המסע לפרדס כץ - חלק שני

לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ - לחצו כאן

נשימה - קולאז'

ב-1950 היתה רינה גורני תלמידת שנה א' בבית הספר המנדטורי לאחיות,  ששכן בבית חולים 'הירקון' בתל אביב.   כמו חברותיה לכיתה, גם היא  הופנתה לבי"ח 'פרדס כץ', כדי לטפל בתינוקות הפוליו.

"עד היום אני רואה את התינוקות האלה. רק הראש מציץ החוצה". היא  אמרה לי בטלפון, נאנחת. "וגם את הפה הפעור שלהם אני זוכרת. והשפתיים שרצו אוויר". "הגעתי ל"פרדס כץ"  כשהייתי ילדה,  בת   שמונה עשרה,  במעבר ישיר מרחביה, ירושלים. --  

"התינוקות  רצו לנשום", היא אומרת -- "רצו לנשום".--  "אבל ריאת הברזל לא יכלה לעזור להם" הוסיפה,  קולה סדוק.  "הכניסו  את התינוקות  לגליל ברזל, שלא שווה כלום.  כלום. תארי לעצמך, לקחו  את התינוקות, שהשיתוק כבר פגע בשרירי הנשימה שלהם,   והכניסו אותם לתוך ריאת ברזל של מבוגרים".

"ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? ראית ילד  שלא יכול לנשום?"

***

ועדת החקירה הממלכתית
ישיבה מיום 29 בינואר 1997

חברי הוועדה:

יו"ר        - שופט בדימוס   - יהודה כהן.

חברה בוועדה - שופטת בדימוס  - דליה קובל

חבר בוועדה  - אלוף במילואים - דוד מימון

העד - פרופ' יעקב רותם - תיק 3/97

היו"ר: "אני מזכיר לך שעליך לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת."

פרופ' רותם: מאה אחוז.

היו"ר:"שמך פרופ' יעקב רותם"?
פרופ' רותם: כן.

היו"ר:"האם... המקצוע שלך רופא ילדים?"

פרופ' רותם:  (הייתי. עכשיו אני בפנסיה) ב- 1952 הייתי ב'פרדס כץ'
כ.ה. קובל: בתור?

פרופ' רותם: בתור מנהל מחלקה בזמן שהשתוללה מגיפת פוליו.

כ.ה. קובל: שיתוק.

פרופ' רותם: פוליו,  ואז הלבינו שערותיי. הייתי בלונדי.

היו"ר: ".....מה שם המוסד הרפואי בפרדס כץ?"

פרופ' רותם: זה היה בית חולים למחלות מידבקות, בית חולים ממשלתי, בבני ברק. ככה זה נקרא. אנחנו קראנו לזה 'פרדס-כץ'. ואני נכנסתי לשם כמנהל מחלקה  ב1952 ,וזו היתה טרגדיה אחת גדולה. גם של המשפחות וגם של הרופאים, וגם של האחיות, כי המוות קצר קציר גדול, כשלא היה לנו שום אמצעי נגד המחלה הזו, שיתוק ילדים, מלבד ריאות ברזל... "

***

אחר כך,  כשבאתי לראיין אותה בדירתה בבית דו קומתי בגבעתיים,  והיא הניחה  על השולחן כריכים עם גבינה צהובה  ועוגה, ולימונדה, וקפה, מתנועעת בקלות של נערה, היא אמרה לי, "הייתי אחות עשרות שנים, וראיתי הכל.  הכל.  אבל את הילדים האלה אני לא יכולה לשכוח, את התינוקות האלה,  מהשיתוק.  הם חוזרים אלי בלילה.  ואני, אז, בגיל 18. מה ידעתי".

--

"והיה הרופא הזה מגרמניה, לא זוכרת את שמו, מנהל המחלקה, שלא ידע עברית".

"ד"ר אלייכים מרבורג?" אני שואלת. 

"כן. כן. ואחריו הגיע ד"ר רותם, ואחר כך ד"ר שיבא סגר את בית החולים בגלל כל מה שהיה שם" 

--

"והתינוקות.  בכיות כל הזמן.  והם היו  לבד, בלי ההורים , בלי אף אדם שהכירו". 

***

כ.ה. מימון: אתה יכול לתת איזשהי הערכה, דיברת על מצב חמור של תמותה שהיתה שם.

פרופ' רותם: בפרדס כץ?

כ.ה. מימון: כן. ...

פרופ' רותם: בפרדס כץ מתו על ידי ילדים, וזה שחק אותי. זה הרס אותי, זה הלבין את שערותיי.

***

"ואני זוכרת ילד אחד, שכל הזמן באתי לבדוק מה איתו, כי אליו דווקא נקשרתי, ובכיתי כשנשמתו נפחה, ממש כך. אני זוכרת אותו. ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? והילד הזה  בכה כל הזמן, תעזרו לי לנשום, תעזרו לי לנשום. אמרתי לו, יהיה טוב, והוא כבר לא האמין לי. ואז הוא הפסיק לבכות. שתק.  קודם רק הרגליים שלו שתקו, אחר כך הידיים שלו שתקו, אחר כך הנשימה שלו שתקה, בסוף כולו שתק. שתיקה- שיתוק.  חשבת על הקשר? ומיד רצו ולקחו אותו מריאת הברזל, כי היו צריכים להכניס אליה ילד אחר, שגם לו היו בעיות נשימה קשות,  ושגם הוא ימות. ריאת הברזל לא עזרה לאף אחד.."

***

כ.ה. מימון:  אתה יכול לדבר על היקף, נאמר בחודש?

פרופ' רותם:  הרבה, זה היה משהו איום ונורא. אני לא יכולתי לחיות עם זה,

כ.ה. מימון: בפרדס כץ, מה זה הרבה?

פרופ' רותם: אני חושב שבמשך החודש מתו בודאי ..עשרים ילדים,..זה באופן מאד לא מדויק,

כ.ה. מימון: כן.

***

איך נערך האבחון?"
"על ידי דיקור נוזל חוט השדרה", היא עונה , "פרוצדורה הכי מכאיבה שאני מכירה".
-"ואחרי האיבחון בפוליו?"
"אחרי שהיתה אבחנה , עשינו איזולציה— הפרדה מוחלטת של החולה מבני משפחתו ומהסגל."
--
"והילדים. לא זוכרת אם פחדנו כבר מההתחלה,  אבל פחדנו, ולא רצינו לגעת בהם, בצואה שלהם, בקיא שלהם. לא היה לנו שום אמצעי הגנה יעיל מהידבקות. 
והם מתו". 
"מי הצעיר הנחמד הזה בצילום?" שאלתי, כדי להפיג מעט את אווירת  הזיכרונות הקשים . "אה, זה הבן שלי", היא ענתה.  רינה קמה והביאה את הצילום  .
"זה הבן שלי שנפטר מסרטן לפני שנים", הוסיפה. "אנחנו הולכים לבית הקברות כל יום שישי".
--
-"איך הפעילו את ריאת הברזל?"
"היא היתה מחוברת למקור חשמל ויצרה רעש עצום,  כמו טרקטור".
"מכונה פרימיטיבית",  היא אומרת . "להכניס תינוקות לתוך ריאות ברזל.  זה היה פרימיטיבי".

***

פרופ' רותם: זה היה משהו איום ונורא כי (בפרדס כץ) זה היה רק ריאות ברזל, והן לא ענו על ..הדרישות, ..אם לילד היתה רטיבות בגרון אז הריאות סחבו לו את הרטיבות לריאות, וראינו שזה רע מאד.

***

"היו הפסקות חשמל. ואז הפעלנו  את ריאת הברזל באופן ידני. והשתדלנו לא להפסיק לרגע כי כל רגע ללא חשמל יכול להביא למוות. הרי הם לא יכלו לנשום לבד.
אבל גם ככה הם הובלו למוות".

***

"אני הייתי בעצם המומחה, תסלחו לי על הצניעות כרגע, המומחה לשיתוק ילדים, מומחה טרגי מאד. מפני שהמוות קצר קציר, לא היתה שום רפואה, היה רק טיפול באהבה, ו.. ו.. ציפייה לנס".

***
"ריאת הברזל,  הגליל הענק ממתכת, החבית הארוכה הענקית"  היא אומרת בשאט נפש .  "מיכל ענק, שהיה סגור מכל הצדדים ורק הראש פתוח".

***

בבוקר לא עבות אחד,..החלטתי שאני אכנס לריאות ברזל. האחות התנגדה, מה פתאום ..היא תכניס מנהל מחלקה לריאות ברזל? אבל אמרתי-...אני פוקד עליך, אני מנהל מחלקה, כי אני לא יכול לבד לסגור את הדלת.  אז הכניסו אותי לשם, ואני הרגשתי מה ש.. רציתי לדעת איך מרגיש ילד באותו קבר בחיים. איך הוא מרגיש?

***

                                             
תינוק אמריקאי בתוך ריאת ברזל מיוחדת לתינוקות. לידו אחות מוסמכת. ארה"ב, שנות השלושים של המאה העשרים

ידוענים שחלו בשיתוק ילדים: בישראל: נחום היימן נולד חולה בגיל עשר בשיתוק ילדים (פוליו) ובמשך שלוש שנים שכב בבית חולים מחובר לריאת ברזל.  בארה"ב: מיה פארו, פרנקלין  דלאנו רוזוולט,

המסע לפרדס כץ - חלק ראשון

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ובראשית שנות החמישים שטפה מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים) את ישראל, כגפרור בשדה קוצים. אחותי הקטנה עפרה, כמעט תאומתי, נפטרה ממנה. מעולם לא דובר בבית על המוות הזה. עפרה נגזרה מהתמונות המשותפות שלי ושלה ומהשיח המשפחתי.

בספר שעומד בפני סיומו אני כותבת מעין אוטוביוגרפיה של היעדר + ניסיון להציג חלקי מחקר המתעד את המגיפה המושתקת. כאן אשתף חלקים מתוך כתב היד ואשמח מקרב לב לקבל את תגובותיכם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ב-27 לאוגוסט 1950, הובלה אחותי עפרה באמבולנס מביתנו ביד אליהו לבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות בפרדס כץ, שם אושפזו ילדי הפוליו. בשישה באוגוסט, עשרה ימים אחר כך, נמסר להוריי על מותה.

**

 "זה ברחוב אוסישקין", אמר לי שרון [1]. אני נוהגת לאט בתוך מבוכי השכונה שהופכת לחרדית יותר ויותר, מסביב מתרוצצים ילדים במכנסיים שחורים, פאות וציציות בחצרות של תלמודי תורה, ונערות ונשים בטייטס שחורים מהלכות בחום של 39 מעלות צלסיוס, סוחבות שקיות ניילון של 'שפע כל'.

ברחוב אברבנאל גוברות פעימות ליבי. האמבולנס שהוביל את עפרה , אני חושבת, עבר בדיוק כאן, ברחובות האלה שבהם אני נוסעת עכשיו. "תיסעי בתוך הפרדסים", הנחה אותי נהג האמבולנס הזקן, שהוביל, בדיוק היום לפני שישים ושתים שנה , את התינוקות ההוזים מחום והכניס אותם לבית החולים.

אני נוסעת. עכשיו אין פרדסים. אין אפילו פרדס אחד. האדמה מכוסה בניינים רבי קומות וכמה בתים קטנים עם חצרות. 'ראית את חלף עם הרוח?' שאל אותי נהג האמבולנס כשאיתרתי אותו בבית אבות מעופש בדרום תל אביב. 'אז, תעלי במעלה גבעה, ובראש הגבעה תראי את הבניין הראשי היפה. ממש כמו הטירה ב'חלף עם הרוח'.

מכל הצדדים עטף הפרדס את הבניין," המשיך נהג האמבולנס הזקן במבטא תימני בולט, "רק מצד אחד, מהכניסה הראשית, לא היו פרדסים, אלא שדרת דקלים יפהפיה, שדרכה הלכנו עם האלונקות של התינוקות".

קצת טועה בדרך, אני מגיעה לרחוב ז'בוטינסקי, "רמזור 21, תפני ימינה", הורה לי אתמול שרון רז, "רמזור 22, קצת מערבה, וימינה, לרחוב אוסישקין, ואז תרימי עיניים". אני מרימה את עיני, ומולי ניצבת שדרת הדקלים.

חשבתי שהלב יתפקע. אבל הוא לא.

הולכת מתחת לשדרת הדקלים, אני מנסה לדמיין את הדרך שבה עברה האלונקה שלך, עפרה, אחותי. אני צועדת בתוך האדמה החומה והרוטטת שמתחתי , שעקבות צמיגיו של דחפור עדיין בולטות בה. מסביב הרס, הרס, של כל בנייני המתחם.

הרס נטוש, לא מטופל, קוצים בכל מקום. אם מישהו יזרוק גפרור המקום יעלה באש. אני צועדת, עיני בתוך האדמה. כשאני מרימה שוב את עיני, אני רואה את הגזיבו, שמתחבא מתחת לעשבים גבוהים, לענפים של עצי פרא, ומתגלה ככל שאני מתקרבת.

"עבודת ההרס נפסקה בדיוק כשהגיעו למבנה היפהפה. אני מתבונת בו, איבר שנתלש מאירופה המלוכנית והושתל בגוף השמש הלוהטת של המזרח התיכון. אני רואה רוזנות, נשים עם צווארונים מעומלנים ושמלות טפטה מרשרשות כותבות מכתבים לאהובי ליבן, ומשרתות מנסות להבריח את החום הלוהט בעזרת מניפות מצויצות. תזמורת הנגנים מלונדון אף היא מתמקמת כאן, ומרנינה את ליבם של העוברים ושבים, נסיכים ודוכסים".

מיד אחר כך אני רואה בעיני רוחי את ד"ר מיירברג, הרופא הגרמני של בית החולים, לבוש בבגדי רופא לבנים ומגוהצים למשעי, יחד עם האחות שהביא עמו מגרמניה, ושניהם יושבים בתוך הגזיבו, מעשנים סיגריה ארוכה ונזכרים בימים הטובים בגרמניה, עם בתי הקפה המהודרים והפסנתר בפינה.

 עפרה, אחותי. שוב אני פורחת בחלומות והזיות, במקום לחשוב עליך.
============================================

צילומים: שרון רז, פרויקט "נטוש". כל הצילומים בפוסט הנוכחי צולמו על ידי שרון רז. ואף ההשראה לחלק מההסברים. בהמשך ארחיב על החיבור שלי לפרויקט המפואר של שרון.

רב שיח על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון

בהרצאה זו ביקשתי לתת את הדעת על התערוכה של רות אורנבך "משחק הזיכרון" תוך שימת דגש על ארבעה ממדים מרכזיים: 1. הזיכרון כמהות, כבסיס ל"אני ולזהות". 2. הזיכרון כהבניה, כמעין סיפור. 3. השאלה של מי הזיכרון הזה? ולבסוף (4) כיצד מיוצג הזיכרון?


להרצאה במלואה - לחצו כאן

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי\ פרופ' מאירה וייס

 "Writing Culture" under the Gaze of my Country / Prof. Meira Weiss

במאמר זה , שפרסמה וייס בכתב העת המוביל "אתנוגרפיה" (Ethnography), משקיפה המחברת על סיפור החיים האישי שלה בראי נושאי המחקר בהם התמקדה במשך השנים: החל מדמותו של "הגוף הנבחר" אשר עובר כחוט השני במחקריה האקדמיים של וייס , דרך תגובותיהם של ההורים השכולים על נפילת ילדיהם והאופן בו מנציחה החברה הישראלית את  הנופלים, וכלה במכון לרפואה משפטית.

"הגוף הנבחר" , מזכירה לנו וייס, הוא הגוף היהודי, האשכנזי , ההטרוסקסואל ,השלם ומושלם מבחינה גופנית. הוא מגולם בגופו של החייל, ולפניו -בגופו של החלוץ עובד האדמה. אלו הם שתי דמויות המופת שהחליפו את היהודי הגלותי ממנו ביקשה התנועה הציונית להתנער.

פרופסור וייס מתייחסת במאמרה למאמר של פרופסור רות בהר מהאוניברסיטה של מישיגן באילינוי, שמדברת על עיניה של הוריה שחודרים לעולמה המקצועי . לעומתה של בהר, וייס מציינת כי הנושאים עליהם כתבה, ותחומי המחקר בהם עסקה, גרמו לה להרגיש כי לא רק הוריה מביטים בה ממרחק (למשל עת שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה), אלא מדינת ישראל.

הסיפור האישי של פרופ' מאירה וייס, כמו גם זה המקצועי, שזורים זה בזה ומהווים חלק בלתי נפרד מסיפור המסגרת שמוכתב על ידי הגוף הנבחר. כך היה למשל עת הקדישה פרופסור וייס שעות רבות להכנתו של מאמר המגולל את סיפורם הטרגי של ילדי תימן אשר, על פי הטענות שהועלו על ידי הוריהם, הועלמו ונמסרו למשפחות אומנות תוך שימוש בתירוץ לפיו הילדים הלכו לעולמם בעקבות הטיפול לו נזקקו.

זאת ועוד, ניתן לבחון את פרשת ילדי תימן כמרכיב עצמאי ששוכן תחת המסגרת שמוכתבת על ידי הגוף הנבחר, אך בה בעת מבקש ודורש עצמאות. תהליך דומה עוברת הפרופ' וייס עצמה שחונכה במשך שנים רבות מחייה לאורו של מוטיב הגוף הנבחר, אך פועלה המקצועי גרם לה להכיר מקרוב ולהתוודע למקרים ותופעות אחרות שגרמו לה להבין כי לא הכל מושלם, ברור וחד-משמעי כל כך. הרצון של העולים מתימן להשמיע את קולם ולאתגר את המערכת עולה בקנה אחד עם התהליך האישי שעברה ועודנה עוברת המחברת.

לא פעם היא שאלה את עצמה האם כתיבתה עלולה לתייגה כבוגדת במדינה? וייס משתפת את קוראיה בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית עם אמה שמנסה להניאה מפרסום אחד ממחקריה בטענה כי פרסום זה "יביא נזק למדינת ישראל. יכול להרוס אותה". עיניה העוקבות של האומה משיתות על פרופסור וייס צנזורה עצמית. "האומה מזהירה אותי – באמצעות אמי" היא אומרת.

בדיוק בנקודה הזו מציינת פרופ' וייס כי היא מקנאה בפרופסור רות בהאר, שבהיותה ילדה הגרה עם הוריה היהודיים מקובה לארצות הברית וערכה את אסופת המאמרים "נשים כותבות תרבות". המאמר של בהאר בתוך אסופת המאמרים כתוב כיומן אישי בו היא מרגישה, כך מציינת, שעיניהם של הוריה עוקבות אחריה בכל פרויקט בו היא לוקחת חלק. הקנאה של פרופסור מאירה וייס נובעת מכך שעבורה, לא רק הוריה, אלא עיניה של המדינה עוקבות אחריה באמצעות עיניהם של הוריה.

יתרה מזאת, פרופ' מאירה וייס מעידה על עצמה כי היותה ישראלית חלחלה לחייה המקצועיים והאישיים כאחד. היא מדגימה זאת באמצעות ההכנות של בנה לגיוס במהלך שהותה בברקלי או לדחייה של כתיבתו של ספר על הורים ששכלו את ילדיהם במהלך השירות הצבאי. פרופ' וייס היתה אז בהריון וכשהתברר שייוולד לה בן, היא הפנימה את הידיעה שגם היא וגם בנה (שעדיין לא נולד), נכנסים למסלול של גיוס לצבא וסיכון בנפילה . חוסר היכולת שלה להתמודד עם הפיכתה האפשרית לאם שכולה מנע מפרופסור וייס לכתוב את הספר שהיה נכתב, כנראה, אילו נולדה לה עוד בת. דרך אגב, במהלך הלידה של בנה, כך מספרת וייס , ברכה אותה המיילדת: "מזל טוב – נולד לנו חייל".

ואם כבר בחיילים עסקינן, הרי שבנקודה מסוימת במהלך המאמר, חוזרת פרופ' וייס אחורה בזמן ומשתפת את קוראיה ביומנים האישיים שכתבה במהלך ימי התיכון. שם, אומרת פרופ' וייס, מתוארים מסעות הגדנ"ע בנימה מעודדת ומחוייבת, פועל יוצא מהאינדוקטרינציה המיליטריסטית בימי התיכון. רק בדיעבד נזכרה המחברת עד כמה התיאורים הללו היו מלווים בנימה דואלית, ועד כמה למעשה, בפועל, היא לא נהנתה כלל במסעות הללו – בין היתר משום המאמץ הפיזי שהיה כרוך בהם. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם בטקסט פרטי שנכתב לעיניה בלבד, היא כתבה את הדברים תחת עיניה הבוחנות של המדינה.

לאורך השנים, קיימה הפרופ' מאירה וייס שורה של ראיונות עם הורים לחיילים, ובכלל זה עם הורים שכולים. ההורים שחקרה חשו גאווה כאשר ילדם שובץ ליחידה קרבית יתרה מכך, במקרים מסוימים, גם מותו של הבן בקרב במהלכה של פעילות מבצעית, הוסיף למשפחה רובד של גאווה – פועל יוצא של הקרבת הבן למען המולדת (סיפור העקדה).

בהקשר הזה טוענת פרופ' מאירה וייס שהיא עצמה הגיעה למסקנה עד כמה התמיכה הבלתי מסויגת שהעניקו לה הוריה במהלך שירותה הצבאי, התחוורה לה בסופו של דבר כתמיכה שהייתה תלויה באופן ישיר בהישגיה הצבאיים וכל עוד היא נשארה בתלם – במסלול ה"נכון" והנורמטיבי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהן של כל כך הרבה משפחות בישראל. "אני זוכרת את מאמציה של אמי למשמע את גופי הפיזי והרגשי... אמי כתבה: "אל תתני להם (למפקדים בצבא) לראות עד כמה קשה לך, הכי גרוע שיראו את הדמעות שלך".

בכל הנוגע לתיאור הראיונות עם ההורים השכולים, מבחינה פרופ' וייס בין התיאורים הפטריוטיים והגבריים של האבות, לבין התיאור האינטימי של איבוד בן על ידי האמהות. הז'רגון האימהי בא לידי ביטוי גם בשירי האימהות: בניגוד להילה הלאומית שאפפה את הנופלים בשירים שכתבו המשוררים הגברים, הרי שבשירים שנכתבו על ידי האימהות, הודגש השכול הפרטי והאישי. בניגוד לדמותם המופשטת של "המתים החיים" שחזר על עצמו בשירים הגבריים, העדיפו הנשים לתאר את האבל תוך שימוש במושגים מוחשיים . כאן, גופם של החיילים הפך לאמצעי הביטוי הטוב ביותר: "בני נפל במקום רחוק – ולידיי לא הייתה הזכות לגעת בו. ...זוהי זכות גדולה לגעת בפעם האחרונה בגופו של הבן לפני שנקבר באדמה, לחבקו ולשטוף אותו בדמעות" (מתוך דבריה של אם לחייל שנהרג במלחמת השחרור)

פרופסור מאירה וייס מסיימת את מאמרה בסיפור ששב וממחיש את הנוכחות המתמדת של המדינה בחייה המקצועיים והאישיים: באחד הימים, כשוייס התקשרה למכון לרפואה משפטית לברר פרט מסוים לגבי המחקר הארוך שעשתה שם, הסתבר שאירע פיגוע (שעליו אמצעי התקשורת עוד לא הודיעו ולכן היא עדיין לא ידעה כשהתקשרה) וכמות ההרוגים שהגיעו לאבו-כביד דחתה באופן טבעי את השיחה. הידיעה על הפיגוע השכיחה את כל התוכניות המחקריות הרגילות מחד, אך גם הזכירה לה בפעם המי יודע כמה מאידך שלא משנה היכן תהיה ועד כמה תנסה להתנתק – מדינת ישראל תמיד תהיה שם, "מביטה מלמעלה" – בעין בוחנת.

 יצוין כי מדובר בתקציר בלבד – את המאמר המלא ניתן לקרוא (בשפה האנגלית) בכתב העת Ethnography: מראה מקום מלא: Ethnography, 2001, March, 2(1): 77-91.

אם אחות וחיילת - זכרונות ממלחמת המפרץ

סיכום המאמר - אם אחות וחיילת - 
זכרונות ממלחמת המפרץ \ פרופסור מאירה וייס

    Engendering the Gulf War: Israeli Nurses and the Discourse of Soldiering / Prof. Meira Weiss

מלחמת המפרץ שפרצה בראשיתה של שנת 1991 הייתה שונה במידה רבה מכל המלחמות שידעה ישראל לפניה ואחריה. נוכח האיפוק המכוון שגילו ממשלת ישראל וכוחות צה"ל על רקע סיכום מוקדם עם כוחות הקואליציה הבינלאומית שתקפו בעיראק, ישראל של מלחמת המפרץ לא התמקדה בגיוס והמרצה של כוחות ומשאבים, אלא בהשבתה של המערכות החברתיות בישראל. הדינמיקה המיוחדת של מלחמת המפרץ הביאה איפוא לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שנחשבו כנורמטיביים בחברה הישראלית בכלל, ובתא המשפחתי בפרט; זו היתה מלחמה שנמנעה מגיוס גברים. ואילו חלק מהנשים עליהן מתמקד המאמר, כן "גויסו" למאמץ המלחמתי כאחיות בבתי החולים. הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.

 המאמר מבוסס על מחקר רחב היקף שבו רואיינו אחיות, רופאים וסטודנטים בקשר לנסיונם במלחמת המפרץ. הראיונות התבססו על שאלות פתוחות ועסקו בדרך שבה חוו המרואיינים את המלחמה -- לפני שהתחילה, במהלכה, ולאחר סיומה. נוסף על כך, נערכו שורה של תצפיות משתתפות על עבודתן של אחיות באזורי סיכון גבוהים במשך המלחמה.

השלב הראשון – השקט שלפני הסערה

תקופת טרום המלחמה התאפיינה מבחינת האחיות בהתכוננות מבולבלת מעט. האחיות והרופאים קיבלו "תפקידי חירום" ולמעשה הכינו אותם להפעיל רשת קריאה על פי שתי רשומות – לפיגוע המוני, ולפיגוע של חומר לוחמה כימי. עד מהרה התמלא הוואקום של חוסר הידיעה באסוציאציות של מוות וסבל, ובהשוואה לתקופת השואה.

כך למשל מירי בת ה-44 , אחות ראשית במחלקות עור, אמרה את הדברים הבאים ממש לפני המלחמה: "בסוף כל יום עבודה אני הולכת ליד המקלחות שבנו על המדרכות בשביל נפגעי הגז, ונזכרת בסיפורים של אמי על השואה – איך כולם הופשטו על ידי הגרמנים ונרחצו במקלחות."

 נירה בת ה-32 מהמחלקה הגניקולוגית הוסיפה: "מה שהכי מפחיד אותי זה הנאום של מנהל בית החולים. אני זוכרת משפט אחד – "אתם תיתקלו באלפי נפגעים, אבל תטפלו ראשונים באלו שיש להם הכי הרבה סיכויים לשרוד. אלה שאין להם סיכוי צריכים לקבל עדיפות אחרונה, אפילו אם מדובר בילדים." הרעיון שאני אצטרך לקחת חלק בסלקציה כזאת – להחליט מי בעל סיכוי גבוה ומי לא – עושה לי סיוטי לילה".

מעבר לכך, ברור ונהיר הוא שהפחדים שבוטאו לא היו קשורים אך ורק לשואה ולפגיעה בקהילה ובחברה הישראלית, כי אם גם לפגיעותו של הגוף בדרך שבין הבית לבית החולים. בשלב הראשון דיברו האחיות על הפחד מהלילה, מהחושך ומהשאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות בניסוח זה או אחר: "אם תהיה אזעקה בערב, ואם היא תתפוס אותי בדרך הביתה, האם אגיע לחדר האטום בזמן?".

השלב השני – במהלך המלחמה

"במלחמה היינו החיילים של המדינה". זה היה המשפט הנפוץ ביותר בקרב האחיות שנתבקשו לסכם את נסיון המלחמה שלהן. האחיות הותירו את הבעליהן וילדיהן בבית ונסעו אל בית החולים שאליו זרמו הנפגעים. במהרה התמוססו פחדי השלב הראשון ובמקומם צפה ועלתה רטוריקה של חיילות, גאווה ומחויבות, תוך שימת דגש על ביטויים כמו "ציונות", "חזית" , "עריקים", "שירות צבאי" ועוד.

לשם המחשה, כאשר נתבקשה שלי בת ה-30, אחות בחדר המיון, לתאר את הלילה הראשון של המלחמה היא אמרה: "היינו ממש בריתוק לבית החולים. בלי אפשרות לצאת... הודיעו שאין יציאות הביתה. ממש דיבור צבאי. הרגשתי חשובה." דינה, נשואה ואם ל-3 ילדים אמרה : "מה אני אגיד לך. בית החולים הוא כמו בונקר. יש פה הרגשה חזקה מאוד של מחויבות, תחושה של פטריוטיות. אנחנו עושות את זה בשביל מדינת ישראל". פולה, בת 47 ואם ל-3 ילדים הוסיפה: "אני לא רוצה להישמע מליצית, אבל אני מרגישה שבית החולים הוא המקום שבו אני חייבת להיות במלחמה. זו החזית שלי. זאת הציונות... אם לא אבוא בגלל שהילדים בבית זקוקים לי, זה יהיה כאילו לנטוש עמדה."

מהראיונות עלה כי בזמן המלחמה נתפס בית החולים דרך עמדה כפולה – כבית שני וכחזית. בבית החולים הרגישו האחיות בטוחות יותר ובו בזמן הן גם "לחמו" ו"מילאו את חובתן למולדת". חלק מהאחיות אף דיברו על תחושת הייחודיות ושותפות הגורל בינן לבין חברותיהן לעבודה. "זה כמו טיול שנתי, להיות עם כולם כל הזמן..." אמרה ניבה בת ה-35. בהקשר הזה ניתן לומר כי הסולידריות בין האחיות הזכירה במעט את הסולידריות של היחידות הקרביות.

ראוי לזכור כי הקונפליקט שבין הבית לעבודה ובין הבית לחזית הוא קונפליקט מסורתי של מגדר. בעוד שהחיילים הגברים היו פטורים מהקונפליקט הזה, כאשר האחיות ניסו לנכס את התסריט הגברי הזה לעצמן, הן נתקלו בחוסר אמון. החברה הישראלית לא קיבלה אותן כחיילים במלחמת המפרץ. וכך, ה"קרב" אותו ניהלו האחיות היה נגד בעליהן והחברה הישראלית הגברית, לא פחות מאשר נגד הלוחמה הכימית.

השלב השלישי – חזרה לשגרה

סיומה של מלחמת המפרץ אכזבה רבים במישור הפוליטי המדיני והצבאי , בין היתר משום שסדאם חוסיין לא הודח מתפקידו. יתרה מזאת, בינואר 1992, חגג סדאם את יום השנה ל"אם כל המלחמות". האכזבה מתוצאות המלחמה השתקפה גם בדבריהן של האחיות, בשל היעדר ההערכה שחשו מסביבתן הקרובה והרחוקה.

 גילה, אחות גניקולוגית אמרה "כיצד אני מרגישה אחרי המלחמה? ריקה. מרוקנת. נשארתי לבדי. תחושת ניצול". נעמי, סגנית האחות הראשית הרחיקה לכת באומרה "מה שאני רוצה זה פשוט לסגור את הפרק הזה של חיי ולשכוח שהוא בכלל התרחש."

 לדידה של פרופ' וייס, מיתוס המלחמה של "גברים במדים ונשים בבית" הוא בבחינת פיקציה שמופצת על ידי גברים – ומכאן שניתן להשתמש במלחמת המפרץ כנקודת מבט ארכימדית ,שממנה ניתן לפרק את הסיפור ולקרוא אותו מחדש. דברי ימיה של מלחמת המפרץ מגלים לנו כי לא רק התפקידים התהפכו, שכן גם הסדר הסימבולי הכולל של החברה הישראלית התהפך – הגברים נשארו בבית והאחיות נטלו את הפיקוד האקטיבי (הגברי) של "נסיעה לחזית".

מדוע הנשים לא קיבלו את הקרדיט שלדעתן כה הגיע להן?

פרופ' מאירה וייס מעלה בחלקו האחרון של המאמר מספר השערות שנועדו לענות על השאלה מדוע תפקודן של הנשים במהלך המלחמה לא זיכה אותן בגישה להון הסימבולי-תרבותי המתלווה דרך קבע לשיח החיילי שאותו ניסתה הרטוריקה שלהן לנכס בזמן מלחמת המפרץ.

 ראשית, מציינת פרופ' וייס, כי שיח מעין זה של צייתנות ומילוי הוראות ודאי שאינו רחוק משיח חיילי, ואולם נדמה שהאחיות נותרו הטירוניות של חיל-הרפואה, לכודות בגטו מקצועי , בלי אפשרות לצאת ולהתקדם מתוכו. כמו כן, טוענת פרופ' וייס, ניתן לראות בשיח החיילות של אחיות מלחמץ המפרץ אמצעי פרגמטי שאומץ על מנת להצדיק – בעיני האחיות ובעיני בעליהן ומשפחתן – את היעדרותן מהבית בזמן המלחמה. מבחינה זאת, ניתן לראות באימוצו של השיח החיילי, מעין "אקט חתרני", במידה והוא חלק מניסיון לחתור תחת הקצאת התפקידים החברתיים שנוצרו על ידי הגברים ועבורם.

במילים אחרות, שיח החיילות אומץ על ידי אחיות מלחמת המפרץ כניסיון של משא ומתן על טיבו ומקומו של המגדר, וליתר דיוק, על שרירותיותה של הקצאת התפקידים החברתית. ואף על פי כן, בבחירתן בשיח החיילי, האחיות לא רק הצדיקו את מחויבותן המקצועית החדשה, אלא גם פתחו פתח לתביעות של יוקרה וסטטוס. כאשר לא זכה שיח החיילות של האחיות לתגובה ולהוקרה שהן ציפו מהחברה הישראלית, הן החלו לפקפק בעצם זכותה של החברה לשלוח אותן מבתיהן בעת מלחמה.

לבסוף, נקודת המבט האחרונה שבאמצעותה מציעה פרופ' וייס לבחון את חוסר הצלחתו של שיח החיילות של האחיות במלחמת המפרץ נשענת על מאמרו של ז'אן בודריאר שכותרתו "מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה" (La Guerre du Golfe n'a pas eu lieu). במאמרו טוען בודריאר שמלחמת המפרץ הייתה למעשה לאחת המלחמות הראשונות שהתרחשותן המוחשית ביותר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת – על אחת כמה וכמה ככל שמדובר במלחמה עבור ישראל – שחייליה לא השתתפו בה.

המסקנה המתבקשת היא אפוא שבעיני רבים בציבור הישראלי, מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה – ולכן גם האחיות לא היו "חיילות" באמת ואילו השיח "החיילי" שבו הן השתמשו היה רטורי גרידא – ממש כמו התרחשותה הרטורית של המלחמה – וזוהי בדיוק הסיבה לכך שהוא לא השתרש וסיים את חייו בקול ענות חלושה לאחר שהמלחמה הפכה לנחלת העבר.

לקריאת המאמר המלא באנגלית לחצו להגדלה: