מעמד ההורה השכול – היבטים של מרד, חשבון נפש והגשמה עצמית

The Bereaved Parent's Position: Aspects of Life Review and Self Fulfillment / Prof. Meira Weiss 

תקציר:

במחקר על  הורים  שאיבדו את בנם  במלחמת יום כיפור מצאה פרופ' מאירה וייס שאחרי מות בנם, כל אחד ואחת מההורים עבר תהליך של  סקירת חיים, מרד,  ודרישה להגשמה עצמית כאן ועכשיו. תהליך זה התרחש בארבעה תחומי חיים: זוגיות ואינטימיות, עבודה, מעמד חברתי, ומשפחה רחבה.  

במהלך סקירת  החיים, כל אחד ואחת מההורים חווה תחושה של החמצה בניסיון להגשים את עצמו ולקבל את המגיע לו, לפי תפיסתו, בכל אחד מתחומי החיים הללו. בעקבות תחושת ההחמצה והכישלון, עלה מרד, שבו השכול התקומם  נגד כישלונו בעבר, ודרש הגשמה עצמית באותם תחומים כאן ועכשיו.

במאמר שלפנינו,  התהליך נדון רק בשני תחומים: זוגיות ועבודה. שאר התחומים נדונים במאמרים אחרים של וייס.
 
סקירת חיים, מרד והדרישה להגשמה עצמית בתחום הזוגיות

בעקבות מותו של הבן, ההורה בוחן את טיב היחסים שנרקמו בינו\ה לבין  בת\בן הזוג לאורך השנים. במהלך חשבון הנפש  והבחינה מחדש חש כל אחד מהם שיחסי הזוגיות גבו ממנו או ממנה ויתור על צרכיו  הבסיסיים, על שאיפותיו ורצונותיו בתחום האינטימי. כעת, לאחר נפילת הבן, מתמרדים השכולים נגד ההחמצה, ואומרים "לא עוד". עתה הם דורשים להגשים כאן ועכשיו את רצונותיהם לביטוי עצמי בתחום הזוגיות, האהבה והאינטימיות. 

רק לעיתים רחוקות מבקשים השכולים  להתגרש או אפילו להיפרד.  לרוב הם מבקשים למרוד תוך המשך קיום המסגרת המשפחתית.  כך למשל, מורדת אביגיל, ילידת הארץ ממוצא תימני, בבעלה יוחנן שגזל ממנה לדעתה, את חירותה הבסיסית כאישה.

 "יוחנן , הוא הדבר הראשון שאני רוצה להתפטר ממנו", היא אומרת כמה חודשים אחרי מות הבן.  מאוחר יותר היא מסרבת לבשל עבורו  ולקיים עימו יחסי מין.  "הגיע הזמן להפסיק לבזבז את החיים על הבעל", היא אומרת.
 "והוא, יוחנן, —לא איכפת לי ממנו. הוא משעמם אותי. תמיד שעמם אותי.

ובכלל, הוא היה צריך למות במקום הבן...".    

יולק ופניה (ילידי פולניה) מבטאים תהליך דומה. לאחר מות בנם עורך  יולק בן ה-60 חשבון נפש אישי ומבין עד כמה דומיננטית היתה אשתו במערכת היחסים שלהם, ועד כמה היא איפסה את ישותו שלו. כעת,  לאחר האובדן, הוא גמר אומר לשנות את המצב. "עד עכשיו הייתי מריונטה.... עכשיו אני מריונטה עם עיניים פקוחות". הוא עושה שימוש בחילוקי דעות עם רעייתו לגבי אופני ההשתתפות בטקסי האבל  והליכי ההנצחה על הבן כדי להבהיר לה את התרחשות השינוי. 

סקירת חיים, מרד והגשמה עצמית במקום העבודה

השכולים נוטים לבחון מחדש גם את הישגיהם  המקצועיים,  וחווים בכאב את תחושת הניצול בעבודה, את חוסר האפשרות לביטוי היכולות האינדיבידואליות.

