על פרשת ילדי תימן - מתוך הפיייסבוק שלי

על מצבה של האנתרופולוגיה הישראלית

מקרה שצריך לטלטל

אני כותבת את הדברים הבאים בסערת נפש. אנא קראו אותם עד הסוף.

החדשה החשובה ביותר היום הייתה --הילד בן ארבעת החודשים שמונשם המחלקה לטיפול נמרץ. כל פרט בפרשה הזו זועק ומבקש תשובה נחרצת. אבל נתחיל במספרים.

הסטטיסטיקה מספרת שמראשית השנה הקודמת 80 תינוקות וילדים עברו התעללות במחסני התינוקות שלנו—(ואני לא מתכוונת כאן לילדי העובדים הזרים). כמובן שהיו יותר מ-80. אך על 80 ילדים אנחנו יודעים. האחרים לא הגיעו לידיעתנו. יתר על כן. מסתבר שרוב התלונות על ההתעללות אינן באות לידי הרשעה בשל היעדר ראיות. שהרי תינוקות אינם יכולים להעיד.

מדינת ישראל היא מדינה פרונאטאליסטית. ההשקעה של מדינת ישראל במרפאות פריון ובטכניקות פריון היא הגבוהה ביותר בעולם. נשים ישראליות מוכנות לעבור מסעות קשים ביותר , להעמיד את גופן באין סוף של ניתוחים וניסיונות להפריית מבחנה, כדי להרות וללדת ילד בריא. אבל אחרי שהתינוק נולד, לפתע מסתיימת כל הדאגה הזו. תינוקות מועברים להשגחת מטפלות שאין כל מידע משמעותי עליהן, שלא קיבלו שום הדרכה מאורגנת הנוגעת להשגחה על תינוקות רכים—(שימו לב שאינני מדברת על קורס בהתפתחות תינוקות. אני דנה כאן רק בדיני נפשות).

אימהות ואבות מוסרים את התינוקות הללו, אחרי שעמלו וסיכנו את גופם וכספם כדי ללדת אותם—לנשים אנונימיות. למשפחתונים שאיננו יודעים שום דבר משמעותי על מי שעובד בהם. ומדינת ישראל שותקת ומתנערת. את ההשקעה שלה היא סיימה עם סבסוד ההפריה. היא אינה מפקחת בשום דרך על מחסני התינוקות הללו.

כל אישה או איש יכולים לפתוח משפחתון –ואין שום מבוגר אחראי שבודק את התאמתו של המשפחתון לטיפול ביצור חסר הישע שאנו מפקידים שם לשעות רבות. איך אפשר להבין? אין פיקוח על התנאים התחזוקתיים של המקום, על מה שמתרחש שם ברגע שההורים עוזבים את המקום, ועל השאלה האם למטפלות יש עבר פלילי ,

במקרה של התינוק ששוכב כרגע בטיפול נמרץ, מסתבר שהמטפלת כבר קיבלה עונש מאסר על תנאי, אחרי שהורשעה בעסקת טיעון בתקיפת ילדה בת 4 שהיתה באחזקתה בתוקף אומנה; היא חבטה את ראשה באסלה. ועכשיו שוב טיפלה בילדים. איך ניתן להכיל את זה? ומדינת ישראל שותקת.

כמובן שלא משתלם לריבון להשקיע בתינוקות שאינם כלולים בפוטנציאל ההצבעה בבחירות הבאות. עדיף, מבחינת הריבון, להשקיע משאבים בבני 18 ומעלה. אבל מה לגבי הורי התינוקות? והסבים והסבתות? וכולנו? מדוע אנחנו לא קמים? הרי זו העילה החשובה ביותר שבעטיה כולנו צריכים לצאת לרחוב. לא ההטרדות המיניות, לא הפיקוח על הגז, אפילו לא זכויות שוות לגייז (נושא שכל כך חשוב לי) --כל אלה הם משניים למצב שבו התינוקות שלנו מופקרים.

ולגבי המקרה הנדון-- יתכן כמובן שהמטפלת הודתה באשמה למרות שלא ביצעה את הטלטלה, ויתכן שהורי התינוק הם שביצעו את הטלטול, כפי שהמטפלת טוענת עכשיו, יתכן כמובן שמצבו של התינוק נבע ממחלה שלא אובחנה ולא מהטלטול שעבר (או לא), כל זה עשוי להתברר (או לא) על ידי בדיקה מעמיקה.

בכל האפשרויות הללו צפיתי בעת ששהיתי במשך שנים כחוקרת במכון לרפואה משפטית. אני זוכרת את הימים האלה כשהובאו לשם גופות קטנות של תינוקות שהיה חשד שמותם נגרם בשל התעללות. הימים האלה הותירו אותי ואת צוות המכון כולו, עצובים, כואבים.

