Reviews - Chosen Body

"The Chosen Body demonstrates that passionate scholarship is not an oxymoron . . . . [This] is a great ethnography of how societies shape bodies, but its importance as a work of moral testimony may be even greater."—Canadian Journal of Sociology Online

"The Chosen Body is thought-provoking and has far-reaching importance and relevance for all students of human behavior."—The Journal of Nervous and Mental Disease

"גם לילד הזה התפללתי" - חוויות ממצעד הגאווה האחרון

זו היתה הפעם הראשונה שבן זוגי הצטרף אלי למצעד הגאווה. בתחילה הוא היה המום מכמות המשתתפים (לפי מספר המשתתפים, יש "לכם" 20 אחוז מהאוכלוסייה , ולא עשרה), ואחר כך, חלפנו על פני הקבוצות השונות, ונעצרנו ליד השלט הכי יפה שהיה שם, "גם לילד הזה התפללתי", שנישא על ידי איש אפור שיער.

אני אוהבת את מצעד הגאווה. לא תמיד זה היה כך. אבל מאז הרצח, מרגע שרגלי החלו לדרוך במרכז הגאה, השמחה אחזה בי, וחשבתי שזה מקום של אנשים טובים , שיום אחד בשנה יוצאים החוצה, לשמוח על האור שמאפשר להם הרגע.

אבל השנה הכל היה אחרת. או, אולי אני הייתי אחרת? הגעתי אחרי פרסום הממצאים של הימים האחרונים . וכל היומיים האחרונים חיפשתי את איילה, אמא של ניר, שהיתה סטודנטית שלי ושניר שלה נרצח אחרי שאביו נהרג באסון צאלים, וחשבתי איך היא מתמודדת עם החדשות האחרונות, ואיך הילדים שהיו שם, שניסינו להושיט להם יד בשנים האחרונות, איך הם מרגישים עכשיו, וקצת חששתי, וקיוויתי שהמצעד ידבר על הצעידה למען הילדים האלה, ועל ההבטחה ליצור להם מרחב מוגן, הבטחה שעד כה לא הצלחנו לקיים.

 אבל כשהגעתי הבנתי שהיום נכבשנו בידי המפלגות והנאומים היו נאומי בחירות – של יאיר וזהבה וציפי ושלי ויעל ולימור (לבנת) , כולם רצו להוכיח שהם היו שם קודם, שכדאי להיות איתם. (כמובן שאני מודעת לצד החיובי של התחרות בין המפלגות על קהל הלהטבים. אבל זה כבר סיפור אחר).

מה עומד מאחורי ההתבטאויות של הרבנות הצבאית?

מתוך MAKO - התייחסות לדברי הרב אייל קרים

מידי כמה שבועות עולה התבטאות של אחד מנציגי הרבנות הצבאית, שמעוררת תגובות נזעמות מצד הציבור החילוני. כך היה לגבי הדרת נשים, וכך קורה עכשיו לגבי שלילת זכויות של "לא יהודים" ו"הזכות של חיילים לאנוס" בעת מלחמה.

מותר לאנוס נשים במלחמה?
ראש מחלקת רבנות בצה"ל נשאל אם מותר לחייל צה"ל לאנוס אישה בזמן מלחמה. במקום להשמיע "לא" גורף הוא הסביר שבזמנים כאלה יש להתחשב בקשיי הלוחמים. מה קורה שם בצה"ל? ‏‎ אנסה לנשום עמוק ולנסות להבין למה ניתן לייחס את התופעה.

קצת רקע

" למרות שהצבא הוא זרוע של מדינה חילונית וליברלית,... מוטיבים יהודיים דתיים משולבים באופן מכוון בחיים הצבאיים" אמר סטיוארט כהן (387: 1999) . " אחד הסממנים של שילוב זה הוא הרבנות הצבאית, עם הרב הצבאי הראשי שעומד בראשה. כשנוסדה ב-1949, הרבנות הצבאית הייתה גוף מצומצם שתפקידו היה רק "לייעץ לרמטכ"ל בעניינים דתיים". היום הרבנות היא יחידה צבאית בעלת סמל ( עשרת הדברות ולוחות הברית נשענים על חרב) ומורשת קרב משלה. הרבנות הצבאית משולבת יותר ויותר בארגון הצבאי עד לרמת הפלוגה ומיוצגת, בכל יחידה צבאית, על ידי קצין דת או קצין אחר שמתאם את ענייני הדת".

הטענה שהובעה במובלע בכמה רשתות, היא, שהתרחבותה חסרת התקדים של הרבנות הצבאית והקצנת הביטויים הדתיים של נציגיה, מעידים על תהליך "ההדתה" בצה"ל ועל חובת הדאגה של הרבנות הצבאית לחיילים הדתיים המשרתים בצה"ל (שמספרם הולך וגובר).

אבל,לטענתי, התהליך מורכב הרבה יותר ולא תמיד הוא קשור לענייני הדת או "להדתה" בצה"ל. אני רואה את הצגת הקביעות "ההלכתיות" הקשות לציבור החילוני במסגרת יחסי כוח וכללים. מדובר במאבק מתמשך, שמתקיים בעשורים האחרונים, בין הרבנות הראשית ובין גורמים חילוניים. מדובר בהיאחזות בטיעונים הלכתיים כדי לזכות במאבק על סמכות ולהגשים את השאיפה להרחיב את תחומי הסמכויות.

הרבנות הצבאית  -רצון להגיע לדומיננטיות שלה בחברה הישראלית

חוץ מהוויכוחים הפומביים, מתרחשים כל העת ויכוחים מרים, מאחורי הקלעים, בין הרבנות הצבאית לבין גורמים אחרים בצה"ל ומחוצה לו. לכמה מהוויכוחים הללו הייתי עדה, בעת שערכתי את המחקר על המכון לרפואה משפטית.

בעוד שהמאבק הוצג בציבור כמאבק בין מדע (המעבדה הגנטית במכון) למסורת ולהלכה (הרבנות הצבאית), הרי שמאחורי הקלעים, נאבקו הרבנות הצבאית והמכון למי הסמכות הבלעדית על זיהוי החיילים, מי אמור לקבל תקנים עבור הפעלת הסמכות ומי יופיע באמצעי התקשורת כבעל הסמכות. וכך, לנוכח עינינו מבקשת הרבנות הצבאית להגיע לדומיננטיות בתחומים רבים ושונים בחברה הישראלית.

תובנות על המכון לרפואה משפטית באבו-כביר – לרגל יום השואה

אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. לי היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד.

אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים" (מה שאגמבן כינה bare life )

לחצו להמשך 

המסע לפרדס כץ –חלק רביעי

• לחצו לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ 
• לחצו לקריאת החלק השני על המסע לפרדס כץ
• לחצו לקריאת החלק השלישי על המסע לפרדס כץ

חלום חוזר. אמא נמצאת בתוך הגוף שלי. אני  בהריון איתה. היא לא רוצה לצאת. יש לנו הלוויה משותפת, וטוב לנו.
שרויה במעין חוסר ההבחנה בין מה שמתרחש אצל אימא  לבין מה שאירע אצלי,  יותר ויותר אני  לא בטוחה למי קרו הדברים.  

לא רק שאני  מרגישה את החוויות של אימא  בגופי, אני  גם חשה שהגוף שלי הופך להיות לגוף  של אימא, שאני   היא  אימא, שהביוגרפיה של אמא  והביוגרפיה שלי מתערבבות לגמרי. בניסיוני להבין את אימא, הגבולות ביני  לבינה  היטשטשו,  ואני  הופכת להיות אימא. אבא היה  אומר שבין שתינו יש  "סימביוזה".  

ואז עולה הפחד, והכאב על הכובד של העובר הנוסף. תחושת הנעימות אבדה. חלום חוזר, אמא נכנסת לגוף שלי. היא  מרגישה מצוין להיות שם.  כמו תינוקת---היא לא רוצה לצאת. לא אוכלת ,לא שותה, לא לוקחת  ממני כלום, רק מבקשת לשבת ולהתרגע. היא יכולה לנוח בגוף שלי , חולמת , רק  שלא יפריעו לה. אמא  נושמת ברכות, כאילו היתה ציפור קטנה  חסרת משקל, שקל להרימה , לטפל בה. היא חולמת  חלומות טובים, ואם הם לא טובים, היא משנה אותם.   אני נהנית להיות בהריון עם אימא.

עכשיו אני בהלוויה של אמא ומשם להלוויה שלי. הלוויה משותפת. בכל מקום נמצאים דגלים קטנטנים של תכלת וורוד ,  ואמא שוכבת ואני שוכבת לידה, שתינו  שוכבות,  לבושות  בבגדי תינוקות וורודים,  ---והכול שליו,  ולא היה עצב , רק אושר גדול.

ועכשיו גם סבתא, אמא של אמא, נכנסת לתוך הגוף שלי.  שתיהן נמצאות עתה  בגופי. סבתא יושבת בתוכי בשקט ובסבלנות, עורה לבן ודק, והיא רוקמת  לאט ובדייקנות תך אחרי תך , תך אחרי תך. אמא נוטלת את הרקמה  מסבתא ומסיימת  את העבודה  מהר ולא מדויק, וסבתא מסתכלת מן הצד ולא מרוצה.

Evelin Kasikov is a London-based Graphic Designer and creator of CMYK embroidery

תמיד  חשבתי  שאני דומה לסבתא שהיה לה עור לבן ודק. לאמא היה עור כהה,  אבל ככל שהתבגרה הוא נעשה דק ובהיר.  ממש לפני המוות היה לאמא מבט שקוף, שהסתכל דרכה, דרך ביתה, כבר לא מכוון לעולם הזה. הוא היה כה שונה מהמבט התמים שרצה לבלוע את העולם,  כשהיתה בת תשע עשרה  עם שתי צמות, ולא ידעה מה יזמנו לה החיים, ולא ידעה עדיין  שתלד שלושה ילדים, ששתי בנות ימותו לה, והיא לא תדע מה רע עשתה שדבר כזה מגיע.

פורסם ע"י פרופ' מאירה וייס