כאן מציגה וייס שוב את אביגיל, עובדת ניקיון, שמנהלה הישיר, כמו בעלה, מייצג בעיניה את חוליי העולם והניצול ושלילת החרות שחוות נשים כמוה. אבל בניגוד לעבר, עתה אין היא מבליגה.  גם יוחנן, בעלה,  עובר תהליך דומה במסגרת עבודתו כפקח עירוני. יוחנן, ששירת בעבר בצבא הבריטי, חש כי בניגוד לעבר כשהמפקדים והמנהלים התעלמו מיכולותיו, לאחר מות בנו הגיע זמנו לדרוש את היחס הצודק שהגיע לו לאורך השנים.

מרתק לא פחות הוא סיפורה של יטי, שהגרה מרומניה. בעוד שבעבר נמנעה  ייטי מהצבת דרישות  בשל קשיי שפה וכינוי ה"רומניה" שיוחס  לה,  לאחר "נפילת הבן  למען המדינה", זהותה הישראלית של ייטי קיבלה משנה תוקף. לראשונה מאז הגעתה לישראל היא הפכה שווה בין שווים, מה שאיפשר לה מרידה בתנאי העסקתה הקודמים ודרישה לשינויים המיידי.

++++

מאמרה הנוכחי של וייס, המבוסס על מחקר  בן כשש שנים (1)  שעוסק בשכול על  "הנופלים", היווה פריצת דרך באנתרופולוגיה הישראלית . עד אז התרכזה האנתרופולוגיה הישראלית בעיקר במחקר על עדות יהודיות ושבטיות בדואית, ולא יכלה להכיל, קונספטואלית, מחקר על נושא כמו שכול (2). גם קריאה ביקורתית של שכול ממלחמה , שבו עוסק המחקר הנוכחי, היה  עדיין טאבו באנתרופולוגיה. גם מבחינה זו היווה המחקר שלפנינו  נקודת ציון.

---
וייס הניחה שתהא זו יומרה בלתי נסלחת לחקור בכלים מדעיים את הסבל שעובר על  הורים בעקבות מות  ילדיהם. במקום זה, היא ביקשה לבדוק את גווני התנהגותם  של הורים  אחרי מות ילדם, התנהגות  המתבטאת  בקונטקסט חברתי. וכך, גם כשוייס  מתארת חלומות, היא דנה בשימושים שעושים השכולים בחלומות  בהקשרים חברתיים שונים. 

בנוסף לכך, בעוד שמחקרים אחרים התבססו על שאלונים וראיונות מובנים, פרופסור מאירה וייס  בחרה לעשות שימוש בתצפית משתתפת מעמיקה, צמודה וממושכת במחקר על  הורים  שאיבדו את בנם במלחמת יום כיפור.  וייס הפכה לחלק מהנוף המשפחתי והייתה  עימם בהקשרים שונים כמו: בזמן הארוחות, במהלך פגישות עם אורחים, במשרדי ממשלה או בטקסי זיכרון.

++++
זהו סיכום  קצר מידי של מחקר מורכב. כפי שנאמר  בביקורת, פרופסור מאירה וייס העמידה כאן מחקר מרתק שמשמעויותיו פורצות  את מסגרת השכול והאבל. ראוי לקרוא את כולו ולהסיק כמה תובנות אנושיות על המצב האנושי הבסיסי.

הערות:

(1) המחקר נעשה לתואר שני בהנחייתם של פרופ' משה שוקד ופרופ' שלמה דשן
(2) סיבות רבות לכך, אחת מהן היא ההשפעה הבריטית (אסכולת מנצ'סטר) על  רוב האנתרופולוגים באקדמיה. 

האחרים בתוכנו - זהות קולקטיבית,הכלה והדרה

Others within Us: Collective Identity, Positioning and Displacement / Prof. Meira Weiss 

במאמר רפלקסיבי זה מציגה מאירה וייס את הדילמות והקשיים המקצועיים והרגשיים אשר פקדו אותה כאנתרופולוגית המבקשת לחקור את חברתה שלה. המאמר משתמש ב"יציאתה המקצועית מהארון" של וייס לניתוח הזהות הקולקטיבית בישראל –וכל זאת מנקודת ראותה של צופה משתתפת תוך חזרה למגוון המחקרים אותם ביצעה במשך השנים.

