איפה היית כשרצחו את ניר כץ?

במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"? 

מאת :פרופסור מאירה וייס

בדומה לשאלה  'איפה היית כששמעת על רצח קנדי', אירוע מכונן בתרבות האמריקאית, כך גם אני במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"?


***
מוצאי שבת, ה- 1 באוגוסט.  אנחנו  נמצאים בגורגיה, על הרי הקווקז הגבוהים,  מנותקים מהעולם כשרק הרשתות הסלולריות פועלות. לפתע, ב- 1 בלילה אני מקבלת הודעת SMS משי בני: "אל תדאגו. אני בסדר".  כך נודע לי על הרצח בבר נוער.

***

כמה חודשים אח"כ, מחכה לי הודעה אישית בפייסבוק. "שמי איילה כץ . הייתי סטודנטית שלך.  הספר שלך -  'אהבה התלויה בדבר', השפיע עלי מאד...". ואז, בשורה האחרונה הוסיפה, "אני אימו של ניר כץ שנרצח בבר נוער. ...מאז אני מכהנת כיו"ר תהל"ה (ארגון הורי ילדים הומואים ולסביות )".

ניר כץ ז"ל

כך הצטרפתי לתהל"ה.  במצעד הגאווה באותה שנה כבר צעדתי  עם שלט, לצידה של אילה.

***

עברו 3 שנים ועדיין קשה להכיל  את הפשע הנורא הזה, שגרם לקטיעת פתיל חייהם של ניר וליז, שני צעירים שהיו על סף ראשית  החיים הבוגרים. פשע שגרם למספר צעירים, כמעט ילדים, לאבד אברים ולהיפצע בגופם ובנפשם.

פשעי שנאה נגד מיעוטים קשים להכלה, במיוחד כשמעורבים בהם ילדים. אפילו אני, שחוקרת  את הרוע, ההתעללות, ה- Mobbing והבריונות, מזועזעת ומופתעת כל פעם מחדש.

***

היום לבי ונפשי עם אילה, שמתאבלת כל שנה גם על נפילת אביו של ניר באסון צאלים, ועם אימה של ליז.  הלוואי שהייתי יכולה לקוות שלא נחווה פשעים דומים בעתיד. אני מברכת על הקמתו של המרכז ע"ש ניר כץ, שאמור למפות לדווח ולחקור את פשעי השנאה , כשביומיים האחרונים  התנהל הכנס הראשון שהשיק את המרכז.

"לפני שלוש שנים החיים שלי השתנו. הבנתי שיש פה הרבה מה לעשות. הקהילה היא חלק מהחברה הישראלית ויכולה לעשות למען עצמה ולמען החברה. יש להכיר בערך האדם באשר הוא אדם. זה הכוח פה". 

כך אמרה שלשום אילה כץ, אמו של ניר ז"ל, בכנס לציון שלוש שנים לפיגוע בבר נוער בתל אביב.

בין עיקר לטפל – הכתבה על המכון לרפואה משפטית (ערוץ 10)

בשבת האחרונה צפיתי בכתבת התחקיר-תדמית על המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ששודרה במסגרת "המגזין" עם אושרת קוטלר בערוץ 10.

מאת: פרופסור מאירה וייס

לדאבוני, העיתונאים שהופקדו על ביצוע התחקיר, העדיפו לעסוק בפרשה של שמירת האיברים, במקום להתייחס בהרחבה לשאלה החשובה והמשמעותית יותר – האם המכון לרפואה משפטית אכן מבצע כראוי וכנדרש את המשימות המקצועיות המוטלות עליו – בירור סיבות מותם של מנוחים וזיהוי נעדרים (ראו קטעים מתוך ספרי  "טביעות האצבע של הקולקטיב",  על המכון לרפואה משפטית באבו  כביר).

במקום ללמוד על פרופ' יהודה היס, למדנו מהכתבה על החברה הישראלית; הדבר העיקרי שיכולנו ללמוד מהאופן בו הופקה ונערכה הכתבה, היה השינוי שעבר על החברה הישראלית במהלך ארבעת העשורים האחרונים וביתר שאת בשנים האחרונות: אם בעבר הטענות כלפי "נתיחות  המתים" והמכון  הפתולוגי  יוחסו באופן כמעט בלעדי לאוכלוסיה החרדית, הרי שהכתבה ממחישה כי כיום הפכה הדאגה לטיפות הדם שלא נקברות, לשמירה על דגימות של רקמות או איברים – גם לנחלתם של חילונים. שינוי הגישה מצביע אפוא על תהליך "התחרדות"הולך וגובר של החברה הישראלית.

במוקד הכתבה עמדה כאמור פרשת שמירת האברים, שעוררה הד ציבורי בחודשים האחרונים, לאחר שפורסם כי ליבו של הבדרן המנוח דודו טופז נשמר במכון אחרי מותו. השאלות אותן הציב עמנואל רוזן לאיש החזק ביותר במכון לרפואה משפטית, פרופ' היס, לא נגעו בסוגיות המהותיות וחטאו במידה רבה לייעודם המקורי. חשוב לזכור שהשאלות של רוזן משקפות במידה רבה את ההעדפות של קהל הצופים בחברה הישראלית – חברה שבה תופסת תרבות המוות מקום משמעותי יותר ויותר.

אני סבורה כי במקום לאתגר את פרופ' היס בשאלות שנגעו לפרשת שמירת האיברים, אפשר וראוי היה לבוא אליו בטענות בסוגיות שקשורות להפרדה ולהיררכיה שבין הגופות ולא פחות חשוב מכך – לשיתוף הפעולה ההדוק מדי בין המכון לרפואה משפטית לבין רשויות המשטרה, הצבא, השב"כ והפרקליטות.

שיתוף הפעולה ההדוק הזה נובע בראש ובראשונה מהיותו של המכון מחויב "מידי", למן הקמתו ,לנרטיב הציוני-יהודי. לשם המחשה אחת מיני רבות: חל איסור בלתי כתוב על נטילת איברים, כמו עור, מגופות של חיילים, משום שהם אמורים להיקבר באופן שישמור בצורה הטובה על שלמות גופם של הגיבורים שהקריבו עצמם למען המדינה. 

ולכן, העור לבנק העור, המיועד בעיקר עבור חיילים, נלקח מגופות "אחרות" (ראו דיון בנושא בספר ה"גוף הנבחר" - The Chosen Body). כשמחויבות זו באה על חשבון המחויבויות המקצועיות-מדעיות, נוצר קרע שמטיל צל כבד על המכון.

בסיכומו של דבר – שמירת האיברים במכון היא הסיפור המשני . לגופו של עניין אגב, ראוי לציין כי על פי חוק חייב המכון לרפואה משפטית לשמור על חלק מהרקמות  שברשותו  לצורך משפטים חוזרים. אני מאמינה כי ראוי היה אילו חלק נרחב יותר מהכתבה ששודרה היה עוסק בשאלה האם המכון הלאומי לרפואה משפטית אכן מעניק לציבור את התשובות המדעיות לגבי הסוגיות המקצועיות הרובצות לפתחו מדי יום. זהו האתגר האמיתי.

לחצו לצפייה בכתבה המלאה:

תדמיתה של מחלת הסרטן בקרב בני משפחות החולים

סרטן והדבקה: תדמיתה של "המחלה" בקרב בני המשפחות של החולים \ פרופסור מאירה וייס

Cancer and Imputed Infection: Images of "The Disease" among patients' relatives / Prof. Meira Weiss

לשמה של מחלת הסרטן נקשרו סטיגמות ואסוציאציות קשות: החל מסבל וכאב בלתי נסבלים, דרך כיעור ובידוד וחברתי וכלה במתן הכינוי "הצרעת של ימינו". דימויה השלילי והקשה של מחלת הסרטן עומד בבסיס המאמר אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת The Sociological Review .

לדידה של פרופ' וייס, קרובי המשפחה של החולים במחלות הסרטן מתקשים להתמודד עם הדואליות הטמונה בפער שבין המראה החיצוני של החולים ( שנראים ברובם כאנשים בריאים לכל דבר) מחד, לבין האבחנה הרפואית הקשה ,מאידך. הקושי להתמודד עם העמימות גורם לרבים מההורים והקרובים לאמץ תפיסות שאינן עולות בקנה אחד הממצאים הרפואיים – בראש ובראשונה, הנטייה לייחס למחלת הסרטן את היכולת להדביק את הזולת.

