הפחדים הנושנים של הלב

אני מבקשת  לכתוב על גיבור- העל של מסע הבחירות הצפוי.   
אתם מכירים אותו.  למעשה, הוא מככב בזירה כבר עכשיו.  אפילו התרגלתם  אליו.  אתם  מארחים אותו בצל קורתכם  ולא  מקשים על חייו.  
גיבור-העל של מסע הבחירות יהיה הפחד. וכאן, אני מבקשת לפרק את הפחד הזה, להראות  את השימושים החברתיים שלו. 
בפסגת הפחד וההפחדה הצפויים לנו,  נמצא הפחד מהאיסלם  ומאירן. כבר עתה הוא נמצא ברשת, בעיתונות הכתובה, בעיתונות המושמעת והנצפית ובטוקבקים. 

מאת פרופ' מאירה וייס



בתקשורת מופיעים ומצוטטים חדשות לבקרים מומחים לאיסלם ופרופסורים באוניברסיטאות שדבריהם רוויים אזהרות  והפחדות. אבל בדיקה דקדקנית מגלה שהמומחים אינם יודעים לפענח את המוסלמי (1), בדיוק כמונו.

אני אנסה לשכנע אתכם שכמו רוב הפחדים, גם הפחד מהאיסלם הוא הבנייה תרבותית וחברתית. הוא אינו ישות אובייקטיבית ואינו מבוסס על נתונים אובייקטיבים.  בואו נתבונן, ראשית,  בביטויים ובהנחות שעליהם מתבסס הפחד.


"האיסלם מתפשט כמו סרטן. בהתחלה נראה תא תמים, לא מזוהה, אבל אם לא הרגת אותו, את התא הבודד, די מהר הוא יביא איתו עוד בני משפחה ובעצמו יתרבה ויתרבה ויתרבה. ואז הוא יהיה מסוכן, ולא רק שיתרבה - הוא יתרבה על חשבון התאים הבריאים, הנורמלים, השפויים, ייכנס ויאכל את החומר הפנימי של התא, את הגרעין, את החומר הגנטי. בסוף תישאר רק הקליפה - שגם אותה הוא יהרוס".

"האיסלם יהרוס את העולם, יקלקל, הוא טרור וטרור הוא כאוס, הוא אי סדר, הוא היסטריה, הוא שברים, הוא משהו שאי אפשר לפענח, הוא הרוע בהתגלמותו, האיסלם הוא היפוכה של ציביליזציה."

"אי אפשר לדעת מנין יפרוץ, מתי יפרוץ, למה יפרוץ, והוא יהרוס כל גבול. כמו סרטן הוא הורס את גבולות הגוף. כך האיסלם - לא מכיר בשום גבול של לאום ומתרבה ומתרבה ומתרבה. תאיו קטלניים ויכחידו את התאים השלווים שצמחו קודם וחשבו שעתידם מובטח. והנה מגיעה לה סופה של תאים ממאירים, שמתרבים, שמתפרצים, שגולשים ואין להם גבולות".

איסלם על קלונים סרטניים דרך מיקרוסקופ 

 תודה מקרב לב לאורנה עקאד, שסייעה לי רבות באיתור הדימויים הויזואליים

רגע, רגע, אתם אומרים. אבל הם באמת מאיימים עלינו, המוסלמים, ו"הכי טבעי"  לפחד ממי שבאמת מאיים עלינו.
אחד השיעורים הראשונים שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו, הוא:  במקום שנראה לכם "הכי טבעי", בדיוק במקום הזה, שם תעצרו ותבדקו לאט לאט את התפרים שמרכיבים את התחושה "הטבעית" הזו.

רק רגע, אני מבקשת.  תבדקו. תבדקו. פחד ממה? על מה הוא מבוסס?   כאנתרופולוגית אני מבקשת לא רק להתריע נגד השימוש בטיעונים מסוימים, אני  מבקשת גם לבדוק את השימושים שנעשים בביטויים האלה.  נסו לקחת את הביטויים שבהם משמשים בתקשורת ובמסע הבחירות ולהבין את משמעותם, להבין גם מה הם אומרים עלינו.

כשמדמים את האחר לסרטן, למחלה שפוגעת במרקם הגופני שלנו, אנו מניחים שלגוף החברתי שלנו יש ישות אורגנית. אנו מניחים שהגוף החברתי, הציביליזציה, החברה הישראלית, כל אלה הם   אורגניזם, גוף פיזי, בעל איברי גוף וגבולות גוף. כן מניחים שהמוסלמים הם גוף זר, שתכונתו היחידה היא הנזק שהוא גורם, הרצחנות שבו. לסרטן אין ברירה, אלא להתנהג כסרטן. לג'וקים מסוממים אין ברירה אלא לנהוג כג'וקים מסוממים (זוכרים מי כינה כך את הערבים?). לגופים הזרים האלה אין תודעה. הם טיל מונחה שנועד להרוג אותנו. לחסל את כולנו.

