בהמשך לפרק ב"עובדה" על המכון לרפואה משפטית

א-פרופו תוכנית 'עובדה' מהשבוע שעבר ,על המכון לרפואה משפטית, שלגביה התבקשתי להגיב על ידי כמה מחבריי כאן.

מאירה: "ראיתי מערכת הטעייה שלמה ..לגבי פלסטיני שהגרסה של צה"ל הייתה שהוא רצה לירות בהם והם ירו בו חזיתית. לפי הטענה של הפלסטינים הרגו אותו יותר מאוחר. יש כאן שתי גרסאות וצריך להחליט".

גיא מרוז: "קצת דומה לקו 300.

מאירה: "בדיוק דומה. ולמרות שכולם ראו, בנתיחה , שפצע הכניסה היה מאחור ,לא הדגישו את זה,  וזה הושתק".

[מתוך תוכנית הטלוויזיה: "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" בפרק על המכון לרפואה משפטית (15.3.2014)] 

"יולי 2001 היה חודש עמוס במיוחד עבור צוות המכון. שבע גופות, לכאורה של מחבלים פלסטינים, נערמו במקררים בציפייה לנתיחה. צוות המכון המתין לצו בית המשפט המאשר נתיחה. כאשר הצו הגיע לבסוף מבית משפט צבאי, התברר שיש עיכוב נוסף מכיוון שמשפחות פלסטיניות (כנראה מקורבות להרוגים) עתרו לבג"ץ בבקשה שהנתיחה תתבצע רק בנוכחות משקיף המייצג אותן. פרופ' ליסר הסכים לדרישת המשפחות כל עוד הנציג יהיה רופא. עורך הדין של המשפחות השיב כי הנציג הרפואי נבחר וכי הוא בדרכו מחו"ל. ליסר הודיע כי לא תיערך נתיחה כל עוד לא נקבעה זהותן של הגופות באופן מדעי. הגופות זוהו בידי אנשי השב"כ בהתבסס על מידע שהיה בידיהם לגבי אנשים הנעדרים מכפריהם. הזיהוי שעשה השב"כ, לטענתו של פרופ' ליסר, לא היה מדעי, ולכן לא היה תקף. כששאלתי את סימה, מנהלת משרד הקבלה של המכון, מדוע לא להשתמש במשפחות העותרות לצורך השוואת רקמות או דנ"א ביניהן להרוגים, סימה ענתה שהמכון כבר ניסה לעשות זאת בעבר, אבל "המשפחות האלה, על אף שהן כנראה המשפחות שאנחנו מחפשים, תמיד מסרבות להיבדק מפחד שהשב"כ יאטום את הבתים שלהן כעונש, כפי שהוא אכן עושה במקרים כאלה". אם המשפחה לא הופיעה כדי לזהות את הגופה, והגופה נותרה ללא זיהוי במשך פרק זמן מסוים, היא הוגדרה כ"אלמונית" מבחינה חוקית, והדבר אִפשר לבית המשפט להורות על נתיחה לאחר המוות גם ללא הסכמת המשפחה.

בימים שלאחר מכן הגיע למכון שכן של המשפחות מג'נין וביקש לראות את הגופות. שיירה של עורכי דין ליוותה אותו נוסף על צלם ורופא מהמכון לרפואה משפטית בגלזגו, ד"ר מייקל קיין. המשלחת הוכנסה לספרייה, שהפכה לחדר האירוח לרגע וכיבוד הוגש לחדר. ה"שכן" הוכנס לחדר המתים, שם זיהה אחת מהגופות בתור אחמד האנייה. גופתו של האנייה הוכנה לנתיחה. בעודה מונחת על שולחן הניתוחים נראתה הגופה במצב טוב למדי פרט לחורים שהותירו הכדורים. האנייה היה בחור צעיר, כהה למדי ומזוקן. בפניו הייתה חסרה חתיכה מעל העין השמאלית, כנראה כתוצאה מפצע ירייה. מספר התיק של האנייה (77 21) הכיל את הפרטים הבאים: "בראשון ליולי 2001 נתקל מארב של צה"ל באזור ג'נין במספר מחבלים. כוחותינו פתחו באש, הרגו שני מחבלים ותפסו אמצעי לחימה". דף נפרד בתיק הכיל כתבה עיתונאית (סוכנות עתי"ם) שלפיה "בראשון ביולי 2001 שני פלסטינים נלכדו בידי חיילים ישראלים ליד ג'נין". על הדף נרשמה פנייה למכון לספק מידע נוסף בעקבות הנתיחה. המכון, חשבתי לעצמי, נכנס פעם נוספת למלכוד. על המכון האחריות להחליט בין שתי הגרסאות: זו של צה"ל והשב"כ וזו של העיתונות, שלפיה הפלסטינים נתפסו בחיים, נאסרו באזיקים ונהרגו לאחר מכן. זו החלטה פורנזית-משפטית, אבל השלכותיה חורגות כמובן מתחום הרפואה.