המחקרים אליהם מתייחסת פרופ' וייס במאמרה נוגע בתסריט הבסיסי של החברה הישראלית, תסריט שהחל בתקופת הישוב ונמשך עד היום. וייס מכנה אותו "הגוף הנבחר": זה הגוף היהודי, האשכנזי, ההטרוסקסואל, השלם והמושלם מבחינה גופנית. "הגוף הנבחר" הוא הדימוי האידיאלי שלפיו מתעצב גופו של הישראלי -היהודי החל מטרום לידתו (תקופת ההיריון) ועד אחרי מותו. זו הדמות שטומנת בחובה את ההבחנה שבין ה-"אני" ל-"אחר", ואת מנגנוני ההכלה וההדרה של החברה הישראלית.

כדוגמא למפגש ולהתנגשות בין התפיסות החברתיות הללו מובא המחקר של וייס במכון לרפואה משפטית באבו-כביר. יתר על כן. המכון לרפואה משפטית משמש כנקודת המפגש של הגוף הפרטי והסדר החברתי. דפוסי הפעילות של המכון וממצאיו מחדדים את השסעים הלאומים, הדתיים והעדתיים שעוברים כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל.

כך למשל מספרת פרופ' וייס כי באחד הימים הראשונים של המחקר שלה במכון, היא הופתעה לגלות שהאופן בו מטופלות הגופות המובאות למכון משקף את גבולות הזהות הקולקטיבית הישראלית: הפרדה, מחד, בין יהודים ללא-יהודים , ומאידך, בין גופות של אזרחים לאלו של החיילים , כשהאחרונות מטופלות באופן טקסי במיוחד.

הסוגיה המחקרית הראשונה אליה חוזרת פרופ' וייס במאמר היא 'פרשת ילדי תימן': עולים שהגיעו ארצה מתימן במבצע "על כנפי נשרים" האשימו את השלטונות בהעלמת ילדיהם ובמסירתם לאימוץ. השלטונות הישראלים, לעומת זאת, טענו שהילדים מתו בעת שקיבלו טיפול רפואי לו נזקקו. בכל הנוגע לזהות הקולקטיבית בישראל, המחאה הציבורית שקרמה עור וגידים בעקבות פרשת ילדי תימן, איימה לערער את הסטטוס-קוו של "הגוף הפוליטי" אותו קיבעה האליטה האשכנזית. במיוחד עלה המתח החברתי כשהמכון לרפואה משפטית נתבקש לקבוע את זהותם של שרידים מעשרה קברים שנחפרו במיוחד בצו ממשלת ישראל, כדי לבדוק אם הם שייכים ל"ילדי תימן". וייס נזכרת שזמן קצר לפני שפרסמה את המאמר עם ממצאי מחקרה על הפרשה, אמה ניסתה להניא אותה מלפרסם את עבודתה כדי לא לפגוע במדינת ישראל . וייס הרגישה שלמעשה , "הייתה זו המדינה שהזהירה אותה באמצעות אמה."

הסוגיה השניה שאליה מתייחסת פרופסור וייס במאמרה נוגעת לפיגועי הטרור. בדינמיקה המתמדת שבין ה-"אני" ל-"אחר", גופות המחבלים המתאבדים מסמלות את ה-"אחר" האולטימטיבי. בהקשר זה מספרת וייס שהמעבדה הביולוגית של המכון לרפואה משפטית מסייעת לשב"כ בזיהוי גופות המחבלים המתאבדים, כדי לאפשר לשב"כ להרוס את ביתו של המחבל— דהיינו, להרוס את ביתו של מי שהוברר בעזרת בדיקות ביולוגיות שהוא אמנם המפגע. כשוייס תמהה על מתן "השירות" הזה של המעבדה הביולוגית לשב"כ, צוות העובדות הבהירו לה שהן מנסות להיות מקצועיות ככל האפשר במלאכה עצמה, ולא מטרידות את עצמן במטרה שלשמה נדרש הזיהוי או בהשלכות שלו.

המקרה האחרון שמוזכר במאמר אירע בחודש יולי 2001 ,כשצוות הנתיחה במכון לרפואה משפטית נתבקש לקבוע את סיבת המוות ונסיבותיו של גופה שהגיעה לאחר אירוע בטחוני שנוי במחלוקת. הגופה שהובאה לנתיחה היתה אחת משתי גופות של פלסטינים. שרותי הביטחון הישראלים טענו שמדובר בשני מחבלים שנהרגו במהלך חילופי אש עם כוחות צה"ל. סוכנות הידיעות עתים AP) ) טענה , לעומת זאת, כי מדובר בגופותיהם של שני פלסטינים שנתפסו בעודם חיים, נאזקו ונורו בשלב מאוחר יותר על ידי שירותי הביטחון.