וכאן אני מבקשת לומר. תינוקות קטנטנים מתים בקלות. ניעור לא חזק של התינוק עלול לגרום למותו. הזזה חזקה, או הנפה באוויר, שגורמת למעשה זעזוע מוח, היא שממיתה את התינוקות. וראיתי את ההורים שאינם יודעים את נפשם. "הייתי כל כך עייפה, התינוק בכה, נענעתי את המיטה , נענעתי אותו, ואז הוא השתתק, וחשבתי הנה יופי, עכשיו אעצום עיניים סוף סוף. אבל אז הסתבר שהוא מת".

ואמנם בדרך כלל ההורה או המטפלת לא מתכוונים להמית את התינוק או לגרום לו נזק. רובם לא יודעים שכל כך קל לגרום לו נזק. או להמית אותו. ולכן, אנא. הביאו את המידע הזה לידיעתו של כל מי שמופקד על תינוקות— הורים, סבתות , מטפלות, תיזהרו. אנא.

אבל הבקשה האחרונה לא מורידה מהדרישה של כולנו ממחוקקי הכנסת (איציק שמולי התחיל בזה) לחוקק חוק שיוציא את המעונות ממשרד הכלכלה למשרד החינוך, שיחייב את כל מי שפותח משפחתון להצטייד ברישיון, שיציב מצלמות בכל משפחתון כזה, שיחייב אכיפה של פיקוח על המקומות הללו. ולכל אלה יש למצוא תקציב מספיק גדול, כאן ועכשיו. ואפשר לבצע את זה עכשיו. ממש עכשיו.

 אני מצהירה שאני מוכנה לתרום את כל זמני והידע שצברתי כדי לסייע למחוקקי החוק. אני אגייס קולגות שלי שיתגייסו כמוני. ובואו כולנו ונעשה דבר.

 (סליחה שהדברים לא עברו עריכה, אפילו מינימלית).

הנתיחה של רבין

אני מבקשת לשתף אתכם בנתח קצרצר מתוך ספרי האחרון, שמאיר את הניסיון לפענח את רציחתו של רבין באמצעות התיאור של הנתיחה שלאחר המוות שנערכה בגופו. כל השמות של עובדי המכון מוסווים.

הנתיחה של רבין: "הוא החייל הבכיר ביותר, הוא הרמטכ"ל שלי"

מתוך ספרי על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית, עמודים 85-89

אחת הנתיחות הזכורות ביותר במכון לרפואה משפטית נעשתה בגופו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בשנת 1995. רצח רבין היה אירוע בעל ממדים ייחודיים בחיים בישראל, עד כי ניתן להשוותו לממדי ההשפעה של רצח קנדי על הציבור האמריקני. אחת התופעות המעניינות בהקשר זה היא שבד בבד עם מותו הפיזי, נדחה מותו החברתי של רבין, נעלמה קבורתו. בתוך הכאוס והבלבול שהציפו את כלי התקשורת ואת הציבור כולו, נעלם לפתע גופו הפיזי של ראש הממשלה הנרצח. למעשה, קבורתו של רבין לא שודרה. המצלמות הציגו שלושה אתרים של זיכרון: ביתו של רבין, כיכר מלכי ישראל, שהרצח אירע בה, וקברו בהר הרצל. שלושת האתרים משכו אליהם אלפי עולי רגל, שמסעם הוצג באופן דתי כמעט בערוצי התקשורת.

עדות לחשיבות גופתו של רבין עולה בראיונות עם אנשי המכון לרפואה משפטית, שהיו מעורבים בנתיחה. אבי, הטכנאי הבכיר, טען כי את מכל הנתיחות, הנתיחה הזאת היא זיכרון שילווה את חייו:

אני זוכר הכול, כל פרט אני זוכר [...] ואני לא אשכח את זה אף פעם בחיים שלי [...] ראיתי טלוויזיה בבית ושמעתי על הרצח של רבין. מחשבה ראשונה, אני הייתי המום כמו כל אחד, ומיד במחשבה השנייה, אמרתי, רגע אחד. עוד מעט אני נכנס לתמונה, וההתרגשות הייתה אדירה [...] הרגשתי שעצמותיי בוערות [...] ידעתי שהלילה הזה, אני הולך לפגוש את רבין! (אני: מה מרגש?) מה מרגש? הוא ראש הממשלה שלי [...] הוא החייל הבכיר ביותר. הוא הרמטכ"ל שלי.