בזמן שהרהרתי, ד"ר מייקל קיין ביצע בדיקות משלו. הוא סבב את הגופה בעודו מדבר למכשיר הקלטה קטן. לאחר מכן צילם את הפצעים שנגרמו מן היריות בחלקו הקדמי של הצוואר. עד כה הכול נראה נינוח ומקצועי. לפתע, ד"ר קיין הצביע על אחד מפצעי הירייה בצוואר ושאל את פרופ' ליסר: "אלו הם פצעי הכניסה, נכון?"

הרופאים הישראלים השתתקו כבמטה קסם. אחד הרופאים הישראלים השיב בזריזות: "כן, אלו פצעי הכניסה". "זה טוב בשבילנו אם הוא חושב שפצעי הכניסה הם בחלק הקדמי של הצוואר", לחש לי הרופא. "כל מי שיש לו טיפה ניסיון ברפואה משפטית היה רואה שהכדור נכנס מאחורי הצוואר, בעורף". אם פצעי הכניסה מצויים בעורף, משמעות הדבר היא שהפלסטינים נורו מאחור, והדבר שולל במידה רבה את גרסת צה"ל שהם נורו בשעת קרב. ממצא זה מאשש את גרסת העיתונות הזרה, שהפלסטינים נתפסו, נכבלו ואז נורו. הרופא הישראלי הראה לי לאחר מכן את הכובע שלבש אחד הפלסטינים. חלקו האחורי של הכובע היה קרוע. חולצתו של הפלסטיני גם כן קרועה מאחור. הממצאים האלה לא הוצגו בפני ד"ר קיין.

במשך כמה דקות נקרעתי תחת רגשות סותרים. הרגשתי הקלה אמיתית לנוכח מה שנראה ככישלונו של המשקיף להבחין שהירי בוצע מאחור. באותו זמן הוכחתי את עצמי על שהרגשתי כך. האם הייתי מגויסת? הרגשתי שאני מסכימה באופן אינטואיטיבי עם אמירתו של הרופא המשפטי הישראלי, "זה טוב בשבילנו". אך באותו הזמן שאלתי את עצמי בשקט: מי זה "בשבילנו"? דקה לאחר מכן, חשתי בושה על שאני נוטלת חלק במה שנראה כמעשה רמייה.

מחשבותיי הדוהרות נעצרו על ידי קולו של פרופ' ליסר: "הפלסטינים חושבים שאנחנו עינינו את המחבלים. כוחות צה"ל מודים שנורו יריות. השאלה שלפנינו היא אם היו עינויים". בעודי שואלת את עצמי מדוע ליסר בוחר במילה "אנחנו עינינו", הבדיקה החיצונית הסתיימה והנתיחה החלה. הרופאים השתמשו בתצלומי רנטגן כדי לאתר חלקי כדורים, ואז חתכו דרך רקמות ואיברים כדי לשלות את הרסיסים ולאחסן אותם בשקיות פלסטיק קטנות. ד"ר שולי גולדשטיין, האנתרופולוגית הפורנזית, לקחה טביעות אצבעות מגופתו של האנייה וכעת הייתה עסוקה בשיניו. "הוא ביקר אצל רופא השיניים לאחרונה, אני רואה סתימה זמנית," שמעתי את קולה. "טוב" ענה לה פרופ' ליסר, "אני מניח שהוא כבר לא יצטרך לחזור להמשך טיפול". נוכחתי שד"ר קיין בודק כעת את בגדיו של המחבל וכותב משהו במחברת. דמיינתי לעצמי שאין אפשרות שהוא החמיץ את סימני ההרס מאחור. ואולי שאלותיו הקודמות נועדו רק כדי לנטוע בנו רושם של נאיביות?

מחשבותיי הנודדות התמקדו שוב למראה ד"ר קיין, שכעת הזיז את הגופה כדי לבדוק את הירך מקרוב. כשהוא מסתכל בפצע סגול, שאל ד"ר קיין את ליסר אם יכול להיות שזה פצע שנגרם מעינויים. פרופ' ליסר ענה שזה "פצע מעבר" שנגרם ממעבר של כדור שנורה. בעוד ד"ר קיין רושם ומצייר במחברתו, אחד הרופאים הישראלים החל להתרגז ולחש לי: "זאת פרובוקציה. את לא רואה שזאת פרובוקציה?" לאחר מכן נודע לי מעורך הדין שייצג את המשפחות הפלסטיניות שד"ר קיין העיד שהפצע על הירך נגרם מעינויים.

