רב שיח על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון

בהרצאה זו ביקשתי לתת את הדעת על התערוכה של רות אורנבך "משחק הזיכרון" תוך שימת דגש על ארבעה ממדים מרכזיים: 1. הזיכרון כמהות, כבסיס ל"אני ולזהות". 2. הזיכרון כהבניה, כמעין סיפור. 3. השאלה של מי הזיכרון הזה? ולבסוף (4) כיצד מיוצג הזיכרון?


להרצאה במלואה - לחצו כאן

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי\ פרופ' מאירה וייס

 "Writing Culture" under the Gaze of my Country / Prof. Meira Weiss

במאמר זה , שפרסמה וייס בכתב העת המוביל "אתנוגרפיה" (Ethnography), משקיפה המחברת על סיפור החיים האישי שלה בראי נושאי המחקר בהם התמקדה במשך השנים: החל מדמותו של "הגוף הנבחר" אשר עובר כחוט השני במחקריה האקדמיים של וייס , דרך תגובותיהם של ההורים השכולים על נפילת ילדיהם והאופן בו מנציחה החברה הישראלית את  הנופלים, וכלה במכון לרפואה משפטית.

"הגוף הנבחר" , מזכירה לנו וייס, הוא הגוף היהודי, האשכנזי , ההטרוסקסואל ,השלם ומושלם מבחינה גופנית. הוא מגולם בגופו של החייל, ולפניו -בגופו של החלוץ עובד האדמה. אלו הם שתי דמויות המופת שהחליפו את היהודי הגלותי ממנו ביקשה התנועה הציונית להתנער.

פרופסור וייס מתייחסת במאמרה למאמר של פרופסור רות בהר מהאוניברסיטה של מישיגן באילינוי, שמדברת על עיניה של הוריה שחודרים לעולמה המקצועי . לעומתה של בהר, וייס מציינת כי הנושאים עליהם כתבה, ותחומי המחקר בהם עסקה, גרמו לה להרגיש כי לא רק הוריה מביטים בה ממרחק (למשל עת שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה), אלא מדינת ישראל.

הסיפור האישי של פרופ' מאירה וייס, כמו גם זה המקצועי, שזורים זה בזה ומהווים חלק בלתי נפרד מסיפור המסגרת שמוכתב על ידי הגוף הנבחר. כך היה למשל עת הקדישה פרופסור וייס שעות רבות להכנתו של מאמר המגולל את סיפורם הטרגי של ילדי תימן אשר, על פי הטענות שהועלו על ידי הוריהם, הועלמו ונמסרו למשפחות אומנות תוך שימוש בתירוץ לפיו הילדים הלכו לעולמם בעקבות הטיפול לו נזקקו.

זאת ועוד, ניתן לבחון את פרשת ילדי תימן כמרכיב עצמאי ששוכן תחת המסגרת שמוכתבת על ידי הגוף הנבחר, אך בה בעת מבקש ודורש עצמאות. תהליך דומה עוברת הפרופ' וייס עצמה שחונכה במשך שנים רבות מחייה לאורו של מוטיב הגוף הנבחר, אך פועלה המקצועי גרם לה להכיר מקרוב ולהתוודע למקרים ותופעות אחרות שגרמו לה להבין כי לא הכל מושלם, ברור וחד-משמעי כל כך. הרצון של העולים מתימן להשמיע את קולם ולאתגר את המערכת עולה בקנה אחד עם התהליך האישי שעברה ועודנה עוברת המחברת.

לא פעם היא שאלה את עצמה האם כתיבתה עלולה לתייגה כבוגדת במדינה? וייס משתפת את קוראיה בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית עם אמה שמנסה להניאה מפרסום אחד ממחקריה בטענה כי פרסום זה "יביא נזק למדינת ישראל. יכול להרוס אותה". עיניה העוקבות של האומה משיתות על פרופסור וייס צנזורה עצמית. "האומה מזהירה אותי – באמצעות אמי" היא אומרת.

בדיוק בנקודה הזו מציינת פרופ' וייס כי היא מקנאה בפרופסור רות בהאר, שבהיותה ילדה הגרה עם הוריה היהודיים מקובה לארצות הברית וערכה את אסופת המאמרים "נשים כותבות תרבות". המאמר של בהאר בתוך אסופת המאמרים כתוב כיומן אישי בו היא מרגישה, כך מציינת, שעיניהם של הוריה עוקבות אחריה בכל פרויקט בו היא לוקחת חלק. הקנאה של פרופסור מאירה וייס נובעת מכך שעבורה, לא רק הוריה, אלא עיניה של המדינה עוקבות אחריה באמצעות עיניהם של הוריה.

יתרה מזאת, פרופ' מאירה וייס מעידה על עצמה כי היותה ישראלית חלחלה לחייה המקצועיים והאישיים כאחד. היא מדגימה זאת באמצעות ההכנות של בנה לגיוס במהלך שהותה בברקלי או לדחייה של כתיבתו של ספר על הורים ששכלו את ילדיהם במהלך השירות הצבאי. פרופ' וייס היתה אז בהריון וכשהתברר שייוולד לה בן, היא הפנימה את הידיעה שגם היא וגם בנה (שעדיין לא נולד), נכנסים למסלול של גיוס לצבא וסיכון בנפילה . חוסר היכולת שלה להתמודד עם הפיכתה האפשרית לאם שכולה מנע מפרופסור וייס לכתוב את הספר שהיה נכתב, כנראה, אילו נולדה לה עוד בת. דרך אגב, במהלך הלידה של בנה, כך מספרת וייס , ברכה אותה המיילדת: "מזל טוב – נולד לנו חייל".

ואם כבר בחיילים עסקינן, הרי שבנקודה מסוימת במהלך המאמר, חוזרת פרופ' וייס אחורה בזמן ומשתפת את קוראיה ביומנים האישיים שכתבה במהלך ימי התיכון. שם, אומרת פרופ' וייס, מתוארים מסעות הגדנ"ע בנימה מעודדת ומחוייבת, פועל יוצא מהאינדוקטרינציה המיליטריסטית בימי התיכון. רק בדיעבד נזכרה המחברת עד כמה התיאורים הללו היו מלווים בנימה דואלית, ועד כמה למעשה, בפועל, היא לא נהנתה כלל במסעות הללו – בין היתר משום המאמץ הפיזי שהיה כרוך בהם. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם בטקסט פרטי שנכתב לעיניה בלבד, היא כתבה את הדברים תחת עיניה הבוחנות של המדינה.

לאורך השנים, קיימה הפרופ' מאירה וייס שורה של ראיונות עם הורים לחיילים, ובכלל זה עם הורים שכולים. ההורים שחקרה חשו גאווה כאשר ילדם שובץ ליחידה קרבית יתרה מכך, במקרים מסוימים, גם מותו של הבן בקרב במהלכה של פעילות מבצעית, הוסיף למשפחה רובד של גאווה – פועל יוצא של הקרבת הבן למען המולדת (סיפור העקדה).

בהקשר הזה טוענת פרופ' מאירה וייס שהיא עצמה הגיעה למסקנה עד כמה התמיכה הבלתי מסויגת שהעניקו לה הוריה במהלך שירותה הצבאי, התחוורה לה בסופו של דבר כתמיכה שהייתה תלויה באופן ישיר בהישגיה הצבאיים וכל עוד היא נשארה בתלם – במסלול ה"נכון" והנורמטיבי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהן של כל כך הרבה משפחות בישראל. "אני זוכרת את מאמציה של אמי למשמע את גופי הפיזי והרגשי... אמי כתבה: "אל תתני להם (למפקדים בצבא) לראות עד כמה קשה לך, הכי גרוע שיראו את הדמעות שלך".

בכל הנוגע לתיאור הראיונות עם ההורים השכולים, מבחינה פרופ' וייס בין התיאורים הפטריוטיים והגבריים של האבות, לבין התיאור האינטימי של איבוד בן על ידי האמהות. הז'רגון האימהי בא לידי ביטוי גם בשירי האימהות: בניגוד להילה הלאומית שאפפה את הנופלים בשירים שכתבו המשוררים הגברים, הרי שבשירים שנכתבו על ידי האימהות, הודגש השכול הפרטי והאישי. בניגוד לדמותם המופשטת של "המתים החיים" שחזר על עצמו בשירים הגבריים, העדיפו הנשים לתאר את האבל תוך שימוש במושגים מוחשיים . כאן, גופם של החיילים הפך לאמצעי הביטוי הטוב ביותר: "בני נפל במקום רחוק – ולידיי לא הייתה הזכות לגעת בו. ...זוהי זכות גדולה לגעת בפעם האחרונה בגופו של הבן לפני שנקבר באדמה, לחבקו ולשטוף אותו בדמעות" (מתוך דבריה של אם לחייל שנהרג במלחמת השחרור)

פרופסור מאירה וייס מסיימת את מאמרה בסיפור ששב וממחיש את הנוכחות המתמדת של המדינה בחייה המקצועיים והאישיים: באחד הימים, כשוייס התקשרה למכון לרפואה משפטית לברר פרט מסוים לגבי המחקר הארוך שעשתה שם, הסתבר שאירע פיגוע (שעליו אמצעי התקשורת עוד לא הודיעו ולכן היא עדיין לא ידעה כשהתקשרה) וכמות ההרוגים שהגיעו לאבו-כביד דחתה באופן טבעי את השיחה. הידיעה על הפיגוע השכיחה את כל התוכניות המחקריות הרגילות מחד, אך גם הזכירה לה בפעם המי יודע כמה מאידך שלא משנה היכן תהיה ועד כמה תנסה להתנתק – מדינת ישראל תמיד תהיה שם, "מביטה מלמעלה" – בעין בוחנת.

 יצוין כי מדובר בתקציר בלבד – את המאמר המלא ניתן לקרוא (בשפה האנגלית) בכתב העת Ethnography: מראה מקום מלא: Ethnography, 2001, March, 2(1): 77-91.

אם אחות וחיילת - זכרונות ממלחמת המפרץ

סיכום המאמר - אם אחות וחיילת - 
זכרונות ממלחמת המפרץ \ פרופסור מאירה וייס

    Engendering the Gulf War: Israeli Nurses and the Discourse of Soldiering / Prof. Meira Weiss

מלחמת המפרץ שפרצה בראשיתה של שנת 1991 הייתה שונה במידה רבה מכל המלחמות שידעה ישראל לפניה ואחריה. נוכח האיפוק המכוון שגילו ממשלת ישראל וכוחות צה"ל על רקע סיכום מוקדם עם כוחות הקואליציה הבינלאומית שתקפו בעיראק, ישראל של מלחמת המפרץ לא התמקדה בגיוס והמרצה של כוחות ומשאבים, אלא בהשבתה של המערכות החברתיות בישראל. הדינמיקה המיוחדת של מלחמת המפרץ הביאה איפוא לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שנחשבו כנורמטיביים בחברה הישראלית בכלל, ובתא המשפחתי בפרט; זו היתה מלחמה שנמנעה מגיוס גברים. ואילו חלק מהנשים עליהן מתמקד המאמר, כן "גויסו" למאמץ המלחמתי כאחיות בבתי החולים. הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.

 המאמר מבוסס על מחקר רחב היקף שבו רואיינו אחיות, רופאים וסטודנטים בקשר לנסיונם במלחמת המפרץ. הראיונות התבססו על שאלות פתוחות ועסקו בדרך שבה חוו המרואיינים את המלחמה -- לפני שהתחילה, במהלכה, ולאחר סיומה. נוסף על כך, נערכו שורה של תצפיות משתתפות על עבודתן של אחיות באזורי סיכון גבוהים במשך המלחמה.

השלב הראשון – השקט שלפני הסערה

תקופת טרום המלחמה התאפיינה מבחינת האחיות בהתכוננות מבולבלת מעט. האחיות והרופאים קיבלו "תפקידי חירום" ולמעשה הכינו אותם להפעיל רשת קריאה על פי שתי רשומות – לפיגוע המוני, ולפיגוע של חומר לוחמה כימי. עד מהרה התמלא הוואקום של חוסר הידיעה באסוציאציות של מוות וסבל, ובהשוואה לתקופת השואה.

כך למשל מירי בת ה-44 , אחות ראשית במחלקות עור, אמרה את הדברים הבאים ממש לפני המלחמה: "בסוף כל יום עבודה אני הולכת ליד המקלחות שבנו על המדרכות בשביל נפגעי הגז, ונזכרת בסיפורים של אמי על השואה – איך כולם הופשטו על ידי הגרמנים ונרחצו במקלחות."

 נירה בת ה-32 מהמחלקה הגניקולוגית הוסיפה: "מה שהכי מפחיד אותי זה הנאום של מנהל בית החולים. אני זוכרת משפט אחד – "אתם תיתקלו באלפי נפגעים, אבל תטפלו ראשונים באלו שיש להם הכי הרבה סיכויים לשרוד. אלה שאין להם סיכוי צריכים לקבל עדיפות אחרונה, אפילו אם מדובר בילדים." הרעיון שאני אצטרך לקחת חלק בסלקציה כזאת – להחליט מי בעל סיכוי גבוה ומי לא – עושה לי סיוטי לילה".

מעבר לכך, ברור ונהיר הוא שהפחדים שבוטאו לא היו קשורים אך ורק לשואה ולפגיעה בקהילה ובחברה הישראלית, כי אם גם לפגיעותו של הגוף בדרך שבין הבית לבית החולים. בשלב הראשון דיברו האחיות על הפחד מהלילה, מהחושך ומהשאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות בניסוח זה או אחר: "אם תהיה אזעקה בערב, ואם היא תתפוס אותי בדרך הביתה, האם אגיע לחדר האטום בזמן?".

השלב השני – במהלך המלחמה

"במלחמה היינו החיילים של המדינה". זה היה המשפט הנפוץ ביותר בקרב האחיות שנתבקשו לסכם את נסיון המלחמה שלהן. האחיות הותירו את הבעליהן וילדיהן בבית ונסעו אל בית החולים שאליו זרמו הנפגעים. במהרה התמוססו פחדי השלב הראשון ובמקומם צפה ועלתה רטוריקה של חיילות, גאווה ומחויבות, תוך שימת דגש על ביטויים כמו "ציונות", "חזית" , "עריקים", "שירות צבאי" ועוד.

לשם המחשה, כאשר נתבקשה שלי בת ה-30, אחות בחדר המיון, לתאר את הלילה הראשון של המלחמה היא אמרה: "היינו ממש בריתוק לבית החולים. בלי אפשרות לצאת... הודיעו שאין יציאות הביתה. ממש דיבור צבאי. הרגשתי חשובה." דינה, נשואה ואם ל-3 ילדים אמרה : "מה אני אגיד לך. בית החולים הוא כמו בונקר. יש פה הרגשה חזקה מאוד של מחויבות, תחושה של פטריוטיות. אנחנו עושות את זה בשביל מדינת ישראל". פולה, בת 47 ואם ל-3 ילדים הוסיפה: "אני לא רוצה להישמע מליצית, אבל אני מרגישה שבית החולים הוא המקום שבו אני חייבת להיות במלחמה. זו החזית שלי. זאת הציונות... אם לא אבוא בגלל שהילדים בבית זקוקים לי, זה יהיה כאילו לנטוש עמדה."

מהראיונות עלה כי בזמן המלחמה נתפס בית החולים דרך עמדה כפולה – כבית שני וכחזית. בבית החולים הרגישו האחיות בטוחות יותר ובו בזמן הן גם "לחמו" ו"מילאו את חובתן למולדת". חלק מהאחיות אף דיברו על תחושת הייחודיות ושותפות הגורל בינן לבין חברותיהן לעבודה. "זה כמו טיול שנתי, להיות עם כולם כל הזמן..." אמרה ניבה בת ה-35. בהקשר הזה ניתן לומר כי הסולידריות בין האחיות הזכירה במעט את הסולידריות של היחידות הקרביות.

ראוי לזכור כי הקונפליקט שבין הבית לעבודה ובין הבית לחזית הוא קונפליקט מסורתי של מגדר. בעוד שהחיילים הגברים היו פטורים מהקונפליקט הזה, כאשר האחיות ניסו לנכס את התסריט הגברי הזה לעצמן, הן נתקלו בחוסר אמון. החברה הישראלית לא קיבלה אותן כחיילים במלחמת המפרץ. וכך, ה"קרב" אותו ניהלו האחיות היה נגד בעליהן והחברה הישראלית הגברית, לא פחות מאשר נגד הלוחמה הכימית.

השלב השלישי – חזרה לשגרה

סיומה של מלחמת המפרץ אכזבה רבים במישור הפוליטי המדיני והצבאי , בין היתר משום שסדאם חוסיין לא הודח מתפקידו. יתרה מזאת, בינואר 1992, חגג סדאם את יום השנה ל"אם כל המלחמות". האכזבה מתוצאות המלחמה השתקפה גם בדבריהן של האחיות, בשל היעדר ההערכה שחשו מסביבתן הקרובה והרחוקה.

 גילה, אחות גניקולוגית אמרה "כיצד אני מרגישה אחרי המלחמה? ריקה. מרוקנת. נשארתי לבדי. תחושת ניצול". נעמי, סגנית האחות הראשית הרחיקה לכת באומרה "מה שאני רוצה זה פשוט לסגור את הפרק הזה של חיי ולשכוח שהוא בכלל התרחש."

 לדידה של פרופ' וייס, מיתוס המלחמה של "גברים במדים ונשים בבית" הוא בבחינת פיקציה שמופצת על ידי גברים – ומכאן שניתן להשתמש במלחמת המפרץ כנקודת מבט ארכימדית ,שממנה ניתן לפרק את הסיפור ולקרוא אותו מחדש. דברי ימיה של מלחמת המפרץ מגלים לנו כי לא רק התפקידים התהפכו, שכן גם הסדר הסימבולי הכולל של החברה הישראלית התהפך – הגברים נשארו בבית והאחיות נטלו את הפיקוד האקטיבי (הגברי) של "נסיעה לחזית".

מדוע הנשים לא קיבלו את הקרדיט שלדעתן כה הגיע להן?

פרופ' מאירה וייס מעלה בחלקו האחרון של המאמר מספר השערות שנועדו לענות על השאלה מדוע תפקודן של הנשים במהלך המלחמה לא זיכה אותן בגישה להון הסימבולי-תרבותי המתלווה דרך קבע לשיח החיילי שאותו ניסתה הרטוריקה שלהן לנכס בזמן מלחמת המפרץ.

 ראשית, מציינת פרופ' וייס, כי שיח מעין זה של צייתנות ומילוי הוראות ודאי שאינו רחוק משיח חיילי, ואולם נדמה שהאחיות נותרו הטירוניות של חיל-הרפואה, לכודות בגטו מקצועי , בלי אפשרות לצאת ולהתקדם מתוכו. כמו כן, טוענת פרופ' וייס, ניתן לראות בשיח החיילות של אחיות מלחמץ המפרץ אמצעי פרגמטי שאומץ על מנת להצדיק – בעיני האחיות ובעיני בעליהן ומשפחתן – את היעדרותן מהבית בזמן המלחמה. מבחינה זאת, ניתן לראות באימוצו של השיח החיילי, מעין "אקט חתרני", במידה והוא חלק מניסיון לחתור תחת הקצאת התפקידים החברתיים שנוצרו על ידי הגברים ועבורם.

במילים אחרות, שיח החיילות אומץ על ידי אחיות מלחמת המפרץ כניסיון של משא ומתן על טיבו ומקומו של המגדר, וליתר דיוק, על שרירותיותה של הקצאת התפקידים החברתית. ואף על פי כן, בבחירתן בשיח החיילי, האחיות לא רק הצדיקו את מחויבותן המקצועית החדשה, אלא גם פתחו פתח לתביעות של יוקרה וסטטוס. כאשר לא זכה שיח החיילות של האחיות לתגובה ולהוקרה שהן ציפו מהחברה הישראלית, הן החלו לפקפק בעצם זכותה של החברה לשלוח אותן מבתיהן בעת מלחמה.

לבסוף, נקודת המבט האחרונה שבאמצעותה מציעה פרופ' וייס לבחון את חוסר הצלחתו של שיח החיילות של האחיות במלחמת המפרץ נשענת על מאמרו של ז'אן בודריאר שכותרתו "מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה" (La Guerre du Golfe n'a pas eu lieu). במאמרו טוען בודריאר שמלחמת המפרץ הייתה למעשה לאחת המלחמות הראשונות שהתרחשותן המוחשית ביותר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת – על אחת כמה וכמה ככל שמדובר במלחמה עבור ישראל – שחייליה לא השתתפו בה.

המסקנה המתבקשת היא אפוא שבעיני רבים בציבור הישראלי, מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה – ולכן גם האחיות לא היו "חיילות" באמת ואילו השיח "החיילי" שבו הן השתמשו היה רטורי גרידא – ממש כמו התרחשותה הרטורית של המלחמה – וזוהי בדיוק הסיבה לכך שהוא לא השתרש וסיים את חייו בקול ענות חלושה לאחר שהמלחמה הפכה לנחלת העבר.

לקריאת המאמר המלא באנגלית לחצו להגדלה:

הפחדים הנושנים של הלב

אני מבקשת  לכתוב על גיבור- העל של מסע הבחירות הצפוי.   
אתם מכירים אותו.  למעשה, הוא מככב בזירה כבר עכשיו.  אפילו התרגלתם  אליו.  אתם  מארחים אותו בצל קורתכם  ולא  מקשים על חייו.  
גיבור-העל של מסע הבחירות יהיה הפחד. וכאן, אני מבקשת לפרק את הפחד הזה, להראות  את השימושים החברתיים שלו. 
בפסגת הפחד וההפחדה הצפויים לנו,  נמצא הפחד מהאיסלם  ומאירן. כבר עתה הוא נמצא ברשת, בעיתונות הכתובה, בעיתונות המושמעת והנצפית ובטוקבקים. 

מאת פרופ' מאירה וייס



בתקשורת מופיעים ומצוטטים חדשות לבקרים מומחים לאיסלם ופרופסורים באוניברסיטאות שדבריהם רוויים אזהרות  והפחדות. אבל בדיקה דקדקנית מגלה שהמומחים אינם יודעים לפענח את המוסלמי (1), בדיוק כמונו.

אני אנסה לשכנע אתכם שכמו רוב הפחדים, גם הפחד מהאיסלם הוא הבנייה תרבותית וחברתית. הוא אינו ישות אובייקטיבית ואינו מבוסס על נתונים אובייקטיבים.  בואו נתבונן, ראשית,  בביטויים ובהנחות שעליהם מתבסס הפחד.


"האיסלם מתפשט כמו סרטן. בהתחלה נראה תא תמים, לא מזוהה, אבל אם לא הרגת אותו, את התא הבודד, די מהר הוא יביא איתו עוד בני משפחה ובעצמו יתרבה ויתרבה ויתרבה. ואז הוא יהיה מסוכן, ולא רק שיתרבה - הוא יתרבה על חשבון התאים הבריאים, הנורמלים, השפויים, ייכנס ויאכל את החומר הפנימי של התא, את הגרעין, את החומר הגנטי. בסוף תישאר רק הקליפה - שגם אותה הוא יהרוס".

"האיסלם יהרוס את העולם, יקלקל, הוא טרור וטרור הוא כאוס, הוא אי סדר, הוא היסטריה, הוא שברים, הוא משהו שאי אפשר לפענח, הוא הרוע בהתגלמותו, האיסלם הוא היפוכה של ציביליזציה."

"אי אפשר לדעת מנין יפרוץ, מתי יפרוץ, למה יפרוץ, והוא יהרוס כל גבול. כמו סרטן הוא הורס את גבולות הגוף. כך האיסלם - לא מכיר בשום גבול של לאום ומתרבה ומתרבה ומתרבה. תאיו קטלניים ויכחידו את התאים השלווים שצמחו קודם וחשבו שעתידם מובטח. והנה מגיעה לה סופה של תאים ממאירים, שמתרבים, שמתפרצים, שגולשים ואין להם גבולות".

איסלם על קלונים סרטניים דרך מיקרוסקופ 

 תודה מקרב לב לאורנה עקאד, שסייעה לי רבות באיתור הדימויים הויזואליים

רגע, רגע, אתם אומרים. אבל הם באמת מאיימים עלינו, המוסלמים, ו"הכי טבעי"  לפחד ממי שבאמת מאיים עלינו.
אחד השיעורים הראשונים שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו, הוא:  במקום שנראה לכם "הכי טבעי", בדיוק במקום הזה, שם תעצרו ותבדקו לאט לאט את התפרים שמרכיבים את התחושה "הטבעית" הזו.

רק רגע, אני מבקשת.  תבדקו. תבדקו. פחד ממה? על מה הוא מבוסס?   כאנתרופולוגית אני מבקשת לא רק להתריע נגד השימוש בטיעונים מסוימים, אני  מבקשת גם לבדוק את השימושים שנעשים בביטויים האלה.  נסו לקחת את הביטויים שבהם משמשים בתקשורת ובמסע הבחירות ולהבין את משמעותם, להבין גם מה הם אומרים עלינו.

כשמדמים את האחר לסרטן, למחלה שפוגעת במרקם הגופני שלנו, אנו מניחים שלגוף החברתי שלנו יש ישות אורגנית. אנו מניחים שהגוף החברתי, הציביליזציה, החברה הישראלית, כל אלה הם   אורגניזם, גוף פיזי, בעל איברי גוף וגבולות גוף. כן מניחים שהמוסלמים הם גוף זר, שתכונתו היחידה היא הנזק שהוא גורם, הרצחנות שבו. לסרטן אין ברירה, אלא להתנהג כסרטן. לג'וקים מסוממים אין ברירה אלא לנהוג כג'וקים מסוממים (זוכרים מי כינה כך את הערבים?). לגופים הזרים האלה אין תודעה. הם טיל מונחה שנועד להרוג אותנו. לחסל את כולנו.

אין לי אשליות. אין לי כל  משיכה לפונדמנטליזם. הפונדמנטליזם הדתי--ויהא זה האיסלמי, הנוצרי או היהודי— זר  גם לי. ברור לי גם שהפונדמנטליזם המוסלמי יגרום לשינוי. התפשטות האיסלם תהפוך את אירופה לחומה יותר, לשונה -   אבל ברור לי שהאיסלם  לא יהרוס את העולם. הוא יהרוס את העולם המוכר לנו.  

האיסלם, גם אם יתפשט, והוא יתפשט, לא יסכן את האנושות יותר משסיכן אותה מנהיג נוצרי אחד, ביבשת נוצרית, שאמר לארכיבישוף של גרמניה שהוא ממשיך את מה שהכנסייה התחילה בו. הנוצרי הזה, הוא שבנה כלים שנועדו להכחיד מיליוני ילדים ונשים. למרות זאת, אנחנו, שרידי המיליונים האלה, עדיין מרגישים קרבה לעולם הנוצרי יותר מאשר לעולם המוסלמי – אותו אנו מדירים , לא לומדים את שפתו, את אמונתו ולא מתקרבים לבניו.

לצערי, אם ישראל תיהרס, יהיה זה בשל הפונדמנטליזם הדתי-יהודי ובשל הפיצולים הפנימיים בינינו. בהקשר זה ראו את מאמרו המבריק של קובי ניב.(3)

מרי דגלס (4), אנתרופולוגית בריטית בכירה, דנה בגוף החברתי והגוף הפיזי, ("שני הגופים" ). מדיונה זה נוכל  להסיק על יעילותו של השימוש במטאפורות מתחום הגוף הפיזי (סרטן בגוף האומה, סכין בלב), כדי להדגיש את גבולות הגוף החברתי.


ההפחדה לא תעצור באירן


ההפחדות  של ביבי, ברק וחבר מרעיהם בנויות על התימה הזו. אם אתם רוצים להפחיד באיום חיצוני שמסכן  את המדינה, השתמשו במטאפורות מהגוף הפיזי. מתודת הפחדה זו תגרום לתחושת סולידריות מזויפת בין המאוימים, ותאשרר מצב כלכלי וחברתי קיים. שהרי, אי אפשר ליצור שום שינוי חברתי כשהרוצח הטרוריסט מאיים להרגך.

אבל ההפחדה, חברים וחברות, אינה עוצרת באירן. היא נעה  במדרון חלקלק,  שבמהלכה מגיעים לנשים, להומואים (5)  ,    לשמאלנים, לעובדים זרים, שחורים, סודנים (6). לכל "האחרים" הללו   יש פוטנציאל לגרום "זיהום", "הדבקה" ומחלות. כולם יכולים להיתפס כחריגים וסוטים, שמסכנים את הגוף התמים.

ולסיום. מכיוון שהמוסלמים מואשמים גם כמי שמפיץ ואחראי על הטרור בעולם,  הביטוי האחרון שבו אסיים את המאמר הנוכחי  הוא "טרור". בדרך כלל משתמשים בהפרדה שבין "טרור", שאינו לגיטימי ושכולל הפעלת אלימות  שלא במסגרת המדינה, ובין "מלחמה"— שכוללת הפעלת אלימות לגיטימית במסגרת המדינה.

אינני מקבלת את ההבחנה הזו. לדעתי "המדינה", באופן כללי,  היא אחד הטרוריסטים הגדולים - וארה"ב וישראל אינן יוצאות דופן מהקביעה הזו.  ולמרות שאני חולקת  על נועם חומסקי – על חלק ממשנתו הפוליטית, אני מקבלת  גם מקבלת את הציטוט הבא שלו.

"Everyone's worried about stopping terrorism. Well, there's really an easy way: Stop participating in it."

~ Noam Chomsky

=========================

1. ראו למשל את, LOIC WACQUANT ,  וניתוחיו את התפרעויות המוסלמים בפריז באמצע העשור הקודם במונחים של מעמד ולא השתייכות דתית, ניתוח שתוקפו מתערער יותר ויותר ככל שנוקפים הימים. .ראו למשל את המאמר של WACQUANT שמשווה בין הפרברים הצרפתיים לגטאות של האפרו-אמריקאיים בארצות הברית .
3. קובי ניב , "הפג תוקפנו?"
4. מרי דגלס, טוהר וסכנה, ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, רסלינג, פרקים  7  ו- 8.
5. [1]  למשל: אלי ישי, שר בממשלת ישראל, שגורס שהומואים  ולסביות הם אנשים חולים. אין צורך להזכיר את אנסטסיה מיכאלי חברה בכנסת ישראל.
[1]  למשל,  לשיטתה של  ח"כ מירי רגב הסודנים"הם סרטן"

השמן והרזה - שינוי זהות בקרב מנותחי קיצור קיבה

תקציר המאמר השמן והרזה: טקסי הגדרה אישיים של שינוי זהות אצל שמנים שרזו לאחר ניתוח לקיצור הקיבה - תקציר מאמרם של פרופסור מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ

From Fat to Thin: Informal Ritual of Identity Change / Professor Meira Weiss, Professor Nisan Rubin and Mrs. Carmela Shmilovitz.

במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש  לשינויים אופי סמוי  (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים,  פרופ' מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו  לפחות 30 ק"ג. את המסד התאורטי של המאמר ביססו החוקרים על המושג "טקס הגדרה" (מיירהוף, 1987): "טקס לא-פורמלי וחד-פעמי, המבוצע אצל קבוצות מקופחות שמציגות את עצמן בציבור בצורה דרמטית. בעזרת טקס זה הן מצליחות להגן על זכויותיהן."

חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה

המחברים מרחיבים את גבולות המושג ודנים ב"טקסי הגדרה אישיים" המבוצעים על ידי  יחידים, כדי שהזהות החדשה ("רזה")  תזכה בהכרת החברה. בהקשר זה הם מציינים את שלושת השלבים המרכיבים כל "טקס מעבר": שלב הניתוק (בו נפרדים המשתתפים ממצבם לפני  השינוי), השלב הלימינאלי (הגבולי) שבו נמצאים המשתתפים בין המצב הקודם למצב החדש), ולבסוף – שלב המיזוג  (בו נכנסים עוברי הטקס למצבם החדש).

המאמר מבוסס על עבודת מ.א. של כרמלה שמילוביץ, שנערכה בהנחיית רובין ווייס. לצורך המחקר קיימה שמילוביץ ראיונות מובנים-למחצה עם 36 אנשים שעברו ניתוח לקיצור הקיבה בין ספטמבר 1983 למאי 1985. הראיונות התקיימו במשך כשנה וחצי והסתיימו בינואר 1987. מרבית הראיונות התקיימו בבתי הנבדקים.

המחקר נערך על אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, ולא על מי שהשילו קילוגרמים רבים ממשקל גופם ללא התערבות כירורגית. האחרונים חווים תהליך מתמשך וארוך טווח ולא שינוי דרסטי שנזקק לטקס מעבר. 

המחברים מציינים שלטקסי המעבר היה תפקיד כפול עבור חברי הקבוצה המנותחת: לפני הניתוח הם היוו כלי לטיפול בחרדות, ואחרי הניתוח – הם היו אמצעי שדרכו הכריזו המנותחים על זהותם החדשה לעיני כל.

לפני הניתוח: בין ניתוק לפרידה

לפני הניתוח עברו הנחקרים תהליכים שעיקרם טמון בניתוק ממצבם הקודם בו סבלו מהשמנה חריגה, והכנה לקראת העתיד לבוא. חלק מהמטופלים הרבו לצלם את עצמם ולאגור תצלומי "לפני" וזאת, לשם השוואה עם הצילומים שאותם הם התכוונו לעשות  אחרי הניתוח. במקביל, היו שניצלו את התקופה לפני הניתוח לעריכת חשבון נפש מעמיק ואישי לקראת השינוי העתידי. הציפייה  לניתוח יצרה בקרבם תחושה של חרדה המהולה בתקווה – רצון עז לסגור פרק אחד ולפתוח דף חדש ונקי לחלוטין – הנובע בין היתר מהסטיגמות השליליות שייחסה להם החברה לאורך השנים , בשל משקל גופם.

החרדה מהניתוח התבטאה בהכנת מכתבי פרידה וצוואות. כך למשל, גרציה בת -25, סיפרה כי הכינה מכתבים אותם מסרה לחברתה וביקשה "להעביר  אותם לאנשים מסוימים אם יקרה לי משהו".  "כאשר קראתי אותם לאחר הניתוח, ראיתי שהיה שם חשבון נפש שלי ושל הסביבה" הוסיפה גרציה. החרדה התבטאה גם במנהג לערוך "סעודה אחרונה" שלה ניתן לשוות גם מימד  דתי, כשנזכרים בסעודה האחרונה של ישו עם שליחיו, בידיעה שמיד אחרי הארוחה  יוסגר לרומאים ויידון למיתה.

לאחר הניתוח הופכים הבגדים הישנים והתמונות הישנות לסמל

מממצאי המחקר עולה כי הבגדים מלפני הניתוח היו מושא ההתייחסות הראשון  של המנותחים מיד אחרי שיצאו  מבית החולים ומהשלב הלימינאלי . חלקם שרפו את מלאי הבגדים הישנים כמהלך סמלי להמחשת הניתוק והמעבר בין הזהויות. אך היו שהעדיפו לשמור את הבגדים הישנים כדי להזכיר לעצמם ולחברה את התהליך שהצליחו לעבור.

הדואליות שתוארה להלן חזרה על עצמה גם ביחס לתמונות הישנות של המנותחים אשר צולמו במהלך חייהם לפני הניתוח. בעוד שחלק מהם שרפו את התמונות כדי להשלים את תהליך הניתוק וההתחלה מחדש, שמרו אחרים על התמונות למזכרת, למען עצמם והחברה.

השלב השלישי – בין אשרור עצמי לאשרור חברתי

בשלב זה המנותחים מגיעים לשלב המיזוג שבו הם מתאוששים מהניתוח ומציגים לראווה את תוצריו. כאן ניתן להצביע על דפוסי התנהגות שנעים על הסקאלה שבין האשרור האישי-העצמי לאשרור החברתי-הקבוצתי.

כחלק בלתי נפרד מתהליך האשרור עצמי לאחר הניתוח, נוהגים המנותחים לפקוד חנויות בגדים רבות. חלקם עושים זאת למטרה פרקטית – לרכוש בגדים שיתאימו למשקלם החדש, אך במקביל, יש שעושים זאת על מנת להעניק חותם סופי לשינוי שעברו. אם בעבר, נגזר על רבים מהם לקנות אך ורק בחנויות מיוחדות שמכרו "בגדים לשמנים", הרי שאחרי הניתוח הם מרגישים ש"עכשיו אני מתלבשת נורמלי" (ירדנה בת ה-31). המעבר שבין "הלא-נורמלי" ל"נורמלי" מתמצת איפוא את השינוי שעברו המנותחים.

לטענת המחברים, אין זה מקרי שהבגד זוכה למקום כה מרכזי  בעיצובה המחודש של הזהות. בעוד שבעבר שימש הבגד להצנעתם וטשטושם של קווי הגוף, היום הוא משמש להבלטתם.  מנותחים דיווחו על רכישת הרבה יותר בגדים מבעבר, בילוי  יותר זמן בחנויות הבגדים,  ומדידת הבגדים  תוך כדי התבוננות בראי , שהופך למשתנה נוסף בתהליך האשרור העצמי. אם לפני הניתוח, מנותחים רבים לא רצו להסתכל על עצמם בראי, הרי שאחרי הניתוח הם ששו להסתכל בראי ולהיווכח פעם אחר פעם כי שינוי הזהות בו הם כה חפצו , קרם עור וגידים.

וכאן מגיעים לשלב האחרון בתהליך המיזוג,  ולמעבר בין האשרור האישי לחברתי. ההכרה שמקבל המשתתף מהחברה הסובבת אותו,  היא המטרה החשובה ביותר בטקס המעבר. משתתפי המחקר התלהבו לספר על התגובות הראשוניות שקיבלו אחרי הניתוח מאנשים שלא ראו אותם זמן רב והתייחסו אליהם כאל אדם חדש, שאותו הם לא זיהו על סמך זיכרון מהעבר. 

חנה (הפחיתה כ-90 קילוגרמים ממשקל גופה) אומרת: "כשאנשים לא מרגישים (שעשיתי ניתוח) זו הרגשה טובה, סימן שהצלחתי, שלא עשיתי לחינם את הניתוח." מנותחים רבים שמחו לספר גם על התגובות מהצוות הרפואי שראה אותם ממש ברגעים האחרונים לפני הכניסה לניתוח ("בשיא גודלם") ומאוחר יותר, בשלב ההתאוששות והמעקב התקופתי.  התלהבותו של הצוות בשבועות ובחודשים שאחרי הניתוח מעניק משנה תוקף לתהליך כולו.

מעבר לתגובות המתקבלות ממי שהכירו את המנותחים לפני הניתוח, חלק מהנה לא פחות נעוץ בתגובות של מי שלא הכירו את המנותחים בטרם בוצע הניתוח, אך צופים בתמונות ה"לפני" ונלהבים מהשינוי העצום שחל בעקבות הניתוח. ירדנה סיכמה זאת כך:  "... אני מראה תמונות, אני רוצה שיידעו שלא תמיד הייתי כזו, שהייתי שמנה. אני מביאה זאת לידיעת כולם, כדי שידעו שהייתה כאן הצלחה וזה חיים אחרים לגמרי, אני בן אדם אחר!"

מן הממצאים עולה שהמבנה של טקסי מעבר פרטיים מקביל במידה רבה למבנה של טקסי מעבר ציבוריים שהוזכרו  בראשית התקציר הזה. בסיום המאמר ממליצים המחברים לבחון בעתיד ולהשוות בין תהליך השינוי שמתרחש אחרי ניתוח לקיצור קיבה, לבין תהליכי שינוי זהות אחרים,  כמו המרת דת או שינוי מין, שגם עבורם לא מוצעים טקסים ציבוריים.