 מאמרה של פרופ' וייס מבוסס על בחינתם של ארבעה מקרי מבחן שונים המהווים מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. ייחודו של המחקר נובע במישרין מהיותו תיעוד אתנוגרפי אותנטי שנוצר כתוצאה מפגישות אישיות בין פרופ' וייס למשפחות אותן חקרה וראיונות עומק אשר התקיימו עמן. המכנה המשותף אשר עובר כחוט השני בין כל המקרים נעוץ בדיסוננס הקוגנטיבי שבו שהו ההורים וקרובי המשפחה, דיסוננס קוגנטיבי שיצר בתורו פרדוקס לא פשוט – הפחד של ההורים וקרובי המשפחה להידבק במחלת הסרטן היה כל כך גדול דווקא משום היעדר הסממנים התסמיניים שיכלו להעניק מידה כלשהי של ודאות. זאת ועוד, הניסיון להיאחז בדבר מה ממשי בעיצומה של אי-הודאות גרם לא פעם להאנשתו של הסרטן אשר נתפס בין היתר כגורם אותו ניתן לדחוק החוצה.

כך למשל, במקרה של לאה (שם בדוי) , בת ה-15 אשר אושפזה בבית החולים עם גידול סרטני, התעקשה אמה לנקותה בצורה יסודית ביותר אחרי כל אמבטיה, כאילו מבקשת, לגרש את הגידול מקרבה. בה בעת, דודותיה של לאה ומאוחר יותר גם אמה, השתכנעו בשלב כלשהו כי מחלת הסרטן וודאי מדבקת. האם אף העידה בעצמה על כך שהיא דורשת מילדיה האחרים לשטוף את ידיהם ביסודיות יתרה לאחר שאלה נגעו במיטתה של לאה הצעירה. בנוסף, האם אף מאמינה בכך שהיא זו אשר הדביקה את לאה לאחר שביקרה בעצמה חולת סרטן אחרת. לבסוף, בכל הנוגע להאנשה, הרי שבמקרה של לאה, מעירות הדודות על כך שבתוך החדר בו מאושפזת לאה – יש ריח לא נעים – "ריח של סרטן" כהגדרתן.

 במקרה אחר, אביה של חנה (שם בדוי) בת ה-10 אשר סובלת מלוקימיה, טוען כי "הסרטן גרוע יותר משפעת. הסרטן הוא כמו השטן, לא משנה כמה תיזהר, בסוף הוא יתפוס אותך." לדידו של האב, אין כל עוררין על כך שהסרטן מדבק. ה"עדות" בה הוא מחזיק על מנת לחזק את דבריו היא מותה המצער של אשתו, אמה של חנה, אשר נפטרה מסרטן כשנה וחצי לאחר שהמחלה נתגלתה אצל בתה. אחיותיה של האם המנוחה אף טענו כי "גם אם מוחן אומר להן שהסרטן אינו מדבק, הרי שלבן אומר להן שלא כך הדבר." ניתן להבחין איפוא בקשר מאגי כמעט אותו יותר האב בין שני מקרים שנתפסים בעיניו כסיבה ותוצאה – מותה של אשתו ומחלתה של בתו. אלה מחזקים את התחושה הלא-רציונלית אלא האמוציונלית לפיה המחלה אכן מדבקת.

הגדילו לעשות בני משפחתה של פלורה (שם בדוי) בת ה-14 אשר הלכה לעולמה תוך כדי ביצוע המחקר. דקות לאחר מותה, התכנסו בני המשפחה בקפיטריית בית החולים ואביה של פלורה סרב להשלים עם האבדה הקשה ואף הביע פליאה על עצם ההידבקות של פלורה במחלה שכן לשיטתו "אף אחד מבני המשפחה לא חלה בסרטן קודם לכן – ומשום כך לא ברור כיצד פלורה נדבקה." על מנת לנסות ולמצוא הסבר מציג האב טענה לפיה הרופאים החליפו בין פלורה לבין ילדה אחרת במועד הלידה. ניכר כי ההשערות אותן העלה האב נבעו מהצורך לספק לעצמו ולבני משפחתו הסבר לתופעת שתי הזהויות של פלורה: מבחינתה של האם, לבשה פלורה שתי זהויות שונות הבאות לידי ביטוי בשאלה פשוטה אחת – הכיצד היא יכלה להיראות כה בריאה כלפי חוץ אך במקביל למות מבפנים...?