[מתוך ספרי "על גופתם המתה: ידע וכוח במכון לרפואה משפטית".  פרק 6-הגוף האחר: אלימות וזכויות אדם. עמוד 153-155, 2014, הוצאת רסלינג].

ועכשיו הכל מתחיל. מסע לתוך תהומות האין סוף. אצלנו ואצלם

"בזמן האחרון אני חולמת המון," אמרה לי ייטי, שנה אחרי שהגעתי אליהם.  
("למראית אין", מאירה וייס, עמודים 37-40)

כריכת הספר "למראית אין"

"גם אני," אמר קארול. "אני הולך לישון, רק עוצם את העיניים ורואה את יוז'י."
"אני חולמת עליו כל יום," המשיכה ייטי. "עכשיו התחלתי לראות בחלומות גם דגל כחול לבן וארונות קבורה. בזמן האחרון ראינו כל יום הלוויות בבית קברות. אני רואה כל הזמן ארונות עם דגל. אתמול למשל, חלמתי על ההלוויה של יוז'י. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים, על הרגלים היו לי גרביים שחורים ונעליים שחורות, ועל הראש שמתי מטפחת שחורה. קארול גם היה לבוש בבגדים כהים, את יודעת, בחליפה הרגילה שלו. כשנסענו במונית להלוויה, קארול רצה לצאת החוצה לראות את יוז'י. אבל לא נתנו לו. צעקו לו, 'אסור לך לראות את הגופה.' והוא בכה ושאל, 'למה אתם לא נותנים לי לצאת? זה הבן שלי.'
"היינו במונית והארון נסע לפנינו," המשיכה ייטי לתאר את חלום ההלוויה של בנה, "וכשראינו את הארון, התחלנו לצעוק 'יוסל'ה, יוסל'ה, יוסליקו.' בכיתי ושרתי ליוז'י שירים עצובים. הסתכלתי על הארון שנסע במכונית שלפנינו ואמרתי לו, 'יוסל'ה. למה אתה לא עונה לי.'
ייטי בכתה. גם קארול. במשך הזמן נעשה בכיו שקט יותר ויותר עד שהשתתק. ייטי המשיכה לבכות דקות ארוכות אחריו.
"בהתחלה רציתי ללכת לישון כדי לראות את יוז'י, לשאול אותו כל מיני שאלות," העיר קארול. "אבל אחר-כך, כשהתעוררתי, זה היה קשה. הרבה פעמים, אפילו כשאני יודע שזה משחק בכאילו, בכל זאת אני רוצה לחזור לראות אותו עוד פעם אחת."
"וגם את מופיעה בחלום שלה," הפתיע אותי קארול.
"כן. פגשתי את יוז'י," הסבירה ייטי. "ושאלתי אותו מה שלומו. אמרתי לו, 'אנחנו יודעים את כל מה שעבר עליך, בדיוק מה שהיה שם.' והוא אמר לי 'אתם עוד לא יודעים כלום. עוד לא יודעים כלום.' שלוש פעמים הוא אמר את זה. ופתאום ראיתי אותך, ואמרתי ליוז'י, 'תכיר. זאת מאירה, שעוזרת לנו כל הזמן. תגיד לה תודה.' והוא לקח אותך הצידה וסיפר לך הכול. אבל את חזרת חיוורת ולא רצית לספר לנו. ביקשנו שתספרי מה הוא אמר לך, אבל את לא רצית. ככה זה חלומות כל הזמן. אני רואה איך המצרים יורים בו, איך שעוטפים אותו בדגל, עד שאין לו נשימה בגלל הדגל, והוא צועק."

ייטי עצרה לרגע, ומייד התפרצה. "איך זה שהוא ידע להסתדר בכל מקום ורק שם לא ידע להסתדר? אני לא מבינה את יוז'י. היה תמיד הכי טוב, ורק מול המצרים, לא הסתדר. למה לא התרומם? למה לא התרומם על הרגליים שלו?"

"תפסיקי, תפסיקי," גער בה קארול. "הוא היה בסדר גמור. פשוט מאוד, אני הייתי צריך להיות אתו שם. זה היה עניין של שניות והוא היה חוזר אלינו."

