כאשר התעללות הופכת לשגרה – בריונות והתנכלות (mobbing) כלפי נערים ונערות להט"בים

זה מכבר פרסמה הפסיכולוגית ד"ר חנה בר-יוסף מחקר במסגרתו נחשפו נתונים קשים, אך לא מפתיעים,   על התעללות מתמשכת בבני נוער להט"בים בישראל. כך למשל, חשף מחקרה של ד"ר בר-יוסף כי אחד מכל חמישה נערים ונערות  להט"בים בישראל ניסו לשים קץ לחייהם  בשל בריונות,  שהפכה לחלק בלתי נפרד משגרת חייהם.

יתר על כן. הממצא דנן אושש בדו"ח שפרסם איגי – ארגון הנוער הגאה, לפיו רוב  בני הנוער הלהט"בים בישראל עברו הטרדה או התעללות.

מה שמתחיל בבית הספר ממשיך גם בבית

חשוב לזכור כי כאשר בני נוער הטרוסקסואליים חווים אלימות בבית הספר, הם יכולים למצוא מפלט בבית,  כשהוריהם יעמדו לצדם ואולי אף ימחו על ההתעללות בבית הספר. לבני ובנות הנוער הלהט"בים  אין תמיכה כזו לעיתים קרובות.   

אחד הממצאים שנחשפו בדו"ח של איגי ובמחקר של  ד"ר בר-יוסף הוא שלא רק שהורים שמגלים כי בנם\בתם נמשכים לבני מינם, אינם תומכים בילדיהם – אלא שרבים מענישים  ולעיתים מסלקים אותם מהבית. כלומר, לא רק שהנערים והנערות הלהטבים חווים התעללות וביונות בכיתה, הם גם עשויים לחוות בריונות בביתם, אם יהינו לספר להוריהם על  חוויותיהם.

גם המורים והמנהלים חייבים להתגייס למהלך

לאור העובדה כי חלק לא מבוטל מההתעללויות בבני ובנות הנוער להט"בים מתרחשים בבתי הספר, נראה שגם צוותי ההוראה וההנהלה במוסדות החינוך חייבים לקחת על עצמם תפקיד פעיל יותר בסיוע לבני הנוער . למרבה הצער, מורים רבים לא יודעים  או לא רוצים לשתף פעולה בשינוי דפוס ההתנהגות שלהם ושל  התלמידים המתעללים.  

כך למשל, מירב (שם בדוי) בת ה-16, תלמידה דתייה שיצאה מהארון, חוותה  סדרת התעללויות מחברותיה ללימודים. כשהגיעה בצליעה לחדר המנהלת, היא התעלמה מהפגיעה והורתה לה לחזור לכתה ללא טיפול רפואי. באותו ערב הגיעה מירב למוקד הרפואי וצילומי הרנטגן גילו כי רגלה נשברה.

ארגון חוש"ן (ארגון ההרצאות וההסברה של קהילת הלהט"ב),  המנסה להתמודד עם גילויי הבורות, שולח את נציגיו לבתי הספר שמוכנים לקבלם ועורך סדרת הסברה.  

שינוי הגישה כלפי הנוער הלהט"בי הוא עניין של דיני נפשות. אבל, אני מאמינה שהוא יתקשר להפיכת החברה הישראלית לסובלנית יותר, הן כלפי אזרחיה הלהט"בים והן כלפי מיעוטים אחרים.

בפוסט הבא אתייחס בהרחבה להיבטים האקדמיים של תופעות ההתנכלות לנוער הלהט"בי.

לקריאת הדיווח המלא על מכלול העדויות של בני הנוער הלהט"בי שחוו התעללות – לחצו כאן. לקריאת הכתבה על סיפורה של מירב – לחצו כאן

4 הערות על זיכרון

צפו בקטעי הוידאו מתוך רב-שיח שקיימתי לפני מספר שבועות במסגרת תערוכתה של רות אורנבך.
למידע נוסף, כנסו לאתר: מאירה וייס  - ספרות ואומנות

המסע לפרדס כץ - חלק שלישי

לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ – לחצו כאן

לקריאת החלק השני על המסע לפרדס כץ – לחצו פה

הצל

כבר שנים, למעשה יותר מחמישים שנה, אני סובבת סביב הסיפור הזה. פגישה עם המילה 'עפרה' משיתה עלי אי-שקט, נטול דימוי ויזואלי ברור. אני יודעת ששרשרת האירועים שהיתה קשורה בעפרה היתה שם, בדיוק כפי שאני יודעת שהיא לא היתה שם. אני יודעת שהיא בעבעה ותפחה יותר מעשרת הימים שהיא נמשכה, שהיתה הצל של ימי ילדותי, והסיפור המכונן של חיי ובחירותיי. אבל הוא נותר סמוי, נטול הנצחה בצילומים או בסיפורים משפחתיים. וכמו כל מאורע שאת פרטיו מרבים לחסום, הוא התגלה בדיוק כשלא ציפיתי לו, ויצר את מסכת העשן ביני ובין הוריי, ביני ובין העולם.

הגיע הזמן לנוע עם הסיפור הזה, שגורר אותי למרות רצוני, שהוא זה שבחר בי לספר אותו, ואני נגררת אחריו, מוכרחה לשקוע בו, להשקיע אחרים בו, ולהוציא אותו לאור. הגיע הזמן להנכיח את ה"אין אירוע", ולהציג את תפריו.

לשם כך יצאתי למסע. החקירה המדוקדקת הזו תלבש צורה של סיפור, שרק היא יכולה להחיות אירוע שהיה זמן קצר לידי, ונשאר בצילי במשך כל חיי.

- – -

באותו אוגוסט היה קיץ קשה בתל אביב. הבתים להטו מחום, ואת החלל מילא פחד.

שנה קודם לכן, ב-1949, ילדים, בעיקר תינוקות, החלו לחלות במגפה מסתורית ולמות בכאבים. המגפה, שבתחילה היו רק שמועות לגביה, קיבלה סוף -סוף אישור לקיומה משר-הבריאות ומיד אחר כך, בשישה באוגוסט, מתה אחותי עפרה בת שנתיים וחצי משיתוק ילדים. אני הייתי אז בת שלוש וחצי, והיום כבר לא נותר אדם שיזכור אותה, חוץ ממני.

—-
אבל גם אני שכחתי. גם אמא שלי שכחה (למרות שאימהות אינן שוכחות לעולם את ילדתן שמתה). בכך הייתי ילדה צייתנית. שכן, מותה של עפרה או עצם קיומה לפני כן, אסור היה שייוודע לי. למרות שעפרה ליוותה את חיי במשך שנתיים וחצי , אימי דאגה לגזור את דמותה התינוקית מצילומי ילדותי , כך שלא תיוותר לי ברירה, כך קיוותה, אלא לשכוח.

—-

עד שראיתי את המכתב, כתוב בכתב יד על נייר מצהיב מיושן.

ביד מהססת פתחתי אותו, קוראת את המלים הפותחות -

"למורה זילפה ובני משפחתה. אתכם באבלכם הכבד במות בתכם היקרה עפרה ב- 6.8.1950 "

הרמתי את עיני. זגוגית המשקפים התמלאה אד של התרגשות.

"קבלי נחמה מטיפול בביתכם הבכורה, ומעבודת קודש עם ילדי ישראל", המשיכו עיני לקרוא את המכתב שנשלח על ידי "הורי ותלמידי כיתה א' בביס החי'ל".

אני הייתי הבת הבכורה שאמורה היתה להביא נחמה לאימי, ואת המכתב מצאתי לאחר מותה.

מאותו רגע כבר אי אפשר היה לעצור את הסחרחרת.

המסע לפרדס כץ - חלק שני

לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ - לחצו כאן

נשימה - קולאז'

ב-1950 היתה רינה גורני תלמידת שנה א' בבית הספר המנדטורי לאחיות,  ששכן בבית חולים 'הירקון' בתל אביב.   כמו חברותיה לכיתה, גם היא  הופנתה לבי"ח 'פרדס כץ', כדי לטפל בתינוקות הפוליו.

"עד היום אני רואה את התינוקות האלה. רק הראש מציץ החוצה". היא  אמרה לי בטלפון, נאנחת. "וגם את הפה הפעור שלהם אני זוכרת. והשפתיים שרצו אוויר". "הגעתי ל"פרדס כץ"  כשהייתי ילדה,  בת   שמונה עשרה,  במעבר ישיר מרחביה, ירושלים. --  

"התינוקות  רצו לנשום", היא אומרת -- "רצו לנשום".--  "אבל ריאת הברזל לא יכלה לעזור להם" הוסיפה,  קולה סדוק.  "הכניסו  את התינוקות  לגליל ברזל, שלא שווה כלום.  כלום. תארי לעצמך, לקחו  את התינוקות, שהשיתוק כבר פגע בשרירי הנשימה שלהם,   והכניסו אותם לתוך ריאת ברזל של מבוגרים".

"ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? ראית ילד  שלא יכול לנשום?"

***

ועדת החקירה הממלכתית
ישיבה מיום 29 בינואר 1997

חברי הוועדה:

יו"ר        - שופט בדימוס   - יהודה כהן.

חברה בוועדה - שופטת בדימוס  - דליה קובל

חבר בוועדה  - אלוף במילואים - דוד מימון

העד - פרופ' יעקב רותם - תיק 3/97

היו"ר: "אני מזכיר לך שעליך לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת."

פרופ' רותם: מאה אחוז.

היו"ר:"שמך פרופ' יעקב רותם"?
פרופ' רותם: כן.

היו"ר:"האם... המקצוע שלך רופא ילדים?"

פרופ' רותם:  (הייתי. עכשיו אני בפנסיה) ב- 1952 הייתי ב'פרדס כץ'
כ.ה. קובל: בתור?

פרופ' רותם: בתור מנהל מחלקה בזמן שהשתוללה מגיפת פוליו.

כ.ה. קובל: שיתוק.

פרופ' רותם: פוליו,  ואז הלבינו שערותיי. הייתי בלונדי.

היו"ר: ".....מה שם המוסד הרפואי בפרדס כץ?"

פרופ' רותם: זה היה בית חולים למחלות מידבקות, בית חולים ממשלתי, בבני ברק. ככה זה נקרא. אנחנו קראנו לזה 'פרדס-כץ'. ואני נכנסתי לשם כמנהל מחלקה  ב1952 ,וזו היתה טרגדיה אחת גדולה. גם של המשפחות וגם של הרופאים, וגם של האחיות, כי המוות קצר קציר גדול, כשלא היה לנו שום אמצעי נגד המחלה הזו, שיתוק ילדים, מלבד ריאות ברזל... "

***

אחר כך,  כשבאתי לראיין אותה בדירתה בבית דו קומתי בגבעתיים,  והיא הניחה  על השולחן כריכים עם גבינה צהובה  ועוגה, ולימונדה, וקפה, מתנועעת בקלות של נערה, היא אמרה לי, "הייתי אחות עשרות שנים, וראיתי הכל.  הכל.  אבל את הילדים האלה אני לא יכולה לשכוח, את התינוקות האלה,  מהשיתוק.  הם חוזרים אלי בלילה.  ואני, אז, בגיל 18. מה ידעתי".

--

"והיה הרופא הזה מגרמניה, לא זוכרת את שמו, מנהל המחלקה, שלא ידע עברית".

"ד"ר אלייכים מרבורג?" אני שואלת. 

"כן. כן. ואחריו הגיע ד"ר רותם, ואחר כך ד"ר שיבא סגר את בית החולים בגלל כל מה שהיה שם" 

--

"והתינוקות.  בכיות כל הזמן.  והם היו  לבד, בלי ההורים , בלי אף אדם שהכירו". 

***

כ.ה. מימון: אתה יכול לתת איזשהי הערכה, דיברת על מצב חמור של תמותה שהיתה שם.

פרופ' רותם: בפרדס כץ?

כ.ה. מימון: כן. ...

פרופ' רותם: בפרדס כץ מתו על ידי ילדים, וזה שחק אותי. זה הרס אותי, זה הלבין את שערותיי.

***

"ואני זוכרת ילד אחד, שכל הזמן באתי לבדוק מה איתו, כי אליו דווקא נקשרתי, ובכיתי כשנשמתו נפחה, ממש כך. אני זוכרת אותו. ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? והילד הזה  בכה כל הזמן, תעזרו לי לנשום, תעזרו לי לנשום. אמרתי לו, יהיה טוב, והוא כבר לא האמין לי. ואז הוא הפסיק לבכות. שתק.  קודם רק הרגליים שלו שתקו, אחר כך הידיים שלו שתקו, אחר כך הנשימה שלו שתקה, בסוף כולו שתק. שתיקה- שיתוק.  חשבת על הקשר? ומיד רצו ולקחו אותו מריאת הברזל, כי היו צריכים להכניס אליה ילד אחר, שגם לו היו בעיות נשימה קשות,  ושגם הוא ימות. ריאת הברזל לא עזרה לאף אחד.."

***

כ.ה. מימון:  אתה יכול לדבר על היקף, נאמר בחודש?

פרופ' רותם:  הרבה, זה היה משהו איום ונורא. אני לא יכולתי לחיות עם זה,

כ.ה. מימון: בפרדס כץ, מה זה הרבה?

פרופ' רותם: אני חושב שבמשך החודש מתו בודאי ..עשרים ילדים,..זה באופן מאד לא מדויק,

כ.ה. מימון: כן.

***

איך נערך האבחון?"
"על ידי דיקור נוזל חוט השדרה", היא עונה , "פרוצדורה הכי מכאיבה שאני מכירה".
-"ואחרי האיבחון בפוליו?"
"אחרי שהיתה אבחנה , עשינו איזולציה— הפרדה מוחלטת של החולה מבני משפחתו ומהסגל."
--
"והילדים. לא זוכרת אם פחדנו כבר מההתחלה,  אבל פחדנו, ולא רצינו לגעת בהם, בצואה שלהם, בקיא שלהם. לא היה לנו שום אמצעי הגנה יעיל מהידבקות. 
והם מתו". 
"מי הצעיר הנחמד הזה בצילום?" שאלתי, כדי להפיג מעט את אווירת  הזיכרונות הקשים . "אה, זה הבן שלי", היא ענתה.  רינה קמה והביאה את הצילום  .
"זה הבן שלי שנפטר מסרטן לפני שנים", הוסיפה. "אנחנו הולכים לבית הקברות כל יום שישי".
--
-"איך הפעילו את ריאת הברזל?"
"היא היתה מחוברת למקור חשמל ויצרה רעש עצום,  כמו טרקטור".
"מכונה פרימיטיבית",  היא אומרת . "להכניס תינוקות לתוך ריאות ברזל.  זה היה פרימיטיבי".

***

פרופ' רותם: זה היה משהו איום ונורא כי (בפרדס כץ) זה היה רק ריאות ברזל, והן לא ענו על ..הדרישות, ..אם לילד היתה רטיבות בגרון אז הריאות סחבו לו את הרטיבות לריאות, וראינו שזה רע מאד.

***

"היו הפסקות חשמל. ואז הפעלנו  את ריאת הברזל באופן ידני. והשתדלנו לא להפסיק לרגע כי כל רגע ללא חשמל יכול להביא למוות. הרי הם לא יכלו לנשום לבד.
אבל גם ככה הם הובלו למוות".

***

"אני הייתי בעצם המומחה, תסלחו לי על הצניעות כרגע, המומחה לשיתוק ילדים, מומחה טרגי מאד. מפני שהמוות קצר קציר, לא היתה שום רפואה, היה רק טיפול באהבה, ו.. ו.. ציפייה לנס".

***
"ריאת הברזל,  הגליל הענק ממתכת, החבית הארוכה הענקית"  היא אומרת בשאט נפש .  "מיכל ענק, שהיה סגור מכל הצדדים ורק הראש פתוח".

***

בבוקר לא עבות אחד,..החלטתי שאני אכנס לריאות ברזל. האחות התנגדה, מה פתאום ..היא תכניס מנהל מחלקה לריאות ברזל? אבל אמרתי-...אני פוקד עליך, אני מנהל מחלקה, כי אני לא יכול לבד לסגור את הדלת.  אז הכניסו אותי לשם, ואני הרגשתי מה ש.. רציתי לדעת איך מרגיש ילד באותו קבר בחיים. איך הוא מרגיש?

***

                                             
תינוק אמריקאי בתוך ריאת ברזל מיוחדת לתינוקות. לידו אחות מוסמכת. ארה"ב, שנות השלושים של המאה העשרים

ידוענים שחלו בשיתוק ילדים: בישראל: נחום היימן נולד חולה בגיל עשר בשיתוק ילדים (פוליו) ובמשך שלוש שנים שכב בבית חולים מחובר לריאת ברזל.  בארה"ב: מיה פארו, פרנקלין  דלאנו רוזוולט,

המסע לפרדס כץ - חלק ראשון

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ובראשית שנות החמישים שטפה מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים) את ישראל, כגפרור בשדה קוצים. אחותי הקטנה עפרה, כמעט תאומתי, נפטרה ממנה. מעולם לא דובר בבית על המוות הזה. עפרה נגזרה מהתמונות המשותפות שלי ושלה ומהשיח המשפחתי.

בספר שעומד בפני סיומו אני כותבת מעין אוטוביוגרפיה של היעדר + ניסיון להציג חלקי מחקר המתעד את המגיפה המושתקת. כאן אשתף חלקים מתוך כתב היד ואשמח מקרב לב לקבל את תגובותיכם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ב-27 לאוגוסט 1950, הובלה אחותי עפרה באמבולנס מביתנו ביד אליהו לבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות בפרדס כץ, שם אושפזו ילדי הפוליו. בשישה באוגוסט, עשרה ימים אחר כך, נמסר להוריי על מותה.

**

 "זה ברחוב אוסישקין", אמר לי שרון [1]. אני נוהגת לאט בתוך מבוכי השכונה שהופכת לחרדית יותר ויותר, מסביב מתרוצצים ילדים במכנסיים שחורים, פאות וציציות בחצרות של תלמודי תורה, ונערות ונשים בטייטס שחורים מהלכות בחום של 39 מעלות צלסיוס, סוחבות שקיות ניילון של 'שפע כל'.

ברחוב אברבנאל גוברות פעימות ליבי. האמבולנס שהוביל את עפרה , אני חושבת, עבר בדיוק כאן, ברחובות האלה שבהם אני נוסעת עכשיו. "תיסעי בתוך הפרדסים", הנחה אותי נהג האמבולנס הזקן, שהוביל, בדיוק היום לפני שישים ושתים שנה , את התינוקות ההוזים מחום והכניס אותם לבית החולים.

אני נוסעת. עכשיו אין פרדסים. אין אפילו פרדס אחד. האדמה מכוסה בניינים רבי קומות וכמה בתים קטנים עם חצרות. 'ראית את חלף עם הרוח?' שאל אותי נהג האמבולנס כשאיתרתי אותו בבית אבות מעופש בדרום תל אביב. 'אז, תעלי במעלה גבעה, ובראש הגבעה תראי את הבניין הראשי היפה. ממש כמו הטירה ב'חלף עם הרוח'.

מכל הצדדים עטף הפרדס את הבניין," המשיך נהג האמבולנס הזקן במבטא תימני בולט, "רק מצד אחד, מהכניסה הראשית, לא היו פרדסים, אלא שדרת דקלים יפהפיה, שדרכה הלכנו עם האלונקות של התינוקות".

קצת טועה בדרך, אני מגיעה לרחוב ז'בוטינסקי, "רמזור 21, תפני ימינה", הורה לי אתמול שרון רז, "רמזור 22, קצת מערבה, וימינה, לרחוב אוסישקין, ואז תרימי עיניים". אני מרימה את עיני, ומולי ניצבת שדרת הדקלים.

חשבתי שהלב יתפקע. אבל הוא לא.

הולכת מתחת לשדרת הדקלים, אני מנסה לדמיין את הדרך שבה עברה האלונקה שלך, עפרה, אחותי. אני צועדת בתוך האדמה החומה והרוטטת שמתחתי , שעקבות צמיגיו של דחפור עדיין בולטות בה. מסביב הרס, הרס, של כל בנייני המתחם.

הרס נטוש, לא מטופל, קוצים בכל מקום. אם מישהו יזרוק גפרור המקום יעלה באש. אני צועדת, עיני בתוך האדמה. כשאני מרימה שוב את עיני, אני רואה את הגזיבו, שמתחבא מתחת לעשבים גבוהים, לענפים של עצי פרא, ומתגלה ככל שאני מתקרבת.

"עבודת ההרס נפסקה בדיוק כשהגיעו למבנה היפהפה. אני מתבונת בו, איבר שנתלש מאירופה המלוכנית והושתל בגוף השמש הלוהטת של המזרח התיכון. אני רואה רוזנות, נשים עם צווארונים מעומלנים ושמלות טפטה מרשרשות כותבות מכתבים לאהובי ליבן, ומשרתות מנסות להבריח את החום הלוהט בעזרת מניפות מצויצות. תזמורת הנגנים מלונדון אף היא מתמקמת כאן, ומרנינה את ליבם של העוברים ושבים, נסיכים ודוכסים".

מיד אחר כך אני רואה בעיני רוחי את ד"ר מיירברג, הרופא הגרמני של בית החולים, לבוש בבגדי רופא לבנים ומגוהצים למשעי, יחד עם האחות שהביא עמו מגרמניה, ושניהם יושבים בתוך הגזיבו, מעשנים סיגריה ארוכה ונזכרים בימים הטובים בגרמניה, עם בתי הקפה המהודרים והפסנתר בפינה.

 עפרה, אחותי. שוב אני פורחת בחלומות והזיות, במקום לחשוב עליך.
============================================

צילומים: שרון רז, פרויקט "נטוש". כל הצילומים בפוסט הנוכחי צולמו על ידי שרון רז. ואף ההשראה לחלק מההסברים. בהמשך ארחיב על החיבור שלי לפרויקט המפואר של שרון.