ועכשיו הכל מתחיל. מסע לתוך תהומות האין סוף. אצלנו ואצלם

"בזמן האחרון אני חולמת המון," אמרה לי ייטי, שנה אחרי שהגעתי אליהם.  
("למראית אין", מאירה וייס, עמודים 37-40)

כריכת הספר "למראית אין"

"גם אני," אמר קארול. "אני הולך לישון, רק עוצם את העיניים ורואה את יוז'י."
"אני חולמת עליו כל יום," המשיכה ייטי. "עכשיו התחלתי לראות בחלומות גם דגל כחול לבן וארונות קבורה. בזמן האחרון ראינו כל יום הלוויות בבית קברות. אני רואה כל הזמן ארונות עם דגל. אתמול למשל, חלמתי על ההלוויה של יוז'י. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים, על הרגלים היו לי גרביים שחורים ונעליים שחורות, ועל הראש שמתי מטפחת שחורה. קארול גם היה לבוש בבגדים כהים, את יודעת, בחליפה הרגילה שלו. כשנסענו במונית להלוויה, קארול רצה לצאת החוצה לראות את יוז'י. אבל לא נתנו לו. צעקו לו, 'אסור לך לראות את הגופה.' והוא בכה ושאל, 'למה אתם לא נותנים לי לצאת? זה הבן שלי.'
"היינו במונית והארון נסע לפנינו," המשיכה ייטי לתאר את חלום ההלוויה של בנה, "וכשראינו את הארון, התחלנו לצעוק 'יוסל'ה, יוסל'ה, יוסליקו.' בכיתי ושרתי ליוז'י שירים עצובים. הסתכלתי על הארון שנסע במכונית שלפנינו ואמרתי לו, 'יוסל'ה. למה אתה לא עונה לי.'
ייטי בכתה. גם קארול. במשך הזמן נעשה בכיו שקט יותר ויותר עד שהשתתק. ייטי המשיכה לבכות דקות ארוכות אחריו.
"בהתחלה רציתי ללכת לישון כדי לראות את יוז'י, לשאול אותו כל מיני שאלות," העיר קארול. "אבל אחר-כך, כשהתעוררתי, זה היה קשה. הרבה פעמים, אפילו כשאני יודע שזה משחק בכאילו, בכל זאת אני רוצה לחזור לראות אותו עוד פעם אחת."
"וגם את מופיעה בחלום שלה," הפתיע אותי קארול.
"כן. פגשתי את יוז'י," הסבירה ייטי. "ושאלתי אותו מה שלומו. אמרתי לו, 'אנחנו יודעים את כל מה שעבר עליך, בדיוק מה שהיה שם.' והוא אמר לי 'אתם עוד לא יודעים כלום. עוד לא יודעים כלום.' שלוש פעמים הוא אמר את זה. ופתאום ראיתי אותך, ואמרתי ליוז'י, 'תכיר. זאת מאירה, שעוזרת לנו כל הזמן. תגיד לה תודה.' והוא לקח אותך הצידה וסיפר לך הכול. אבל את חזרת חיוורת ולא רצית לספר לנו. ביקשנו שתספרי מה הוא אמר לך, אבל את לא רצית. ככה זה חלומות כל הזמן. אני רואה איך המצרים יורים בו, איך שעוטפים אותו בדגל, עד שאין לו נשימה בגלל הדגל, והוא צועק."

ייטי עצרה לרגע, ומייד התפרצה. "איך זה שהוא ידע להסתדר בכל מקום ורק שם לא ידע להסתדר? אני לא מבינה את יוז'י. היה תמיד הכי טוב, ורק מול המצרים, לא הסתדר. למה לא התרומם? למה לא התרומם על הרגליים שלו?"

"תפסיקי, תפסיקי," גער בה קארול. "הוא היה בסדר גמור. פשוט מאוד, אני הייתי צריך להיות אתו שם. זה היה עניין של שניות והוא היה חוזר אלינו."

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין" 

רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר: אין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל

וככה, בלי להרעיש עולמות, בלי להבין שעולמנו השתנה, מתרחש בירושלים משפטם של שלושת המואשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנחטף, עונה ונשרף בעודו בחיים על ידי מחבלים ישראלים יהודים.

טרור הוא טרור הוא טרור, אני מזכירה. ומשפחתו של הנער היפה הזה עומדת וזועקת. ואין חיבוק, ואין חמלה, ואין צדק, ואין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל. האב השכול שאל אתמול למה יש דיון בשחרור הנאשמים ממעצר? מדוע לא הרסו את ביתם של הרוצחים, כפי שנעשה במקרים דומים לגבי נאשמים פלסטינים? בואו נצרף את קולנו לזעקת האב והאם, ונשאל, ונתייצב שם לידם.

 למען הסר ספק. אני מתנגדת ככל שניתן להריסת בתים של משפחות המחבלים, ובהיותי במכון לרפואה משפטית, כשראיתי איך הדברים מתרחשים, עלתה התנגדותי וגברה. אלא שאם הנוהג ממשיך לגבי פלסטינים, אני דורשת להשיתו גם לגבי מחבלים ישראלים-יהודים. אולי דרישה זו תביא אנשים לחשוב שוב על האוילות של הרס בתי המחבלים בתואנה שמשפחתם אחראית לפשעם. חוץ מהנימוק המוסרי, העבירה על החוק הבינלאומי, גם מבחינה פרקטית ההריסה לא עוזרת.