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין" 

רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר: אין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל

וככה, בלי להרעיש עולמות, בלי להבין שעולמנו השתנה, מתרחש בירושלים משפטם של שלושת המואשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנחטף, עונה ונשרף בעודו בחיים על ידי מחבלים ישראלים יהודים.

טרור הוא טרור הוא טרור, אני מזכירה. ומשפחתו של הנער היפה הזה עומדת וזועקת. ואין חיבוק, ואין חמלה, ואין צדק, ואין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל. האב השכול שאל אתמול למה יש דיון בשחרור הנאשמים ממעצר? מדוע לא הרסו את ביתם של הרוצחים, כפי שנעשה במקרים דומים לגבי נאשמים פלסטינים? בואו נצרף את קולנו לזעקת האב והאם, ונשאל, ונתייצב שם לידם.

 למען הסר ספק. אני מתנגדת ככל שניתן להריסת בתים של משפחות המחבלים, ובהיותי במכון לרפואה משפטית, כשראיתי איך הדברים מתרחשים, עלתה התנגדותי וגברה. אלא שאם הנוהג ממשיך לגבי פלסטינים, אני דורשת להשיתו גם לגבי מחבלים ישראלים-יהודים. אולי דרישה זו תביא אנשים לחשוב שוב על האוילות של הרס בתי המחבלים בתואנה שמשפחתם אחראית לפשעם. חוץ מהנימוק המוסרי, העבירה על החוק הבינלאומי, גם מבחינה פרקטית ההריסה לא עוזרת.

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" דוד גרוסמן

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" - כך אמר הסופר דוד גרוסמן בראיון עם מודי בר און מתוך המשדר "צוק איתן – היום שאחרי?"

אני מאמינה שאי אפשר לשכנע לשנות עמדות בסוגיה הכל כך רגישה הזו. לצערי, יש צורך לצאת מהקיבעונות. של כולנו. לשנות לגמרי את אופן החשיבה. אנחנו יודעים לעשות את זה מצוין לגבי החשיבה הצבאית, אבל לא מסוגלים להיות יצירתיים לגבי הסכמי אי לוחמה. אנחנו לא מוכנים לקחת סיכונים לגבי הסכמים פוליטיים, בעוד שבהחלט מוכנים להסתכן, כל פעם מחדש, במלחמה (סליחה מבצע) נוספת. גם אני על סף היאוש.

בתחום הצבאי שכולל לא רק את עצם הלחימה הפיזית, אלא גם את מקצועות התמיכה, יש מחשבה יצירתית עצומה. גודל הצבא לעתים מונע את היצירתיות שהיינו רגילים לה מזה שנים, אבל עדיין הצבא הוא אחד המובילים בחשיבה מחוץ לקופסא. ככל שזה אוקסימורון--צבא ויצירתיות. אלא שהמחשבה הזו לא עוברת החוצה, לחשיבה היצירתית בפוליטיקה. אנחנו תקועים.

לצפייה בראיון המלא עם דוד גרוסמן לחצו: http://goo.gl/fOmSPZ

חבל שהטקסט כל כך רלבנטי גם עכשיו: קטע מספרה של מאירה וייס "למראית אין"

"כמה שנים אחרי מותו של קארול, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ואריק שרון הוא שהוביל אותה, שוב חזר אליי הלילה הזה. עצמתי את עיניי והופיעו עצמים מתמוטטים. בניינים, שמים. חיילים כמעט ילדים, ילדים-חיילים, אימהות כמעט ילדות, כולם ריחפו, שלהבת אש בעקבותיהם. ידעתי שהשלהבת תשיג אותם. הייתי עייפה. כאילו נזל לי כל הכוח מהגוף. הוקעתי כבוגדת בקרב שכניי, אחרי ששירי בתי אמרה בכיתה שמלחמת לבנון היא מלחמה מיותרת. הייתי חיוורת. אנשים שפגשו אותי שאלו אם קרה משהו, כלומר, האם נהרג לי מישהו. לא, לא נהרג אף אחד במשפחתי הקרובה, אבל באותם ימים, כשערכתי מסיבת יום-הולדת לבני לי, בגנון, נכנסו השכנים וביקשו לא לשיר, כי בדיוק עכשיו יוצאת הלוויה של חייל שהוריו גרים ממול. המלחמה מילאה את כל גופי.

מלחמת לבנון הראשונה טרפה את הקלפים. בחלומי פגשתי את קארול, שהיה אז כבר איש מת, ושאלתי אותו: "למה בסופו של דבר לא הרגת אותו, את אריק שרון?"

מתוך ספרה של פרופ' מאירה וייס "למראית אין" עמוד 14-15

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין"