החללים כהון חברתי ופוליטי רב עוצמה.
לסיכום. פרופ' וייס טוענת ש "פולחן המתים", או "האובססיה" הישראלית לגבי ההנצחה והשכול, בנוסף למספר הרב של חללים שנפלו במלחמות ישראל, מוסברת מחד גיסא, בשל היותה מתווך סימבולי בין העבר להווה, כשהשכול מקנה זכות ראשונים על ארץ ישראל, ומאידך גיסא, בשל השימוש בהנצחה ובשכול ככלים למוביליות חברתית וליוקרה סמלית עבור בני משפחות החללים.
"We Are All One Bereaved Family": Personal Loss and Collective
Mourning in Israeli Society / Prof. Meira Weiss
מיד אחרי אסון המסוקים (שאר יישוב ,פברואר 1997), התוודעו אזרחי ישראל לפתיחתה של רוטינת השכול המוכרת, שכללה גם הפעם סיקור נרחב של הלוויות ההרוגים בטלויזיה, ראיונות עם בני משפחה וחברים ופרסום תמונות הנופלים וסיפוריהם האישיים בעיתונות המודפסת. כמו בעבר, העיתונות התגייסה לקידום התחושה ש"כולנו משפחה שכולה גדולה".
תופעת השכול הקולקטיבי עומדת במרכזו של המאמר הנוכחי, אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Studies in Contemporary Jewry מאמרה של מאירה וייס מבקש לבחון את גבולות השיח על שכול והנצחה בישראל תוך שימת דגש על המימד הפורמלי שבא לביטוי במשרדי הממשלה, מוסדות ממשלתיים וטקסי זיכרון ממלכתיים.
בחלקו הראשון של המאמר מתייחסת פרופ' וייס ליום הזיכרון ולאופן בו מכתיב משרד החינוך את התכנים, ובמידה רבה גם את המבנה של טקסי הזיכרון לזכר הנופלים שנערכים מדי שנה בבתי הספר השונים. חוזר המנכ"ל המיוחד שיוצא לרגל האירוע, מנציח את הקשר שבין מותם של החיילים לבין המחיר הבלתי נמנע שעל עם ישראל לשלם על מנת להמשיך ולחיות בארץ המובטחת.
העובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל מצוין מדי שנה שבוע אחרי יום השואה ו-24 שעות לפני יום העצמאות, מעניקים משנה תוקף לנרטיב המדובר. בצורה כזו טוענת פרופ' וייס, נבנה כל שנה מחדש "אתוס ההקרבה", שכן המוות ההופך לתנאי הכרחי למען המשך החיים.
ע"פ מאירה וייס,העובדה שפעמים רבות ניתן לשמוע בטקסי הזיכרון השונים את השיר "מגש הכסף" של המשורר נתן אלתרמן, מחזקת עוד יותר את המאפיינים הקולקטיביים של השכול ובה בעת של דמות הצבר האולטימטיבי אשר מקריב את חייו למען המדינה, כמו יוסף טרומפלדור וחבריו לקרב תל-חי.
הטענה של וייס היא שהאבל וההנצחה הינם בבחינת המשך לרצף שבין ישראל החדשה ולזהות הקולקטיבית היהודית והמסורתית. למרות שהקמתה של מדינה היהודית התבססה על שלילתו של היהודי הגלותי – הרי שבכל זאת נמצא קשר הדוק בין הישראליות ליהדות הגלותית, למשל: הקביעה שיהודים ולא-יהודים לא ייקברו באותו תחום בבית הקברות, או המונופול של הזרמים האורתודוכסיים על טקסי הקבורה והנכונות להדיר את מי שמבקש לאתגר את הסטטוס-קוו.
עם סיום הדיון ביום הזיכרון לחללי צה"ל עוברת מאירה וייס לדון בארגון"יד לבנים", המאגד את המשפחות השכולות בישראל וקשור לאגף השיקום של משרד הביטחון. פרופ' וייס טוענת כי חברי הארגון הופכים לנשאי אידיאולוגיית הזיכרון הקולקטיבי. מרבית החברים תומכים במאפייני אבלות קולקטיביים בעלי מתכונת האחידה ורק מיעוט מבקש למרוד במוסכמות הקיימות ולאתגר את הסדר הקיים.