וייס ממשיכה ומספרת כי הממצאים הרפואיים תמכו בגרסה שהופיעה בדיווח העיתונאי הזר (דהיינו, שהפלסטיני נורה אחרי שנלכד בעודו בחיים), אך הצוות הרפואי הישראלי שביצע את נתיחת הגופה במכון עשה ככל יכולתו על מנת להסתיר את הממצאים הללו מהמומחה האירי , שהוזמן לצפות בנתיחה על ידי משפחת ההרוג. פרופ' וייס מספרת על תחושת הבושה האישית שחשה כשהיא עצמה שמחה שהאורח לא הצליח לחשוף את הממצאים שהפלילו את "הבחורים שלנו".

הסיפור דנן עמו מסכמת וייס את מאמרה נועד להמחיש, לטענתה , את האוטומטיות שבה הצוות הרפואי הישראלי תפס את האדם שגופתו שכבה לפניהם כמחבל, תוך התפשרות על יושרם המקצועי. המדובר בתהליך המשמש לדבריה של וייס חלק בלתי נפרד מהבניית הזהות הקולקטיבית בישראל: זהות קולקטיבית שמבוססת על הדרת השונה, "האחר", ובה בעת על קבלתו של הנרטיב אותו מייצג "האני" הישראלי כמעט ללא עוררין.

לבסוף, מבקשת פרופסור וייס להקביל בין התהליך הדואלי שבא לידי ביטוי בפועלה של המדינה לבין המחקרים אותם ביצעה. וייס מודה כי בחלק מהמחקרים היא עצמה השמיטה, בכוונה תחילה, מממצאים שהיו עלולים לפגוע במדינת ישראל.
--
המאמר אותו חיברה הוא בבחינת חשבון נפש מקצועי ואישי שאותו הרגישה המחברת כי עליה להעלות על הכתב.

למה פתחתי בלוג?

במשך שנים כתבתי וכתבתי, חקרתי וכתבתי - על הורות, כוח, גוף, אהבה שאינה תלויה בדבר, על חריטה של הגוף הלאומי, על הגוף שלנו ובתוכו על העיניים של המדינה, על המכון לרפואה משפטית, על זיהויים, אלימות, על המשמעות של להיות אנתרופולוגית מיליטנטית, או להיות אנתרופולוגית בכלל, על המחויבות, על הקריאה הביקורתית של המציאות בשונה מהקריאה השיפוטית ועל המשמעות של להיות אדם ולהיות אישה.

את הכל, או כמעט את הכל, כתבתי באנגלית ופרסמתי בחו"ל. במשך שנים חלמתי על הרגע שאתרגם הכל לעברית ואפרסם בשפה שלי, שאני מתענגת לכתוב בה ולחלום בה. כי הכתיבה באנגלית, למרות שאני שולטת בה, אני גם מרגישה זרה בה, מעין עולה חדשה נצחית. ועכשיו, כשסוף סוף הגיע הרגע בו הטקסטים שלי מתורגמים לעברית ומתפרסמים  כאן, אני חשה שאני ממלאת את חובי לקהילה .

מה יהיה בבלוג?

מדי שבוע יתפרסמו כאן טקסטים מתורגמים (חלקם מתורגמים ומתוקצרים) מאנגלית של פרסומים אקדמאיים מספרים או מאמרים בכתבי עת.

בשנים האחרונות התנסיתי במגוון רב של ז'נרים של כתיבה וירטואלית והוקסמתי מהחירות, מהספונטניות, מהיצירתיות, והחשוב ביותר - מהיווצרותה של קהילת קוראים גדולה אקטיבית, מגיבה, עם גולשים שהפכו להיות "חברים שלי", אותם היה חשוב לי לשמוע לא פחות מאשר הקולגות שלי.

אני בת מזל וחשה שכל אלה מתאימים  לי במיוחד. קשה לי להבין איך חייתי ופעלתי לפני עידן האינטרנט ולפני השיתוף  האקטיבי, האינטליגנטי, החם והחכם.