לבסוף, המקרה הרביעי והאחרון אותו בחנה פרופ' וייס במאמרה עסק בסיפורה של סופי (שם בדוי) בת ה-13. אמה של סופי דיברה על כך שאולי סופי נדבקה במחלה משום שהיא (האם) הביאה לבתה בגדים שהיו שייכים בעבר לחולת סרטן.אחותה של סופי, עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית, העידה על כך שהיא "אף פעם לא דמיינה שדווקא סופי תהיה זו אשר תיפגע כתוצאה מהרצון שלה (של האחות) לזכות בעבודה במחלקה האונקולוגית..." אחותה של סופי אף מעידה באופן חד-משמעי כי היא מפחדת לשהות לצד אחותה .היא אומרת שניתן להבחין בריח הנודף מסופי "זהו ריח המוות", אני מנשקת אותה כי אני חייבת אבל אני מוצאת את זה מגעיל..."

לסיכום, חוסר העקביות שבין המראה החיצוני של החולים למצבם הרפואי הסמוי מן העין מייצר בעיני ההורים וקרובי המשפחה של החולים צורך אינסטנקטיבי למצוא הסבר לתופעה. חלק מההורים והקרובים התמודדו עם הדיסוננס וחוסר האונים אותו חוו באמצעות האנשה תוך ניסיון להיאחז במרכיב ויזואלי שניתן להיאבק בו ולהתמודד עמו. חלקם האחר, הסתמך דווקא על המימד הגנטי תוך ניסיון לשכנע את עצמם ואת זולתם כי מדובר בפגם גנטי שלא ניתן אלא להסבירו באמצעות הסברה כי הילדים הוחלפו בלידתם. כך או כך, כל ההורים, סברו בשלב זה או אחר שהסרטן היא מחלה מדבקת ועל כן הרחיקו את קרובי המשפחה האחרים מהחולה או לחילופין אף שכנעו את עצמם כי הם כבר נדבקו ואין דבר שיכול לשנות את המציאות המרה.

אמא ובת

אמא ובת. צילום: ויקטוריה סורוצ'ינסקי

היום, בתאריך הזה בדיוק, הפכתי לאמא.


בשמונה וחמישה או חמישה לשמונה. לא זוכרת. עכשיו כבר שמונה ושבע דקות, ולכן, בטוח שבשעה הזו הייתי אחרי. על בטני הונחה תינוקת קטנה ועטופה שכמעט נחנקה כמה דקות קודם מחבל הטבור (כתוצאה מטמטום של רופאים ושלי, ילדה קטנה שהלכה ללדת ולא ידעה כלום) ועכשיו שתינו היינו רגועות.

התבוננתי בה. גם עיניה שלה עקבו אחרי. אני זוכרת את הרגע הזה. הסתכלתי עליה, לא יכולה להפסיק. משהו קמאי שלט בי. תסתכלי. תסתכלי. תלמדי אותה. רק הפנים היו גלויים. היא היתה כהה, שריד למאמץ שעברה כמה דקות קודם, במאבק על החיים והנשימה, אבל רגועה לגמרי.

במעבר שבין הסנטר והפנים היה קפל קטן, מתוק, שסימנתי אותו, מעין סימון על העור. לא זוכרת אושר ברגע הזה. האושר הגיע יותר מאוחר. אני זוכרת רק סימון, סימון של הילדה שלי. שאדע לזהות אותה, סימון של בעלות, אימוץ, שייכות. שמהרגע הזה היא שלי.

בדיו לבן, כפי שאומרת הלן סיקסו, רשמתי בזכרוני את פרטי הפנים של הבת שלי. ומאותו הרגע השתנו חיי. הכל. תמי שלי לימדה אותי כמעט את כל מה שאני יודעת היום. היא הפגישה אותי עם האושר, ועם האהבה, שלא ידעתי שיש כמוה, שהולכת וגוברת עם השנים, ועם השמחה.

ועדיין אני מתבוננת בה, בבתי, כמו ביום ההוא. אבל היום אני מתבוננת לא לצורך סימון טריטוריה או ברית על בעלות. היום היא כבר לא שלי. היום אני מתבוננת באופן שבו היא מתפתחת כל הזמן, מגשימה את החלומות שאני מעולם לא הגשמתי, מלאה עוצמות, --כמו נטע שהדנ"א שלו יודע איך עליו לצמוח, ומיהם הנטעים האחרים שהוא רוצה בסביבתו.

נכתב ב-29.6.12 בשעה 8 ושבע דקות בבוקר.

תודה להר הקסמים, שבזכות הפוסט שלה "אמהות ובנות", הכרתי את ויקטוריה סורוצ`ינסקי .

שנת צהרים

"אין לך סיכוי שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בדיוק בשעה 2.30 את מורידה את התחתונים. אין לך סיכוי".

משפט זה לקוח מתוך סיפור קצר, קטע מספר בכתובים שאני מבקשת לחלוק איתכם. הוא  מתכתב עם כמה פרסומים שיצאו לאחרונה, כמו "אספלט" (כתר) של מיכל פיטובסקי.

להלן הסיפור הקצר:

"שנת צהרים"

ההתפשטות//טכניקה מעורבת על נייר//2012//שרון רשב"ם פרופ

"בדיוק בשתיים בצהרים, כמו על פי סימן מוסכם, הם הגיחו מהמיטות, כפות רגליהם היחפות טופפו על הרצפה. במהרה הסתדר לו מעגל במרכזו של חדר האוכל, שם הם חיכו לה, חסרי סבלנות.

אבל היא הגיעה באיחור . בקושי גררה את הגוף הרך מהמיטה , בכבדות היא הציבה את כפות רגליה על הרצפה השטופה ודידתה באיטיות לעבר חדר האוכל של בית הילדים.

"כמה זמן נחכה לך", הם רטנו. "זוזי כבר. כנסי פנימה".
היא חדרה מבעד לגופים המזיעים. עמדה במרכז המעגל, מוגפת על ידי הילדים.
היא התבוננה בהם. עיניה חלפו מאחד לשני ואז, עצרו בנקודה אחת וקפאו.
"תיראו איזה מכוערת", זמזמו השפתיים שמולה.
היא הרימה עיניים, סקרה את הפנים הלועגות.
"יאללה , תורידי כבר את החולצה", צעק חגי, הילד הגבוה שפעם הפיל אותי מהמדרגות.
עיניה נעשו גדולות. עורה הפך לבן.
"נו כבר, תורידי את החולצה", צעק עמוס שהיה קרוב של בן גוריון.
"את החולצה, את החולצה", החרו אחריו האחרים.
הילדים פסעו לעברה. הם מתקרבים אלי, היא חשבה לעצמה. הם מתקרבים עוד קצת ועוד קצת. עור פניה הפך יותר לבן. שיערה השחור פרוע.
היא פרמה כפתור אחד בפיז'מה.
"עוד, עוד. יאללה תפתחי הכל".
הילדה הסתכלה עליהם, ידיה הקטנות התרוממו באיטיות והאצבעות החלו פורמות את הכפתורים, כמעט אוטומאטית.
"עוד, עוד, נו כבר, יותר מהר", צעקו הפנים שמסביב, עיניהם בורקות משמחה.
הכפתור האחרון נפרם והחולצה שהיתה גדולה עליה בכמה מידות נשרה על הרצפה .
היא עמדה לפניהם. גופה הלבן השמנמן כמו הצטמק וכתפיה היו מכווצות כאילו רצתה להיות עוד יותר קטנה.
"תיראו את הציצים שלה", צעקו הקולות מסביב. "איזה ציצים שמנים. בטח יש לה שם חלב. היא אפילו יכולה להניק תינוקות".
"את רוצה להיניק אותי?" צעק אחד הקולות שממול.
"בואי נמצוץ לך את הציצי", צעק קול אחר.
צבע הפנים של הילדה הקטנה נעשה לבן יותר ויותר, והעיניים נפקחו עוד ועוד. הילדה ידעה מה יקרה עכשיו. רגליה התחילו לרעוד.
המעגל החל סוגר עליה.
"תורידי כבר את המכנסיים. נו כבר. למה את מחכה?" הם צעקו.
היא לא אמרה מילה. רק התבוננה בהם.
הילדה ידעה מה יקרה עכשיו, מה קורה כל יום באותה שעה בדיוק.
אבל אולי בכל זאת? התחננו העיניים ותרו אחרי עזרה.