וייס מנתחת את הדיון של "יד לבנים" לגבי עיצוב הקברים בבתי הקברות הצבאיים. חלק מההורים— בעיקר אלו שבניהם נהרגו מאש כוחותינו, ביקשו לעצב את קברי הבנים שנפלו באופן אינדיבידואלי. אך מרבית החברים התנגדו לשינוי בטענה שזה יהרוס את הסדר ואת העיצוב הסטנדרטי וכיבית הקברות הצבאי הוא מרחב ציבואי ולא פרטי - וככזה עליו להיות אחיד. יתרה מזאת, הויכוח על הנכונות לאתגר את המוסכמות מחלחל גם לחיים הפרטיים של בני המשפחה השכולים.
להמחשה, מביאה וייס כמה מהסיפורים האישיים של שלושת הזוגות שעמדו במרכזו של אחד ממחקריה הקודמים על התנהלותן של משפחות שכולות - פאניה ויולק, קונה ויטי ואביגיל ויוחנן. פרופ' וייס טוענת כי התנהלותם של ההורים השכולים נעה בשלושה דפוסים מרכזיים: שינוי (Transformation), ניתוק Detachment)) ומניפולציה (Manipulation). דפוס השינוי הוא נדיר יחסית ומתבטא בעיקר בחוסר הנכונות לקבל את סמכותו של צבא ההגנה לישראל כמקור המידע היחיד בכל הנוגע לנסיבות נפילתו של הבן.
קונה, בעלה של יטי, הקדיש חלק ניכר מזמנו לניסיון לגלות את הנסיבות האמיתיות שהביאו לנפילתו של הבן וסירב לקבל את הגרסה הרשמית שנמסרה על ידי הצבא. כפועל יוצא מהתנגדותו לסמכות הצבא, היה קונה גם בין המתנגדים הקולניים ביותר לעיצוב הסטנדרטי של מצבות הנופלים ובאקט של התרסה דאג להוסיף ספר משיש על קברו של בנו. ניתוק ודחייה של הסדר הקיים מתבטא למשל על ידי סירובה של אביגיל לחגוג את חג הפסח אחרי נפילת בנה.
החג, שנתפס כחגיגה משפחתית, איבד את משמעותו עבורה והיא עושה שימוש ב"רישיון החברתי" שהעניק לה השכול על מנת לדחות על הסף את הסדר הקיים. גם סירובה של פניה, אשתו של יולק , להשתתף בהלוויה צבאית של בנה, מדגימה את דפוס הפעולה הנדון. פניה סירבה לקחת חלק בטקס הסטנדרטי והמקובל בו יורד ארונו של בנה אל מתחת לאדמה, וביקשה לקיים "את האבל האישי שלה".
הדפוס המניפולטיבי להתמודדות עם השכול הוא השכיח ביותר. ההורים עושים שימוש בשכול על מנת לקבל טובות הנאה במונחים חומריים או של כוח ויוקרה. דוגמא לכך מהווה קונה שפנה לאגף השיקום במשרד הביטחון וביקש מהם להעביר לידיו את המכונית שהוזמנה על ידי בנו לפני מותו, פטורה ממס. כשזכה במכונית, התרברב שזו המכונית ש"משרד הביטחון קנה לו".
גם ייטי אשתו מדגימה את הדפוס הנדון. ייטי התפטרה ממקום עבודתה לאחר שבמהלך ויכוח אמרה שם: "אני הישראלית היחידה בכל המפעל הזה – רק הבן שלי נפל כאן... ", ופנתה למשרד הביטחון למצוא לה מקום עבודה חדש. וכך, בהקשר לדפוס המניפולציה, השכול משמש את משפחות החללים כהון חברתי ופוליטי רב עוצמה.
לסיכום. פרופ' וייס טוענת ש "פולחן המתים", או "האובססיה" הישראלית לגבי ההנצחה והשכול, בנוסף למספר הרב של חללים שנפלו במלחמות ישראל, מוסברת מחד גיסא, בשל היותה מתווך סימבולי בין העבר להווה, כשהשכול מקנה זכות ראשונים על ארץ ישראל, ומאידך גיסא, בשל השימוש בהנצחה ובשכול ככלים למוביליות חברתית וליוקרה סמלית עבור בני משפחות החללים.