ולכן, בבלוג אפרסם גם את החומרים החדשים שלי, שמלכתחילה נכתבו בעברית. כך אחלוק עימכם את הכתיבה החדשה, שמסוגננת בז'אנרים שונים, על הנושאים החדשים שלי, גם כשהיא לא ערוכה אקדמית.

נוח לי שתקראו את הדברים כשהם לא ערוכים אקדמית. כמי שההגהה תמיד היתה כל כך קשה לה ושבקלות לא שמה לב לטעויות הקלדה, או לטעויות ביבליוגרפיות הזויות - מתאים לי שתקראו את התפרים, את התומכות של השלד.

וכך, בבלוג יעלו חומרי הכתיבה החדשים שכוללים ספר מחקר ובדיון בהתהוות, נובלה, סיפורים קצרים וגם פוסטים בנושאים שונים שנכתבים מנקודת ראות אנתרופולוגית.

"כולנו משפחה אבלה אחת": אובדן אישי ואבל קולקטיבי בחברה הישראלית \ פרופ' מאירה וייס

תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:

 "We Are All One Bereaved Family": Personal Loss and Collective Mourning in Israeli Society / Prof. Meira Weiss

מיד אחרי אסון המסוקים (שאר יישוב ,פברואר 1997), התוודעו אזרחי ישראל לפתיחתה של רוטינת השכול המוכרת, שכללה גם הפעם סיקור נרחב של הלוויות ההרוגים בטלויזיה, ראיונות עם בני משפחה וחברים ופרסום תמונות הנופלים וסיפוריהם האישיים בעיתונות המודפסת. כמו בעבר, העיתונות התגייסה לקידום התחושה ש"כולנו משפחה שכולה גדולה".

תופעת השכול הקולקטיבי עומדת במרכזו של המאמר הנוכחי, אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Studies in Contemporary Jewry מאמרה של מאירה וייס מבקש לבחון את גבולות השיח על שכול והנצחה בישראל תוך שימת דגש על המימד הפורמלי שבא לביטוי במשרדי הממשלה, מוסדות ממשלתיים וטקסי זיכרון ממלכתיים.

בחלקו הראשון של המאמר מתייחסת פרופ' וייס ליום הזיכרון ולאופן בו מכתיב משרד החינוך את התכנים, ובמידה רבה גם את המבנה של טקסי הזיכרון לזכר הנופלים שנערכים מדי שנה בבתי הספר השונים. חוזר המנכ"ל המיוחד שיוצא לרגל האירוע, מנציח את הקשר שבין מותם של החיילים לבין המחיר הבלתי נמנע שעל עם ישראל לשלם על מנת להמשיך ולחיות בארץ המובטחת.

העובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל מצוין מדי שנה שבוע אחרי יום השואה ו-24 שעות לפני יום העצמאות, מעניקים משנה תוקף לנרטיב המדובר. בצורה כזו טוענת פרופ' וייס, נבנה כל שנה מחדש "אתוס ההקרבה", שכן המוות ההופך לתנאי הכרחי למען המשך החיים.

ע"פ מאירה וייס,העובדה שפעמים רבות ניתן לשמוע בטקסי הזיכרון השונים את השיר "מגש הכסף" של המשורר נתן אלתרמן, מחזקת עוד יותר את המאפיינים הקולקטיביים של השכול ובה בעת של דמות הצבר האולטימטיבי אשר מקריב את חייו למען המדינה, כמו יוסף טרומפלדור וחבריו לקרב תל-חי.

 הטענה של וייס היא שהאבל וההנצחה הינם בבחינת המשך לרצף שבין ישראל החדשה ולזהות הקולקטיבית היהודית והמסורתית. למרות שהקמתה של מדינה היהודית התבססה על שלילתו של היהודי הגלותי – הרי שבכל זאת נמצא קשר הדוק בין הישראליות ליהדות הגלותית, למשל: הקביעה שיהודים ולא-יהודים לא ייקברו באותו תחום בבית הקברות, או המונופול של הזרמים האורתודוכסיים על טקסי הקבורה והנכונות להדיר את מי שמבקש לאתגר את הסטטוס-קוו.

עם סיום הדיון ביום הזיכרון לחללי צה"ל עוברת מאירה וייס לדון בארגון"יד לבנים", המאגד את המשפחות השכולות בישראל וקשור לאגף השיקום של משרד הביטחון. פרופ' וייס טוענת כי חברי הארגון הופכים לנשאי אידיאולוגיית הזיכרון הקולקטיבי. מרבית החברים תומכים במאפייני אבלות קולקטיביים בעלי מתכונת האחידה ורק מיעוט מבקש למרוד במוסכמות הקיימות ולאתגר את הסדר הקיים.

וייס מנתחת את הדיון של "יד לבנים" לגבי עיצוב הקברים בבתי הקברות הצבאיים. חלק מההורים— בעיקר אלו שבניהם נהרגו מאש כוחותינו, ביקשו לעצב את קברי הבנים שנפלו באופן אינדיבידואלי. אך מרבית החברים התנגדו לשינוי בטענה שזה יהרוס את הסדר ואת העיצוב הסטנדרטי וכיבית הקברות הצבאי הוא מרחב ציבואי ולא פרטי - וככזה עליו להיות אחיד. יתרה מזאת, הויכוח על הנכונות לאתגר את המוסכמות מחלחל גם לחיים הפרטיים של בני המשפחה השכולים.

להמחשה, מביאה וייס כמה מהסיפורים האישיים של שלושת הזוגות שעמדו במרכזו של אחד ממחקריה הקודמים על התנהלותן של משפחות שכולות - פאניה ויולק, קונה ויטי ואביגיל ויוחנן. פרופ' וייס טוענת כי התנהלותם של ההורים השכולים נעה בשלושה דפוסים מרכזיים: שינוי (Transformation), ניתוק Detachment)) ומניפולציה (Manipulation). דפוס השינוי הוא נדיר יחסית ומתבטא בעיקר בחוסר הנכונות לקבל את סמכותו של צבא ההגנה לישראל כמקור המידע היחיד בכל הנוגע לנסיבות נפילתו של הבן.

קונה, בעלה של יטי, הקדיש חלק ניכר מזמנו לניסיון לגלות את הנסיבות האמיתיות שהביאו לנפילתו של הבן וסירב לקבל את הגרסה הרשמית שנמסרה על ידי הצבא. כפועל יוצא מהתנגדותו לסמכות הצבא, היה קונה גם בין המתנגדים הקולניים ביותר לעיצוב הסטנדרטי של מצבות הנופלים ובאקט של התרסה דאג להוסיף ספר משיש על קברו של בנו. ניתוק ודחייה של הסדר הקיים מתבטא למשל על ידי סירובה של אביגיל לחגוג את חג הפסח אחרי נפילת בנה.

החג, שנתפס כחגיגה משפחתית, איבד את משמעותו עבורה והיא עושה שימוש ב"רישיון החברתי" שהעניק לה השכול על מנת לדחות על הסף את הסדר הקיים. גם סירובה של פניה, אשתו של יולק , להשתתף בהלוויה צבאית של בנה, מדגימה את דפוס הפעולה הנדון. פניה סירבה לקחת חלק בטקס הסטנדרטי והמקובל בו יורד ארונו של בנה אל מתחת לאדמה, וביקשה לקיים "את האבל האישי שלה".

הדפוס המניפולטיבי להתמודדות עם השכול הוא השכיח ביותר. ההורים עושים שימוש בשכול על מנת לקבל טובות הנאה במונחים חומריים או של כוח ויוקרה. דוגמא לכך מהווה קונה שפנה לאגף השיקום במשרד הביטחון וביקש מהם להעביר לידיו את המכונית שהוזמנה על ידי בנו לפני מותו, פטורה ממס. כשזכה במכונית, התרברב שזו המכונית ש"משרד הביטחון קנה לו".

גם ייטי אשתו מדגימה את הדפוס הנדון. ייטי התפטרה ממקום עבודתה לאחר שבמהלך ויכוח אמרה שם: "אני הישראלית היחידה בכל המפעל הזה – רק הבן שלי נפל כאן... ", ופנתה למשרד הביטחון למצוא לה מקום עבודה חדש. וכך, בהקשר לדפוס המניפולציה, השכול משמש את משפחות החללים כהון חברתי ופוליטי רב עוצמה.