 פרופ' ליסר תיאר גם הוא את שראה וחש באותה עת:

הנתיחה הייתה ממש מרתקת. ומה שהדהים אותי, זה שבאיברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד [...] הלב, הריאות. אדם שעישן כל כך הרבה, שבגיל שבעים ושלוש כל העולם היה על הראש שלו, ואדם בריא.

אבי:

 את הרי יודעת איך נראה גוף של ילד בן שתים עשרה, את יודעת מהו צבע הדם, ואיך נראים האיברים המושלמים שלו. אז, רק פתחנו את הגוף של רבין, (וזה אחרי שכל כך קשה היה לנו לפתוח אותו, אחרי שכל כך קיווינו שיקרה נס ושהוא יחזור לחיים. כי כשאני פותח אותו אני הורס את השלמות וגם כי בתת-ההכרה אני מנפץ איזושהי ציפייה [...] הפנטזיה שהוא קם. ואני אומר, רגע אולי יקרה הנס הזה [...] ויהיה איזשהו סימן חיים), וזה מה שראינו. ממש נס. גוף מושלם. כמו של ילד [...] אני כבר עשר שנים במכון. ולא ראיתי תופעה כזאת. לא נתקלתי עוד בחיים שלי בתופעה כזאת. גוף כמו ילד קטן. וכל כך אסתטי בפנים ובחוץ.

אבי הוסיף כי על אף נוהלי הנתיחה, לא נותח ראשו של רבין ולא הוצאו מגופו איבריו הפנימיים. הנתיחה נעשתה כשכל האיברים נשארים במקומם:

אני: "תתאר לי בדיוק מה עשיתם. עשיתם נתיחה מלאה? כולל גולגולת?"[1]

אבי: "לא. מה פתאום. את הראש לא. את הראש לא עשינו".

אני: "אבל זו נתיחה לא תקנית?"

אבי: "[...] נכון. נתיחה תקנית זה דורש לפתוח את כל הגופה. והנתיחה של רבין לא הייתה שלמה כי לא עשינו ראש, ולא הוצאנו את כל האיברים".

אני: "לא הוצאתם את האיברים החוצה?"[2]

אבי: "השתגעת? את מעלה על דעתך שנשאיר את רבין ריק? שנשאיר את הגוף שלו ריק? איך את מעלה על דעתך לשאול שאלה כזו. חשפנו הכול, הוצאנו את הדם, טיפלנו באיברים מבפנים. אבל לא הוצאנו את האיברים החוצה, מזערנו את הנתיחה".

השאלות שאני שואלת את אבי נשאלות בתמימות ולא מרצון לתפוס את המנתחים בקלקלתם. הייתי עדה לעשרות מקרים שבהם המשפחה התנגדה לנתיחה מלאה של הגופה, והמכון הבהיר באופן חד-משמעי שבלא נתיחה מלאה של הגופה הוא לא יוכל לספק את "סיבת המוות". המכון ביסס את עמדתו על מקרים שבהם סיבת המוות הייתה לכאורה מובנת מאליה, כמו מוות בתאונת דרכים, ונתיחת הגופה גילתה שהגוף מת לא מהתאונה אלא מהתקף לב או הדוגמה שהבאתי במבוא, של גופת הנער הפלסטיני שטבע, אבל בנתיחה נמצא חור של קליע וכך התברר שהוא נהרג או נרצח. יתר על כן, מיום כניסתי למכון שב ועלה סיפור הנתיחה של קנדי, ועמו האמירה שכאן, במכון הישראלי, לא תחזור על עצמה טעות כזו. ברור לי שהנתיחה הלא-תקנית של רבין לא נבעה מרשלנות; להפך, היא נעשתה משום שגופתו של רבין הייתה כה נבחרת עד שלא רצו לפגוע בה, ולמעשה "להשאיר אותה ריקה".

גם חילופי הדברים הבאים ממחישים את החשיבות הסימבולית של מראה גופתו של רבין:

אבי: "לקחנו את הגופה לחדר ניתוח. עטופה. רק הפנים שלו היו גלויות [...] והתפלאתי. איך הוא לא מלוכלך? תראי. אחרי כל היריות האלה, הוא היה נקי. וזה לא יכול להיות [...] הרי הוא היה על הרצפה, כל הבגדים שלו היו מלאי דם. אז ברור שניקו אותו."

אני: "לא ברור לי".

אבי: "[...] אין דבר כזה, שלא היה דם על הפנים שלו. הרי מהירייה עצמה ניתז המון דם, ולא משנה באיזה סוג כדורים השתמשו. לאדם, כשהוא חי, יש לחץ דם. ואפילו דקירה, לא צריך להיות ירייה, מספיק דקירה, יצא המון דם, בכמויות. זה לא כמו אצלנו [במכון], שאין לחץ דם [אצל הגופות] אז הדם מתחיל לשקוע, כך נוצרים כתמי המוות, אבל כשאדם חי יש לחץ דם, וחתך קטן כבר יוצר שהדם מושפרץ. ועוד ירייה, שזה בבת אחת, אז יוצא המון דם. ומה אני אגיד לך [...] מישהו ניקה אותו טוב-טוב. ואת יודעת שאסור לעשות את זה".

אני: "מי עשה לו את זה [את הניקוי]?"

אבי: "כנראה הצוות בבית חולים, הרי ראינו את הבגדים, הם היו ספוגים דם [...] לא יכול להיות שגם הראש שלו לא היה מכוסה בדם, זה לא יכול להיות!"

התפירה הסופית של גופתו של רבין נעשתה כך שהכול ייראה חלק, יפה ושלם. על כך מעידים דבריו של אבי:

"ואז הגענו לתפירה [...] וליסר, אפילו שהוא יודע שאתה תעשה את זה הכי טוב, הוא יעמוד לך על הראש, תעשה ותעשה ותעשה [...]"

אני: "מה הוא רצה?"

אבי: "שיהיה יפה, שהתפירה תהיה יפה. אסתטית".

אני: "מה זאת אומרת 'תפירה יפה'?"

אבי: "שלא יראו חוט, שיהיה סגור יפה".

אני: "שלא יראו חוט?"

אבי: "כן. לא, חוט רגיל, חוט רגיל. ולא ראו אותו. בנתיחה רגילה כן רואים את החוט או את הקיפולים, כמו ריצ'רץ' כזה. אבל כאן זה היה חשוב במיוחד. אז השתדלתי במיוחד שלא יראו חוט או קיפולים. שלא יראו בכלל. כאילו שהוא שלם [...] והרגשתי שהיסטוריה מדברת כאן [...]"

אני: "גם קודם המכון היה מעורב בהיסטוריה הישראלית ככה?"

אבי: [בהתרגשות] "לא היה דבר כזה. רבין זה ראש הממשלה שלך. זה הרמטכ"ל שלך. החייל הכי חיילי שלך". [לפתע עובר לקול פורמלי, כמעין קריין חדשות] "אין ספק שאחת הנתיחות שיישארו חרוטות במוחי ובתודעתי היא נתיחת גופתו של יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל. באותה עת חשתי שאני משתתף בנתיחת האומה".

אפשר להסביר את הצורך בתפירה מושלמת כרצון לשמור על שלמותו של הגוף הנבחר, הגוף הצברי האידיאלי, שרבין ייצג אותו באופן אידיאולוגי, גם אם לא באופן מעשי. הטיפול של אנשי המכון לרפואה משפטית בגופתו של רבין ממחיש את האופן שבו הם תופסים את תפקידם: כשליחיו של הקולקטיב הישראלי-יהודי-ציוני.

משתתף נוסף שהיה אמור לקחת חלק במותו של הגוף הנבחר הוא הטבע. על פי אבי, סיפור נתיחתו של רבין מסתיים בסיטואציה הבאה:

ואחרי הנתיחה אנחנו יוצאים החוצה. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר, ופרופ' ליסר שאל בקול חנוק מדמעות: 'מעניין אם השמש תזרח היום'. הוא אמר את זה בטון שכאילו באמת היה משוכנע שהשמש לא תזרח ביום כזה. שגם השמש תשתתף באבל על רבין.

---

[1] השתמשתי כאן בעגת המכון. נוהל הנתיחה מחייב חיתוך של הגולגולת, בדרך כלל על ידי ניסורה, הוצאת המוח, חיתוכו ובדיקתו.

[2] אחרי חיתוך הגופה, הנוהל מחייב להוציא את האיברים מחוץ לגוף, לשקול אותם, למדוד אותם ולתארם, ואחר כך להכניסם בחזרה.

לרכישת הספר "על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית" מאת פרופ' מאירה וייס לחצו: http://www.resling.co.il/book.asp?series_id=&book_id=764&back=catalog

כתבה על ל"מראית אין" שלי התפרסמה היום

"שנים רבות נצרה מאירה וייס בלבה את הסוד הגדול ההוא ובמלאת 40 שנה למלחמה, החליטה להוציא לאור את הנובלה "למראית אין", שמגוללת את הסיפור האמיתי שגורם ללא מעט אנשים במערכת לנוע באי-נוחות על כיסאם.
הנפשות הפועלות אינן בחיים יותר, אבל הזעקה של החיילים שהופקרו לדמם למוות,  מהדהדת עד היום"

מאת מאירה וייס


לחצו להגדלה