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" דוד גרוסמן

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" - כך אמר הסופר דוד גרוסמן בראיון עם מודי בר און מתוך המשדר "צוק איתן – היום שאחרי?"

אני מאמינה שאי אפשר לשכנע לשנות עמדות בסוגיה הכל כך רגישה הזו. לצערי, יש צורך לצאת מהקיבעונות. של כולנו. לשנות לגמרי את אופן החשיבה. אנחנו יודעים לעשות את זה מצוין לגבי החשיבה הצבאית, אבל לא מסוגלים להיות יצירתיים לגבי הסכמי אי לוחמה. אנחנו לא מוכנים לקחת סיכונים לגבי הסכמים פוליטיים, בעוד שבהחלט מוכנים להסתכן, כל פעם מחדש, במלחמה (סליחה מבצע) נוספת. גם אני על סף היאוש.

בתחום הצבאי שכולל לא רק את עצם הלחימה הפיזית, אלא גם את מקצועות התמיכה, יש מחשבה יצירתית עצומה. גודל הצבא לעתים מונע את היצירתיות שהיינו רגילים לה מזה שנים, אבל עדיין הצבא הוא אחד המובילים בחשיבה מחוץ לקופסא. ככל שזה אוקסימורון--צבא ויצירתיות. אלא שהמחשבה הזו לא עוברת החוצה, לחשיבה היצירתית בפוליטיקה. אנחנו תקועים.

לצפייה בראיון המלא עם דוד גרוסמן לחצו: http://goo.gl/fOmSPZ

חבל שהטקסט כל כך רלבנטי גם עכשיו: קטע מספרה של מאירה וייס "למראית אין"

"כמה שנים אחרי מותו של קארול, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ואריק שרון הוא שהוביל אותה, שוב חזר אליי הלילה הזה. עצמתי את עיניי והופיעו עצמים מתמוטטים. בניינים, שמים. חיילים כמעט ילדים, ילדים-חיילים, אימהות כמעט ילדות, כולם ריחפו, שלהבת אש בעקבותיהם. ידעתי שהשלהבת תשיג אותם. הייתי עייפה. כאילו נזל לי כל הכוח מהגוף. הוקעתי כבוגדת בקרב שכניי, אחרי ששירי בתי אמרה בכיתה שמלחמת לבנון היא מלחמה מיותרת. הייתי חיוורת. אנשים שפגשו אותי שאלו אם קרה משהו, כלומר, האם נהרג לי מישהו. לא, לא נהרג אף אחד במשפחתי הקרובה, אבל באותם ימים, כשערכתי מסיבת יום-הולדת לבני לי, בגנון, נכנסו השכנים וביקשו לא לשיר, כי בדיוק עכשיו יוצאת הלוויה של חייל שהוריו גרים ממול. המלחמה מילאה את כל גופי.

מלחמת לבנון הראשונה טרפה את הקלפים. בחלומי פגשתי את קארול, שהיה אז כבר איש מת, ושאלתי אותו: "למה בסופו של דבר לא הרגת אותו, את אריק שרון?"

מתוך ספרה של פרופ' מאירה וייס "למראית אין" עמוד 14-15

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין"

"גשם של מוות וסבל בישראל ובעזה" - פרופסור ננסי שפר יוז

בכותרת "גשם של מוות וסבל בישראל ובעזה", Raining Death and Suffering inIsrael and Gaza ,
להלן מכתב שכתבה חברתי כאחות לי, פרופסור ננסי שפר יוז, לעורך הניו יורק טיימס:

The news of the past few days has been unbearable. The NY Times front page photo of grieving mourners at

the funeral of an Israeli soldier, no doubt very young and much loved , is tragic. But soldiers are carrying out the Israeli government's policy of targeting homes, schools, hospitals, basic infrastructure and therefore killing civilians, families and children. Gaza is rapidly turning into Israel's Warsaw ghetto. Cutting off electricity will kill the most vulnerable: infants and the very old. One thinks of the 1995 Chicago heat wave during which 750 mostly poor and elderly people died over a five day period because they were locked inside their homes without air conditioning and windows closed for fear of intruders. The current death toll -- 1,355 Palestinians, most of them civilians and 59 Israelis, most of them soldiers --will only get worse. This is not a just war.

Nancy Scheper-Hughes

Professor Anthropology

Chair, Doctoral Program in Medical Anthropology

University of California, Berkeley, California 94720

510-590-6345

nsh@berkeley.edu

החמאס הצהיר שברגע שהמצור יוסר האש תיפסק. גם הביקורת העולמית מדברת על המצור והגבלת הדייג. הנוכחות שלנו בחייהם של הפלסטינים, כעילת הביקורת. כולם יודעים שלבסוף נעשה את כל אלה. אז למה כל שפיכות הדמים?

די . לצאת. המצב לא פתיר כרגע. להסיר את המצור מעזה, להפסיק את הכיבוש שעדיין קיים, וללכת משם. ולחשוב. שפיכות הדמים משני הצדדים לא מקדמת אותנו בכלום.