 לסיכום. פרופ' וייס טוענת ש "פולחן המתים", או "האובססיה" הישראלית לגבי ההנצחה והשכול, בנוסף למספר הרב של חללים שנפלו במלחמות ישראל, מוסברת מחד גיסא, בשל היותה מתווך סימבולי בין העבר להווה, כשהשכול מקנה זכות ראשונים על ארץ ישראל, ומאידך גיסא, בשל השימוש בהנצחה ובשכול ככלים למוביליות חברתית וליוקרה סמלית עבור בני משפחות החללים.

הגוף של האומה: "פיגועים" וההתגלמות הגופנית (Embodiment "התגפנות") של הלאומיות בישראל

תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:

The Body of The Nation: Terrorism and the Embodiment of Nationalism in Contemporary Israel - 2001

ה"פיגועים" פותחים בפנינו צוהר המאפשר להביט בלאומיות הישראליות במערומיה, לאומיות המבוססת לשיטתה של פרופ' וייס על מנגנוני הכלה והדרה הטומנים בחובם גזענות חדשה. גזענות חדשה זו מבוססת על הטענה לעליונות תרבותית ולא על עדיפות ביולוגית זו או אחרת.

"הפיגועים" נכנסו למשוואת העימות הישראלי-פלסטיני החל משנות ה-70 וביתר שאת בשנות התשעים והאלפיים, והפכו במהרה לנשק עוצמתי ומזוויע .

במאמר שפורסם בכתב העת Anthropological Quarterly בשנת 2002 ,טוענת פרופ' מאירה וייס כי הלאומיות הישראלית במדינת ישראל המודרנית מגולמת בגוף ( או "מוגפנת") באמצעות שיח שמקבל את ביטוי המובהק ביותר לאחר "פיגועים". אליבא ד' פרופ' וייס הלאומיות זוכה לאשרור באמצעות הגוף בשתי זירות מרכזיות: התקשורת והמכון לרפואה משפטית.

התקשורת, סוכן חברות משמעותי, חוזרת ומדגישה את הרטוריקה של הגוף בדיווחיה על ה"פיגועים" . השימוש הנרחב של התקשורת במטאפורות הנוגעות לגוף תוך כדי יצירת אנלוגיה בין מדינת ישראל לבין האורגניזם החי (ראו דוגמאות בהמשך) מאשרר את הלאומיות הישראלית יהודית.

במקביל, המכון לרפואה משפטית תורם גם הוא את חלקו להבניית הלאומיות הישראלית באמצעות תהליך זיהוי הגופות המגיעות אליו לאחר "פיגועים". התהליך והאופן בו מטופלות הגופות משקפים לטענתה של פרופ' וייס את סדר העדיפויות שמרכיב את הזהות הקולקטיבית הישראלית ומחדד את ההבחנה שבין ה-"אנחנו" ל-"הם".

בחינת הסיקור התקשורתי של ארבעת "פיגועי הטרור" שאירעו בין ראשית 1996 למרץ 1997 מגלה כי לאחר "פיגועים" נוטה התקשורת לפעול לייצור קונצנזוס תוך שימת דגש על הניסיון להרגיע את הציבור ולהחזירו מהר ככל האפשר לשגרת החיים היומיומית. הסיקור התקשורתי שבימים כתיקונם נוטה להיות נשכני יותר, מקבל לאחר ה"פיגועים" צביון שונה מוטה ומגוייס לטובת מדיניות הממשלה ומוביליה.

פרופ' וייס מחלקת את הסיקור התקשורתי לשלושה שלבים עיקריים: שלב האובדן והכאוס, שלב האיסוף מחדש ,ושלב ההתאוששות והשיקום. בכל השלבים הללו ניתן להבחין במטאפורות שבהן הגוף הוא המוטיב המרכזי.

כך למשל, בשלב הראשון המכונה על ידי חוקרת התקשורת תמר ליבס כ-"מרתון אסון", ניתן להבחין בדיווחים המתובלים בציטוטים כמו "דיזנגוף מדממת" או "אימה בלב תל אביב" (אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר במרץ 1996). בנוסף, השוק במחנה יהודה בו אירע פיגוע ביולי 1997 תואר כגוף שאיבריו הפנימיים נפגעו – "הסככות בערו והרצפה התמלאה בתערובת של אבטיחים ודם". האיברים הפנימיים של השוק – המדפים והמוצרים התערבבו עם גופות ההרוגים והפכו למקשה אחת.

לבסוף, השימוש בחוש הריח היה גם הוא למוטיב חוזר בציטוטים "הריח של המוות, הגופות החרוכות והדם השרוף מילא את האוויר. זאת ועוד, לאחר הפיגוע בתחנת האוטובוס באשקלון ב-1996 נטען כי המחבל המתאבד לבש מדי צה"ל והסתנן לתחנת האוטובוס בה התגודדו החיילים בטרם התפוצץ. דיווחים מהסוג הזה מתארים את המחבל כווירוס שהצליח להסתנן לתוך מחזור הדם של הגוף ולפגוע במערכת החיסונית של הלאום היהודי.

גם השלב השני והשלישי , מספר ימים לאחר האסון, עשירים בדימויי גוף דומים. הנשיא דאז עזר וייצמן צוטט כאומר "אסור לנו לאפשר להם להינות מפציעתו של גופנו, גוף ישראל... עלינו לזקוף את גבנו ולחזור לשגרה".
בעוד התקשורת מייצגת את הפן הציבורי של הזהות הלאומית הרי שהמכון לרפואה משפטית, טוענת פרופ' וייס, מייצג את ההבניה של הזהות הישראלית- יהודית המתבצעת מאחורי הקלעים.

למשל: ברגע שגופת זכר מגיעה למכון, הדבר הראשון שבודקים הוא האם מדובר באדם שנימול או לא וזאת בכדי לקבוע האם מדובר ביהודי ולמנוע מלא-יהודים להיקבר בבית קברות המיועד ליהודים בלבד. במידה ולמכון מגיעה גופה של גבר או אישה שפניהם הושחתו כתוצאה מהפיגוע, המומחים עושים ככל יכולתם על מנת לנקות עד כמה שניתן את רקמות הפנים ולמזער את הסבל שייגרם למשפחות.

במקרים חמורים וקשים עוד יותר שבהם חלקי הגופות התפזרו לכל עבר, עמלים המומחים על מלאכת ההרכבה מחדש בטרם יורשו בני המשפחות להיכנס ולזהות את ההרוג בנוכחותו של הרב המבקש לוודא כי הזיהוי עולה בקנה אחד עם הדרישות המופיעות במקורות היהודיים.

פרופ' וייס מציגה במאמרה תהליך בן חמישה שלבים המרכיב את מדיניות ניהול האסונות של המכון לרפואה משפטית: החל מסגירתה של זירת הפיגוע ואיסוף הממצאים בשטח, דרך הפעלתו של מרכז המידע למשפחות הפצועים וההרוגים וכלה בהשוואת הממצאים שלאחר המוות לאלו שלפני המוות במטרה לאפשר זיהוי חד וברור ככל הניתן.

על אף ניסיונותיו של המכון לזכות בסמכות הבלעדית הנוגעת לזיהוי הסופי (בזכות האמצעים המדעיים העומדים לרשותו) מראה פרופ' וייס כי המסורת היהודית ממשיכה לתת את אותותיה בהיבטים הציבוריים והביורוקרטים הנוגעים למותם של ההרוגים ובכך מאשררת את הפאן היהודי של הזהות הישראלית.

באמצעות בדיקת שתי הזירות הללו (התקשורת, ובמיוחד המכון לרפואה משפטית) פרופ' וייס מצביעה על הקשר ההדוק והסבוך בין המסורת היהודית-דתית לבין הציונית החילונית. שתי הזירות מראות שקשר הזה נתפס כבסיס לקיומה של הזהות הקולקטיבית במדינת ישראל וזו מקבלת משנה תוקף מיוחד אחרי "פיגועים", שמוצגים כאיום על שלמותו של הגוף היהודי ישראלי.

לבסוף, השימוש הדואלי – המילולי והמטאפורי כאחד – בגוף המעונה והחבול מייצר ומאשרר את הסולידריות הלאומית שמזכירה לאזרחי המדינה את המקורות והמיתוסים היהודיים שהותאמו למציאות הציונית המודרנית. ניתן להבחין בכך שהשימוש התדיר במושג הגוף מייצר אפוא איזון מרתק: גופות החיילים והאזרחים שנהרגו בפיגועים מוקרבים בתמורה לאדמה שעליה נבנתה מדינת ישראל. במילים אחרות, ניתן לזהות כאן המשך ישיר למיתוס התנ"כי של עקדת יצחק למען החזון הציוני.