אין לי אשליות. אין לי כל  משיכה לפונדמנטליזם. הפונדמנטליזם הדתי--ויהא זה האיסלמי, הנוצרי או היהודי— זר  גם לי. ברור לי גם שהפונדמנטליזם המוסלמי יגרום לשינוי. התפשטות האיסלם תהפוך את אירופה לחומה יותר, לשונה -   אבל ברור לי שהאיסלם  לא יהרוס את העולם. הוא יהרוס את העולם המוכר לנו.  

האיסלם, גם אם יתפשט, והוא יתפשט, לא יסכן את האנושות יותר משסיכן אותה מנהיג נוצרי אחד, ביבשת נוצרית, שאמר לארכיבישוף של גרמניה שהוא ממשיך את מה שהכנסייה התחילה בו. הנוצרי הזה, הוא שבנה כלים שנועדו להכחיד מיליוני ילדים ונשים. למרות זאת, אנחנו, שרידי המיליונים האלה, עדיין מרגישים קרבה לעולם הנוצרי יותר מאשר לעולם המוסלמי – אותו אנו מדירים , לא לומדים את שפתו, את אמונתו ולא מתקרבים לבניו.

לצערי, אם ישראל תיהרס, יהיה זה בשל הפונדמנטליזם הדתי-יהודי ובשל הפיצולים הפנימיים בינינו. בהקשר זה ראו את מאמרו המבריק של קובי ניב.(3)

מרי דגלס (4), אנתרופולוגית בריטית בכירה, דנה בגוף החברתי והגוף הפיזי, ("שני הגופים" ). מדיונה זה נוכל  להסיק על יעילותו של השימוש במטאפורות מתחום הגוף הפיזי (סרטן בגוף האומה, סכין בלב), כדי להדגיש את גבולות הגוף החברתי.


ההפחדה לא תעצור באירן


ההפחדות  של ביבי, ברק וחבר מרעיהם בנויות על התימה הזו. אם אתם רוצים להפחיד באיום חיצוני שמסכן  את המדינה, השתמשו במטאפורות מהגוף הפיזי. מתודת הפחדה זו תגרום לתחושת סולידריות מזויפת בין המאוימים, ותאשרר מצב כלכלי וחברתי קיים. שהרי, אי אפשר ליצור שום שינוי חברתי כשהרוצח הטרוריסט מאיים להרגך.

אבל ההפחדה, חברים וחברות, אינה עוצרת באירן. היא נעה  במדרון חלקלק,  שבמהלכה מגיעים לנשים, להומואים (5)  ,    לשמאלנים, לעובדים זרים, שחורים, סודנים (6). לכל "האחרים" הללו   יש פוטנציאל לגרום "זיהום", "הדבקה" ומחלות. כולם יכולים להיתפס כחריגים וסוטים, שמסכנים את הגוף התמים.

ולסיום. מכיוון שהמוסלמים מואשמים גם כמי שמפיץ ואחראי על הטרור בעולם,  הביטוי האחרון שבו אסיים את המאמר הנוכחי  הוא "טרור". בדרך כלל משתמשים בהפרדה שבין "טרור", שאינו לגיטימי ושכולל הפעלת אלימות  שלא במסגרת המדינה, ובין "מלחמה"— שכוללת הפעלת אלימות לגיטימית במסגרת המדינה.

אינני מקבלת את ההבחנה הזו. לדעתי "המדינה", באופן כללי,  היא אחד הטרוריסטים הגדולים - וארה"ב וישראל אינן יוצאות דופן מהקביעה הזו.  ולמרות שאני חולקת  על נועם חומסקי – על חלק ממשנתו הפוליטית, אני מקבלת  גם מקבלת את הציטוט הבא שלו.

"Everyone's worried about stopping terrorism. Well, there's really an easy way: Stop participating in it."

~ Noam Chomsky

=========================

1. ראו למשל את, LOIC WACQUANT ,  וניתוחיו את התפרעויות המוסלמים בפריז באמצע העשור הקודם במונחים של מעמד ולא השתייכות דתית, ניתוח שתוקפו מתערער יותר ויותר ככל שנוקפים הימים. .ראו למשל את המאמר של WACQUANT שמשווה בין הפרברים הצרפתיים לגטאות של האפרו-אמריקאיים בארצות הברית .
3. קובי ניב , "הפג תוקפנו?"
4. מרי דגלס, טוהר וסכנה, ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, רסלינג, פרקים  7  ו- 8.
5. [1]  למשל: אלי ישי, שר בממשלת ישראל, שגורס שהומואים  ולסביות הם אנשים חולים. אין צורך להזכיר את אנסטסיה מיכאלי חברה בכנסת ישראל.
[1]  למשל,  לשיטתה של  ח"כ מירי רגב הסודנים"הם סרטן"

השמן והרזה - שינוי זהות בקרב מנותחי קיצור קיבה

תקציר המאמר השמן והרזה: טקסי הגדרה אישיים של שינוי זהות אצל שמנים שרזו לאחר ניתוח לקיצור הקיבה - תקציר מאמרם של פרופסור מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ

From Fat to Thin: Informal Ritual of Identity Change / Professor Meira Weiss, Professor Nisan Rubin and Mrs. Carmela Shmilovitz.

במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש  לשינויים אופי סמוי  (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים,  פרופ' מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו  לפחות 30 ק"ג. את המסד התאורטי של המאמר ביססו החוקרים על המושג "טקס הגדרה" (מיירהוף, 1987): "טקס לא-פורמלי וחד-פעמי, המבוצע אצל קבוצות מקופחות שמציגות את עצמן בציבור בצורה דרמטית. בעזרת טקס זה הן מצליחות להגן על זכויותיהן."

חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה

המחברים מרחיבים את גבולות המושג ודנים ב"טקסי הגדרה אישיים" המבוצעים על ידי  יחידים, כדי שהזהות החדשה ("רזה")  תזכה בהכרת החברה. בהקשר זה הם מציינים את שלושת השלבים המרכיבים כל "טקס מעבר": שלב הניתוק (בו נפרדים המשתתפים ממצבם לפני  השינוי), השלב הלימינאלי (הגבולי) שבו נמצאים המשתתפים בין המצב הקודם למצב החדש), ולבסוף – שלב המיזוג  (בו נכנסים עוברי הטקס למצבם החדש).

המאמר מבוסס על עבודת מ.א. של כרמלה שמילוביץ, שנערכה בהנחיית רובין ווייס. לצורך המחקר קיימה שמילוביץ ראיונות מובנים-למחצה עם 36 אנשים שעברו ניתוח לקיצור הקיבה בין ספטמבר 1983 למאי 1985. הראיונות התקיימו במשך כשנה וחצי והסתיימו בינואר 1987. מרבית הראיונות התקיימו בבתי הנבדקים.

המחקר נערך על אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, ולא על מי שהשילו קילוגרמים רבים ממשקל גופם ללא התערבות כירורגית. האחרונים חווים תהליך מתמשך וארוך טווח ולא שינוי דרסטי שנזקק לטקס מעבר. 

המחברים מציינים שלטקסי המעבר היה תפקיד כפול עבור חברי הקבוצה המנותחת: לפני הניתוח הם היוו כלי לטיפול בחרדות, ואחרי הניתוח – הם היו אמצעי שדרכו הכריזו המנותחים על זהותם החדשה לעיני כל.

לפני הניתוח: בין ניתוק לפרידה

לפני הניתוח עברו הנחקרים תהליכים שעיקרם טמון בניתוק ממצבם הקודם בו סבלו מהשמנה חריגה, והכנה לקראת העתיד לבוא. חלק מהמטופלים הרבו לצלם את עצמם ולאגור תצלומי "לפני" וזאת, לשם השוואה עם הצילומים שאותם הם התכוונו לעשות  אחרי הניתוח. במקביל, היו שניצלו את התקופה לפני הניתוח לעריכת חשבון נפש מעמיק ואישי לקראת השינוי העתידי. הציפייה  לניתוח יצרה בקרבם תחושה של חרדה המהולה בתקווה – רצון עז לסגור פרק אחד ולפתוח דף חדש ונקי לחלוטין – הנובע בין היתר מהסטיגמות השליליות שייחסה להם החברה לאורך השנים , בשל משקל גופם.

החרדה מהניתוח התבטאה בהכנת מכתבי פרידה וצוואות. כך למשל, גרציה בת -25, סיפרה כי הכינה מכתבים אותם מסרה לחברתה וביקשה "להעביר  אותם לאנשים מסוימים אם יקרה לי משהו".  "כאשר קראתי אותם לאחר הניתוח, ראיתי שהיה שם חשבון נפש שלי ושל הסביבה" הוסיפה גרציה. החרדה התבטאה גם במנהג לערוך "סעודה אחרונה" שלה ניתן לשוות גם מימד  דתי, כשנזכרים בסעודה האחרונה של ישו עם שליחיו, בידיעה שמיד אחרי הארוחה  יוסגר לרומאים ויידון למיתה.