אבל אף אחד לא יציל אותה, את שושנה אשכנזי, הילדה הקטנה.
אין לך סיכוי, שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בשעה 2.30 בדיוק את מורידה את התחתונים.
אין לך סיכוי.


היא פרמה את השרוך שהיה כרוך סביב מותניה. המכנסים נשרו. עור הרגלים הלבנבן בהק.
"נו כבר, תורידי את התחתונים", צייצו הפיות הקטנים והתקרבו לעברה. היא יכלה לחוש בהבל פיהם על עורה.
העיניים שלה נעשו ענקיות עד שתפסו כמעט את כל הפנים, והאישונים היו כל כך שחורים. בקצוות העיניים נצצה דמעה. ועוד אחת ועוד אחת. הדמעה מטיילת על העור הלבן ונעצרת בשפתיים. הילדה שותה את הדמעות.

גם התחתונים הגדולים נשרו, והיא עמדה כפופה, כתפיה רפויות. הרגלים הלבנות מוצלבות וידיה ה-וורודות מנסות להגיע לפיפי , להסתיר, שלא ייראו אותו.
רק העניים דוקרות- חשופות, גדולות. כולן אימה.
גופם של הילדים כבר כמעט נגע בגופה העירום.
"תיראו את הפיפי שלה" ,נשמע שוב צחוקם. "תיראו איזה פיפי נפוח יש לה. כמו של אימא שלה". " יש לך פיפי ענקי , כמו החור בטוסיק של אימא שלך", צעקה בצהלות שמחה הילדה שממולה.
הילדים נשמו עליה והיה לה חם, רותח. אבל אז פתאום נהיה לה קר. הבל הפה וחום ההתלהבות של הילדים כמו הפך לקרח והעור הלבן שלה התכסה בנקודות בולטות וסומרות. ואז היא הרגישה כאילו כל הכוח נזל לה מהגוף והרגליים הפכו למעין פלסטלינה רכה, וכמו החולצה והתחתונים והמכנסיים, גם היא נשרה על הרצפה. והיה לה קר.
אבל בדיוק אז התחילו זרמים חמים יוצאים לה מהפיפי ונוזלים על הרצפה. היא עצמה את עיניה. לא היה לה קר יותר.
ככה היא שכבה שם, כשהילדים מתבוננים בגוף הרך על הרצפה.
הילדים החלו לפהק. התחיל להיות משעמם והם היו כבר עייפים. צריך גם להספיק לישון קצת. עוד מעט תישמע טריקת הדלת ה-ורודה והמטפלת, שכמו כל יום הותירה אותם לבד לישון את שנת חובה בין שתיים לארבע, תחזור.

ואני, מאירה, הייתי בין הרעים"

אפילוג

למרות הקושי לצאת משנת הצהרים , אני רוצה לומר כמה מילים כלליות.  חקרתי את התהליך הזה. באנגלית הוא מכונה mobbing ובעברית ---"עליהום"... הוא מתרחש באנשים כמו בעורבים, שבבת אחת, בלי סיבה הנראית לעין, עטים על אחד מהם ומחסלים אותו, ולעיתים אוכלים את קרביו. באחד הפוסטים הבאים אתאר את התופעה הזו, איפה רווחת ומי צפוי להיפגע ממנה. כרגע ביקשתי  רק לחלוק איתכם  את הסיפור הקצר האוטוביוגרפי שכתבתי.

אני מבקשת להודות מקרב לב ל"הר הקסמים", על העיצה והרגישות, ולשרון רשב"ם פרופ, על שנאותה לאפשר לציור   שלה להתמזג עם הסיפור שלי.