לאחר הניתוח הופכים הבגדים הישנים והתמונות הישנות לסמל

מממצאי המחקר עולה כי הבגדים מלפני הניתוח היו מושא ההתייחסות הראשון  של המנותחים מיד אחרי שיצאו  מבית החולים ומהשלב הלימינאלי . חלקם שרפו את מלאי הבגדים הישנים כמהלך סמלי להמחשת הניתוק והמעבר בין הזהויות. אך היו שהעדיפו לשמור את הבגדים הישנים כדי להזכיר לעצמם ולחברה את התהליך שהצליחו לעבור.

הדואליות שתוארה להלן חזרה על עצמה גם ביחס לתמונות הישנות של המנותחים אשר צולמו במהלך חייהם לפני הניתוח. בעוד שחלק מהם שרפו את התמונות כדי להשלים את תהליך הניתוק וההתחלה מחדש, שמרו אחרים על התמונות למזכרת, למען עצמם והחברה.

השלב השלישי – בין אשרור עצמי לאשרור חברתי

בשלב זה המנותחים מגיעים לשלב המיזוג שבו הם מתאוששים מהניתוח ומציגים לראווה את תוצריו. כאן ניתן להצביע על דפוסי התנהגות שנעים על הסקאלה שבין האשרור האישי-העצמי לאשרור החברתי-הקבוצתי.

כחלק בלתי נפרד מתהליך האשרור עצמי לאחר הניתוח, נוהגים המנותחים לפקוד חנויות בגדים רבות. חלקם עושים זאת למטרה פרקטית – לרכוש בגדים שיתאימו למשקלם החדש, אך במקביל, יש שעושים זאת על מנת להעניק חותם סופי לשינוי שעברו. אם בעבר, נגזר על רבים מהם לקנות אך ורק בחנויות מיוחדות שמכרו "בגדים לשמנים", הרי שאחרי הניתוח הם מרגישים ש"עכשיו אני מתלבשת נורמלי" (ירדנה בת ה-31). המעבר שבין "הלא-נורמלי" ל"נורמלי" מתמצת איפוא את השינוי שעברו המנותחים.

לטענת המחברים, אין זה מקרי שהבגד זוכה למקום כה מרכזי  בעיצובה המחודש של הזהות. בעוד שבעבר שימש הבגד להצנעתם וטשטושם של קווי הגוף, היום הוא משמש להבלטתם.  מנותחים דיווחו על רכישת הרבה יותר בגדים מבעבר, בילוי  יותר זמן בחנויות הבגדים,  ומדידת הבגדים  תוך כדי התבוננות בראי , שהופך למשתנה נוסף בתהליך האשרור העצמי. אם לפני הניתוח, מנותחים רבים לא רצו להסתכל על עצמם בראי, הרי שאחרי הניתוח הם ששו להסתכל בראי ולהיווכח פעם אחר פעם כי שינוי הזהות בו הם כה חפצו , קרם עור וגידים.

וכאן מגיעים לשלב האחרון בתהליך המיזוג,  ולמעבר בין האשרור האישי לחברתי. ההכרה שמקבל המשתתף מהחברה הסובבת אותו,  היא המטרה החשובה ביותר בטקס המעבר. משתתפי המחקר התלהבו לספר על התגובות הראשוניות שקיבלו אחרי הניתוח מאנשים שלא ראו אותם זמן רב והתייחסו אליהם כאל אדם חדש, שאותו הם לא זיהו על סמך זיכרון מהעבר. 

חנה (הפחיתה כ-90 קילוגרמים ממשקל גופה) אומרת: "כשאנשים לא מרגישים (שעשיתי ניתוח) זו הרגשה טובה, סימן שהצלחתי, שלא עשיתי לחינם את הניתוח." מנותחים רבים שמחו לספר גם על התגובות מהצוות הרפואי שראה אותם ממש ברגעים האחרונים לפני הכניסה לניתוח ("בשיא גודלם") ומאוחר יותר, בשלב ההתאוששות והמעקב התקופתי.  התלהבותו של הצוות בשבועות ובחודשים שאחרי הניתוח מעניק משנה תוקף לתהליך כולו.

מעבר לתגובות המתקבלות ממי שהכירו את המנותחים לפני הניתוח, חלק מהנה לא פחות נעוץ בתגובות של מי שלא הכירו את המנותחים בטרם בוצע הניתוח, אך צופים בתמונות ה"לפני" ונלהבים מהשינוי העצום שחל בעקבות הניתוח. ירדנה סיכמה זאת כך:  "... אני מראה תמונות, אני רוצה שיידעו שלא תמיד הייתי כזו, שהייתי שמנה. אני מביאה זאת לידיעת כולם, כדי שידעו שהייתה כאן הצלחה וזה חיים אחרים לגמרי, אני בן אדם אחר!"

מן הממצאים עולה שהמבנה של טקסי מעבר פרטיים מקביל במידה רבה למבנה של טקסי מעבר ציבוריים שהוזכרו  בראשית התקציר הזה. בסיום המאמר ממליצים המחברים לבחון בעתיד ולהשוות בין תהליך השינוי שמתרחש אחרי ניתוח לקיצור קיבה, לבין תהליכי שינוי זהות אחרים,  כמו המרת דת או שינוי מין, שגם עבורם לא מוצעים טקסים ציבוריים.

"הגוף הנבחר עובר כחוט השני בדברי ימיה של מדינת ישראל"

אתמול התראיינתי לתחנת הרדיו "מהות החיים" לגבי ספרי "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית", אשר ראה אור בהוצאת "Princeton University Press"

מאת פרופ' מאירה וייס

בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על הגוף כישות ביולוגית. אבל האנתרופולוגיה של הגוף טוענת שהגוף הוא תוצר תרבותי.  האופן שבו אנו בוחנים את הגוף שלנו, האופן שבו הרופאים מעניקים לנו את האבחון הרפואי בבית החולים, ואפילו האופן בו מחולק תקציב הבריאות שלנו  - כל אלה הם תלויי תרבות.

לשם המחשה, מדינת ישראל היא מדינה שמקדשת את העליונות הדמוגרפית היהודית, ומכאן שהיא גם מיייחסת חשיבות גדולה לנושא הפריון שזוכה לעדיפות על פני צרכים רפואיים אחרים. במילים אחרות, בעוד במדינות אחרות, חלק ניכר מתקציב הבריאות מוקצה למשל לטובת טיפול בבעיות זקנה או הסרטן, הרי שבמחוזותינו זוכה הטיפול בבעיות הפריון בחלק רציני של התקציב. העדפה שנראית לנו טבעית ומובנת. 



  

בספרי "הגוף הנבחר:הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית", אני טוענת כי ניתן למצוא מוטיב חוזר ונשנה, שעובר כחוט השני בחברה הישראלית החל  מתקופת היישוב שקדמה להקמת המדינה – ועד ימינו אנו. זהו המוטיב של "הגוף הנבחר". "הגוף הנבחר" הוא הגוף היהודי, האשכנזי, הגברי, במרבית המקרים גם ההטרוסקסואלי –ו--השלם והמושלם מבחינה גופנית.  מאז ומתמיד, החברה הישראלית היהודית האדירה את "הגוף הנבחר", והדירה את "הגוף האחר",  שמגלם בתוכו את מי שאינו יהודי, (פלסטינים, עובדים זרים) , את מי שגופו אינו לבן, אינו אשכנזי, אינו הטרוסקסואלי,  וכמובן מי שאינו שלם ומושלם מבחינה גופנית – אלו הם הזקנים, החולים. הנכים. 

למרבה הצער,  גם בימים שבהם הספורטאים הפראלימפיים הנפלאים שלנו חוזרים מלונדון עם שלל מדליות המעטרות את צווארם, ממשיך המרחב הציבורי שלנו לא להיות מותאם ונגיש לנכים די הצורך. על אף שחל שיפור מסוים בשנים האחרונות, הרי שגם כיום נותרת לדאבוני מדינת ישראל הרחק מאחור ביחס למדינות אחרות במערב. 

סיפורי גוף

 Narratives of Embodiment: The discursive formulation of multiple bodies / Prof. Meira Weiss

הגוף אינו מהות שניתנת להבנה רק במונחים פיזיקאליים, כימיים, או רפואיים. כאנתרופולוגית של הגוף והרפואה, גם מאירה וייס מצאה במחקריה שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי. במאמר הנוכחי היא  מראה כיצד הגוף מתכתב בעת ובעונה אחת עם שורה של נרטיבים מקבילים או שונים שעלולים  להתנגש זה עם זה במצב נתון. מטרתו של המחקר אותו ערכה פרופ' וייס במשך כעשור והתפרסם  בכתב העת "Semiotica", הייתה לבחון את האופן בו מגוון  התסריטים הללו ביחס לגוף, יכולים  לדור בכפיפה אחת גם אם הם לא עקביים , שונים,   ואפילו סותרים.  

מאת פרופ' מאירה וייס

הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים

המחקר התבסס בעיקר על קבוצות של סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב. המשיבים נתבקשו לדמיין ולתאר באופן מילולי  ולצייר את גופם שלהם במצבים הבאים: הגוף הבריא, הגוף הפנימי, הגוף החולה (במחלות שיפורטו בהמשך) והגוף במלחמה (יוסבר בהמשך). ההוראות שקיבלו המשיבים היו ברורות – להגיב באופן חופשי ואסוציאטיבי , בלי פרשנות.

במאמר הנוכחי  הוצגו בקיצור רק ההתייחסויות לגוף הפנימי, הגוף החולה והגוף במלחמה. (לגבי 'הגוף הרגיל' אנא פנו   למאמרים אחרים ולספרה "הגוף הנבחר"). את התשובות שהשיבו הסטודנטים  והסטודנטיות בבואם לתאר את גופם הפנימי ניתן לחלק לשלוש קטגוריות מרכזיות: הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים. התיאור הביולוגי נע סביב דימוי הגוף שהופיע בשיעורי הביולוגיה בתיכון – תיאור של האיברים הפנימיים (הריאות, הלב הכבד וכיוצא באלה). התיאור הרגשי בא לידי ביטוי בציטוטים כמו "כאשר נתבקשתי לתאר את גופי, ראיתי לנגד עיני את רגשותיי מתרכזים בקיבתי" או  "לגוף יש את הרגשות הפנימיים שלו, הם יוצאים מהלב, המוח והמצפון. הרגשות עטופים, כאילו היו איברים."

הקטגוריה השלישית, הגוף ממבט מבפנים, התבררה בדיעבד גם כקטגוריה הפופולארית ביותר שאליה התייחסו המשיבות והמשיבים באומרם בין היתר כי "ניסיתי לדמיין כיצד ייראה חלקיק המטייל בתוכי... שקט, כחול, נוזל, תת-מימי כמעט." משיב אחר אמר כי "זה כמו לשחות בפלסמה, תחושה של ריחוק, אני קטן ואילו הגוף שלי הוא עצום - ללא קווי מתאר ברורים, הוא מקיף אותך..." ניתן לראות כי קווי המתאר והגבולות הפיזיים שמגדירים את הגוף הביולוגי, מאבדים מחשיבותם ונעלמים במהלך התיאור של הגוף הרגשי והגוף הפנימי (The Inner Body).

הגוף החולה – איידס, סרטן ומחלות הלב

החשיבות המיוחסת לקיומם  (או העדרם)  של קווי מתאר וגבולות גוף מוגדרים,  קיבלה משנה תוקף עת נתבקשו המשיבים לדמיין את גופם כגוף  החולה בסרטן,    איידס,  או מחלות לב.

המשיבים והמשיבות העלו שימוש תדיר וחוזר בשתי מטאפורות  משלימות שמאפיינות את מחלת הסרטן ונגיף האיידס: שינוי הצורה (Transformation) וזיהום (Pollution), שתי מטאפורות שטמנו בחובן מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות  בנוגע למצבם של החולים ולסיכויי החלמתם. זהר, למשל, סטודנטית בת 25  אמרה כי "הסרטן אוכל את גופך, אני מדמיינת אותו כמו "פאקמן" שאוכל את כל מה שנקרה בדרכו, יש לו פה פתוח עם שיניים והוא אוכל הכל. הגוף כולו מתפרק." יוני, סטודנט בן 27 הוסיף "אני מדמיין את הסרטן כמשהו דביק, דוחה, כמו תמנון שנדבק ולא מרפה."  התפיסה לפיה מחלת הסרטן היא אקטיבית בעוד החולה עצמו הוא הקורבן הפסיבי עברה כחוט השני בתיאורם של המשיבות והמשיבים.

בבואם לתאר את האיידס , תפסו אותה הסטודנטים כמחלה כלל-מערכתית , שאינה נובעת ממרכז או מוקד פנימי, והורסת כל חלקה טובה. רוז בת ה-24 תיארה את נגיף האיידס באומרה "לאיידס אין מרכז,  ..אם אדם מקבל איידס הרי שכל גופו  חולה ולא רק איבר אחד." "איידס הוא חלק מאיתנו, אני לא יכולה לראות כיצד ניתן להסיר איידס כאילו מדובר  בגידול נקודתי. נגיף האיידס נמצא במחזור הדם ומזהם אותו בשיטתיות" הוסיפה יעל בת ה-23. 

שתי המטאפורות דנן הינן מקבילות סימבוליות אשר משלימות זו את זו. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף משום שהם מתרבים ומביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.

גם לדימוי הגוף בקשר למחלות לב התבקשו המשיבות והמשיבים להתייחס.  וכאן, למרות ששיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון של מחלות לב  דומים לאלו  של מחלות הסרטן, מחלות הלב תוארו כפגם טכני או מכני בתוך גוף האדם . מחלות לב, כולל התקפי לב, תוארו כתקלות מכאניות מצערות שלרוב אינן נגרמות באשמתו של החולה. מיכל, אחת המשיבות טענה כי "כשמדובר בליבך, מדובר באיבר ספציפי הדורש תיקון, לא בזיהום המשנה לחלוטין את גופך. מחלות לב אינן מערערות את הגבולות הקיימים כמו הסרטן והאיידס..."

זאת ועוד, לדידה של פרופ' וייס, ניתן לייצר הקבלה בין המטאפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לבין שתי תפיסות שונות לגבי  הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", קרי, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי העקרונות של פס ייצור ושליטה ריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידם וקידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, שהציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות. זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי הסטודנטים שהמחישו את מחלות הלב בציור של קו ייצור שהושבת או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד.

מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף המסורטן או חולה האיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה נגועים,  ולא  מכונה בעלת  חלקי חילוף.

הגוף במלחמת המפרץ הראשונה

בשלהי שנת 1990 ובראשית 1991 הכותרות בישראל דיווחו על מצב חירום נוכח מלחמה במפרץ הפרסי. החרדה והאימה בתקופה שקדמה למלחמה היתה קשה. במלחמות ישראל הקודמות היתה הפרדה די יעילה בין חזית לעורף, כשבחזית לחמו גברים ובעורף המוגן יחסית, נשארו נשים וילדים. מלחמת המפרץ פרצה את הדפוס המוכר הזה גם בסכנה של הנשק הכימי והביולוגי שהוצגה על ידי נציגי הממסד הישראלי כאיום ממשי על העורף.  שבועות לפני תאריך הפלישה האמריקנית לעירק האוכלוסייה התבקשה להצטייד במסכות מגן, להכין חדרים אטומים, להגיע להדרכות ציבוריות שפירטו כיצד לנהוג בעת אזעקה והזמינו את הקהל לצפות בסרטונים שהדגימו את הזוועה הכרוכה בפגיעות מנשק כימי וביולוגי,  ועוד ועוד. בעת ההיא המשיך המחקר שערכה פרופ' וייס להתנהל כסדרו אך הדימויים שהועלו על ידי המשיבים אופיינו בקו דומיננטי חדש ואחר – זה של הגוף במלחמה.

מעט לפני המלחמה, בזמן התרחשותה, וחודש אחרי סיומה, עת נתבקשו המשיבים לתאר את גופם, מרביתם תיארו גוף ללא איברים פנימיים וללא פנים של ממש (או לחילופין פנים המכוסות במסכות אב"כ), קווי מתאר פרוצים ועוד. מעבר לכך, הגוף מוסגר מעת לעת באמצעות קווי המתאר של החדרים האטומים בהם שהו אזרחים רבים בזמן ההפצצות מעירק. תיאורים בעלי מאפיינים דומים התבטאו על ידי סטודנטים   יהודים וערביים.  במילים אחרות, מדובר היה בתחושה כללית שלא הושפעה מחלוקות תרבותיות וחברתיות רגילות , כמו שיוך לאומי.    

מירי, סטודנטית בת 24, היטיבה לתאר את הדברים באומרה "אני רואה גוף שנראה כמעט נורמלי, רק עם מסכת אב"כ שמכסה את הפנים. הנה החדר האטום, אני רואה גוף אטום בחדר אטום. אני חושבת על כל הקהילה, לא על גוף ספציפי זה או אחר... כולנו באותו המצב ואנו ממתינים להוראת ההרגעה מדובר צה"ל."

התיאור הקולקטיבי אותו מסרה מירי מאפשר לנו לייצר אנלוגיה בין התיאור של הגוף במלחמה לבין תיאור הגוף החולה. בשני המקרים מדובר בגוף שעובר שינוי שנגרם על ידי כוחות גדולים ומשמעותיים יותר. עם זאת, בעוד הגוף החולה הוא הגוף הפנימי, הרי שהגוף במלחמה נראה ונבחן מבחוץ. מדובר אפוא במידה רבה בבבואות הפוכות.

לסיכום, ניתן  לראות כי מגוון המודלים של הגוף שמוצגים במאמרה של פרופ' וייס אכן יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת אצל אותם האנשים, אשר הופכים הלכה למעשה לקוראים המיומנים  של גופם. כל אדם בוחר את המודל שמתאים לו ברגע נתון,  מתוך מספר רב של פרספקטיבות קולקטיביות-תרבותיות שהובנו על ידי החברה והתרבות.

מסקנה זו של פרופ' וייס מאתגרת ואף מפריכה את  הטענה הבסיסית של מרי דוגלס  בספריה המאוחרים,  ובמאמרה שנכתב יחד עם קלבץ  (-1990)  על תיאוריה תרבותית של הדבקה (באיידס) וקבלת סיכונים. לטענתם, כל אדם מחזיק בהשקפה לגבי גופו (כמו: ניתן לתת אמון בגוף,  העור שלנו מגן על פנים גופנו מפני סיכוני הסביבה, או,  הגוף מחורר ופעור לחדירת גורמים המסכנים את קיומנו, וכו'),  הנובעת משיוכו  או מיקומו התרבותי.  אנשי שוליים המודרים תרבותית ייטו לאמץ את גישת הגוף המחורר בעוד המרכז התרבותי יאמץ השקפה הנותנת יותר אמון בגוף.  גם וייס טוענת שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי, אך לא מקבלת את הדטרמיניזם התרבותי עליו מרמזים דוגלס וקלבץ. וייס מראה שהתנודות בתפיסת הגוף  משתנות כתוצאה משינוי במצבים הקיומיים שעימם הוא או היא מתמודדים,  ולא כתוצאה משינוי במיקומו התרבותי של היחיד. 

ראוי לציין כי על אף העובדה שחלק מהקטגוריות שהוצגו במאמר זה נבעו מהקלסיפיקציה שאותה הציעה פרופ' וייס למשיבים, הם לא קיבלו אותה כמובנת מאליה. במילים אחרות, סטודנטיות וסטודנטים רבים שינו ו"פירקו" את הקטגוריות הראשיות שהוצעו להם לתתי-קטגוריות. לשם המחשה, קטגוריית הגוף הפנימי שהוצעה על ידי פרופ' וייס פורקה על ידי המשיבים עצמם לשלוש תת-קטגוריות שהוזכרו לעיל – הקטגוריה הביולוגית-הרגשית וקטגוריית המבט מפנים.

על קשר השתיקה

אני יודעת. בחדשות הכותרות מספרות על מלחמה צפויה מול אירן, על עליית מחירי הלחם, על המצרים שמאיימים על הגבול הדרומי , והלב דואג. אבל כל זה אינו מצדיק את קשר השתיקה שאליו אני מבקשת להפנות אותכם.

מאת פרופסור מאירה וייס

אני מתייחסת לקשר השתיקה מסביב לכתבה ששודרה בתוכניתה של אושרת קוטלר (ערוץ 10) על ההתעללות הנוראה בעולי תימן במחנה "חאשד" לפני 63 שנים.

הכתבה מתארת את מחנה חאשד, שנוסד בעדן עבור יהודי תימן שהגיעו ברגל, על טפם ותכשיטיהם, עברו כ-100 ק"מ, והגיעו למחנה. כבר בדרך רבים מהם איבדו יקירים, והגיעו למחנה פצועים, חולים, כשעל גבם שקים של עצמות מוכנים לקבורה.

בהגיעם למחנה, נתקלו בזוועה נוספת שעליה מספרת הכתבה. ההתעללות שחוו העולים באותו מחנה התבטאה בדחיסת אלפי אנשים למקום המסוגל להכיל 500, במחסור במים והתייבשות במדבר לוהט, במחסור בטיפול רפואי וסיעודי, באימהות צעירות שנאלצו ללדת על החול כשרבות מהן מתו מיד אחר כך ובגופות מונחות על הקרקע ששמשו כמצע לדריכה. מתי שמענו תיאור מזוויע מזה?

נכון, זה קרה לפני שנים, הג'וינט, הוא זה שארגן את המחנה ודווקא ישראל, בדמותו של דוד בן גוריון, מתגלה כמלאך המושיע. לצערי, מלאך זה, הופך עצמו למתעלל קשה באותם עולים בדיוק. העולים הגיעו היישר משם לישראל וכבר בשדה התעופה, רבים מהם הופרדו מילדיהם.

השוני בין התפיסה של ארגון הג'וינט את העולים התימנים ובין השלטונות הישראלים כמה שנים מאוחר יותר, אינו גדול.. אני ידעתי את העובדות מזמן וניסיתי שלא לשתוק. אני מאמינה שגם הסטודנטים שלי ידעו את העובדות. כל מי שהתעניין, ואפילו מעט, יכול היה לדעת את העובדות מקריאה, או מנוכחות בדיונים של ועדת החקירה האחרונה בעניין ילדי תימן הנעלמים, שבה עלתה גם סוגיית ההתעללות בחאשד עדן.

כתבתי רבות על הפרשה, וניסיתי להסביר אותה במונחים סוציולוגים אנתרופולוגים, אבל, כאמור, אני מאד מוטרדת עכשיו מהשתיקה לגבי הכתבה בעיתונות וברשתות האינטרנט.

השתיקה מהווה המשך ישיר של ההתעללות והזוועה. איך ייתכן? אני לא רוצה להעמיד לדין אף אחד. אני רוצה את חשיפת האמת וההכרה בקורבנות. מישהו דיבר על הקורבנות במונחים של טראומה או פוסט טראומה? מישהו התייחס אליהם במונחים טיפוליים? מישהו הנציח את שמות הנספים בדרך לישראל או במחנה? לצערי, התשובות הן שליליות.

לצפייה בכתבה במלואה: