הפחדים הנושנים של הלב

אני מבקשת  לכתוב על גיבור- העל של מסע הבחירות הצפוי.   
אתם מכירים אותו.  למעשה, הוא מככב בזירה כבר עכשיו.  אפילו התרגלתם  אליו.  אתם  מארחים אותו בצל קורתכם  ולא  מקשים על חייו.  
גיבור-העל של מסע הבחירות יהיה הפחד. וכאן, אני מבקשת לפרק את הפחד הזה, להראות  את השימושים החברתיים שלו. 
בפסגת הפחד וההפחדה הצפויים לנו,  נמצא הפחד מהאיסלם  ומאירן. כבר עתה הוא נמצא ברשת, בעיתונות הכתובה, בעיתונות המושמעת והנצפית ובטוקבקים. 

מאת פרופ' מאירה וייס



בתקשורת מופיעים ומצוטטים חדשות לבקרים מומחים לאיסלם ופרופסורים באוניברסיטאות שדבריהם רוויים אזהרות  והפחדות. אבל בדיקה דקדקנית מגלה שהמומחים אינם יודעים לפענח את המוסלמי (1), בדיוק כמונו.

אני אנסה לשכנע אתכם שכמו רוב הפחדים, גם הפחד מהאיסלם הוא הבנייה תרבותית וחברתית. הוא אינו ישות אובייקטיבית ואינו מבוסס על נתונים אובייקטיבים.  בואו נתבונן, ראשית,  בביטויים ובהנחות שעליהם מתבסס הפחד.


"האיסלם מתפשט כמו סרטן. בהתחלה נראה תא תמים, לא מזוהה, אבל אם לא הרגת אותו, את התא הבודד, די מהר הוא יביא איתו עוד בני משפחה ובעצמו יתרבה ויתרבה ויתרבה. ואז הוא יהיה מסוכן, ולא רק שיתרבה - הוא יתרבה על חשבון התאים הבריאים, הנורמלים, השפויים, ייכנס ויאכל את החומר הפנימי של התא, את הגרעין, את החומר הגנטי. בסוף תישאר רק הקליפה - שגם אותה הוא יהרוס".

"האיסלם יהרוס את העולם, יקלקל, הוא טרור וטרור הוא כאוס, הוא אי סדר, הוא היסטריה, הוא שברים, הוא משהו שאי אפשר לפענח, הוא הרוע בהתגלמותו, האיסלם הוא היפוכה של ציביליזציה."

"אי אפשר לדעת מנין יפרוץ, מתי יפרוץ, למה יפרוץ, והוא יהרוס כל גבול. כמו סרטן הוא הורס את גבולות הגוף. כך האיסלם - לא מכיר בשום גבול של לאום ומתרבה ומתרבה ומתרבה. תאיו קטלניים ויכחידו את התאים השלווים שצמחו קודם וחשבו שעתידם מובטח. והנה מגיעה לה סופה של תאים ממאירים, שמתרבים, שמתפרצים, שגולשים ואין להם גבולות".

איסלם על קלונים סרטניים דרך מיקרוסקופ 

 תודה מקרב לב לאורנה עקאד, שסייעה לי רבות באיתור הדימויים הויזואליים

רגע, רגע, אתם אומרים. אבל הם באמת מאיימים עלינו, המוסלמים, ו"הכי טבעי"  לפחד ממי שבאמת מאיים עלינו.
אחד השיעורים הראשונים שהאנתרופולוגיה מלמדת אותנו, הוא:  במקום שנראה לכם "הכי טבעי", בדיוק במקום הזה, שם תעצרו ותבדקו לאט לאט את התפרים שמרכיבים את התחושה "הטבעית" הזו.

רק רגע, אני מבקשת.  תבדקו. תבדקו. פחד ממה? על מה הוא מבוסס?   כאנתרופולוגית אני מבקשת לא רק להתריע נגד השימוש בטיעונים מסוימים, אני  מבקשת גם לבדוק את השימושים שנעשים בביטויים האלה.  נסו לקחת את הביטויים שבהם משמשים בתקשורת ובמסע הבחירות ולהבין את משמעותם, להבין גם מה הם אומרים עלינו.

כשמדמים את האחר לסרטן, למחלה שפוגעת במרקם הגופני שלנו, אנו מניחים שלגוף החברתי שלנו יש ישות אורגנית. אנו מניחים שהגוף החברתי, הציביליזציה, החברה הישראלית, כל אלה הם   אורגניזם, גוף פיזי, בעל איברי גוף וגבולות גוף. כן מניחים שהמוסלמים הם גוף זר, שתכונתו היחידה היא הנזק שהוא גורם, הרצחנות שבו. לסרטן אין ברירה, אלא להתנהג כסרטן. לג'וקים מסוממים אין ברירה אלא לנהוג כג'וקים מסוממים (זוכרים מי כינה כך את הערבים?). לגופים הזרים האלה אין תודעה. הם טיל מונחה שנועד להרוג אותנו. לחסל את כולנו.

אין לי אשליות. אין לי כל  משיכה לפונדמנטליזם. הפונדמנטליזם הדתי--ויהא זה האיסלמי, הנוצרי או היהודי— זר  גם לי. ברור לי גם שהפונדמנטליזם המוסלמי יגרום לשינוי. התפשטות האיסלם תהפוך את אירופה לחומה יותר, לשונה -   אבל ברור לי שהאיסלם  לא יהרוס את העולם. הוא יהרוס את העולם המוכר לנו.  

האיסלם, גם אם יתפשט, והוא יתפשט, לא יסכן את האנושות יותר משסיכן אותה מנהיג נוצרי אחד, ביבשת נוצרית, שאמר לארכיבישוף של גרמניה שהוא ממשיך את מה שהכנסייה התחילה בו. הנוצרי הזה, הוא שבנה כלים שנועדו להכחיד מיליוני ילדים ונשים. למרות זאת, אנחנו, שרידי המיליונים האלה, עדיין מרגישים קרבה לעולם הנוצרי יותר מאשר לעולם המוסלמי – אותו אנו מדירים , לא לומדים את שפתו, את אמונתו ולא מתקרבים לבניו.

לצערי, אם ישראל תיהרס, יהיה זה בשל הפונדמנטליזם הדתי-יהודי ובשל הפיצולים הפנימיים בינינו. בהקשר זה ראו את מאמרו המבריק של קובי ניב.(3)

מרי דגלס (4), אנתרופולוגית בריטית בכירה, דנה בגוף החברתי והגוף הפיזי, ("שני הגופים" ). מדיונה זה נוכל  להסיק על יעילותו של השימוש במטאפורות מתחום הגוף הפיזי (סרטן בגוף האומה, סכין בלב), כדי להדגיש את גבולות הגוף החברתי.


ההפחדה לא תעצור באירן


ההפחדות  של ביבי, ברק וחבר מרעיהם בנויות על התימה הזו. אם אתם רוצים להפחיד באיום חיצוני שמסכן  את המדינה, השתמשו במטאפורות מהגוף הפיזי. מתודת הפחדה זו תגרום לתחושת סולידריות מזויפת בין המאוימים, ותאשרר מצב כלכלי וחברתי קיים. שהרי, אי אפשר ליצור שום שינוי חברתי כשהרוצח הטרוריסט מאיים להרגך.

אבל ההפחדה, חברים וחברות, אינה עוצרת באירן. היא נעה  במדרון חלקלק,  שבמהלכה מגיעים לנשים, להומואים (5)  ,    לשמאלנים, לעובדים זרים, שחורים, סודנים (6). לכל "האחרים" הללו   יש פוטנציאל לגרום "זיהום", "הדבקה" ומחלות. כולם יכולים להיתפס כחריגים וסוטים, שמסכנים את הגוף התמים.

ולסיום. מכיוון שהמוסלמים מואשמים גם כמי שמפיץ ואחראי על הטרור בעולם,  הביטוי האחרון שבו אסיים את המאמר הנוכחי  הוא "טרור". בדרך כלל משתמשים בהפרדה שבין "טרור", שאינו לגיטימי ושכולל הפעלת אלימות  שלא במסגרת המדינה, ובין "מלחמה"— שכוללת הפעלת אלימות לגיטימית במסגרת המדינה.

אינני מקבלת את ההבחנה הזו. לדעתי "המדינה", באופן כללי,  היא אחד הטרוריסטים הגדולים - וארה"ב וישראל אינן יוצאות דופן מהקביעה הזו.  ולמרות שאני חולקת  על נועם חומסקי – על חלק ממשנתו הפוליטית, אני מקבלת  גם מקבלת את הציטוט הבא שלו.

"Everyone's worried about stopping terrorism. Well, there's really an easy way: Stop participating in it."

~ Noam Chomsky

=========================

1. ראו למשל את, LOIC WACQUANT ,  וניתוחיו את התפרעויות המוסלמים בפריז באמצע העשור הקודם במונחים של מעמד ולא השתייכות דתית, ניתוח שתוקפו מתערער יותר ויותר ככל שנוקפים הימים. .ראו למשל את המאמר של WACQUANT שמשווה בין הפרברים הצרפתיים לגטאות של האפרו-אמריקאיים בארצות הברית .
3. קובי ניב , "הפג תוקפנו?"
4. מרי דגלס, טוהר וסכנה, ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, רסלינג, פרקים  7  ו- 8.
5. [1]  למשל: אלי ישי, שר בממשלת ישראל, שגורס שהומואים  ולסביות הם אנשים חולים. אין צורך להזכיר את אנסטסיה מיכאלי חברה בכנסת ישראל.
[1]  למשל,  לשיטתה של  ח"כ מירי רגב הסודנים"הם סרטן"

השמן והרזה - שינוי זהות בקרב מנותחי קיצור קיבה

תקציר המאמר השמן והרזה: טקסי הגדרה אישיים של שינוי זהות אצל שמנים שרזו לאחר ניתוח לקיצור הקיבה - תקציר מאמרם של פרופסור מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ

From Fat to Thin: Informal Ritual of Identity Change / Professor Meira Weiss, Professor Nisan Rubin and Mrs. Carmela Shmilovitz.

במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש  לשינויים אופי סמוי  (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים,  פרופ' מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו  לפחות 30 ק"ג. את המסד התאורטי של המאמר ביססו החוקרים על המושג "טקס הגדרה" (מיירהוף, 1987): "טקס לא-פורמלי וחד-פעמי, המבוצע אצל קבוצות מקופחות שמציגות את עצמן בציבור בצורה דרמטית. בעזרת טקס זה הן מצליחות להגן על זכויותיהן."

חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה

המחברים מרחיבים את גבולות המושג ודנים ב"טקסי הגדרה אישיים" המבוצעים על ידי  יחידים, כדי שהזהות החדשה ("רזה")  תזכה בהכרת החברה. בהקשר זה הם מציינים את שלושת השלבים המרכיבים כל "טקס מעבר": שלב הניתוק (בו נפרדים המשתתפים ממצבם לפני  השינוי), השלב הלימינאלי (הגבולי) שבו נמצאים המשתתפים בין המצב הקודם למצב החדש), ולבסוף – שלב המיזוג  (בו נכנסים עוברי הטקס למצבם החדש).

המאמר מבוסס על עבודת מ.א. של כרמלה שמילוביץ, שנערכה בהנחיית רובין ווייס. לצורך המחקר קיימה שמילוביץ ראיונות מובנים-למחצה עם 36 אנשים שעברו ניתוח לקיצור הקיבה בין ספטמבר 1983 למאי 1985. הראיונות התקיימו במשך כשנה וחצי והסתיימו בינואר 1987. מרבית הראיונות התקיימו בבתי הנבדקים.

המחקר נערך על אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, ולא על מי שהשילו קילוגרמים רבים ממשקל גופם ללא התערבות כירורגית. האחרונים חווים תהליך מתמשך וארוך טווח ולא שינוי דרסטי שנזקק לטקס מעבר. 

המחברים מציינים שלטקסי המעבר היה תפקיד כפול עבור חברי הקבוצה המנותחת: לפני הניתוח הם היוו כלי לטיפול בחרדות, ואחרי הניתוח – הם היו אמצעי שדרכו הכריזו המנותחים על זהותם החדשה לעיני כל.

לפני הניתוח: בין ניתוק לפרידה

לפני הניתוח עברו הנחקרים תהליכים שעיקרם טמון בניתוק ממצבם הקודם בו סבלו מהשמנה חריגה, והכנה לקראת העתיד לבוא. חלק מהמטופלים הרבו לצלם את עצמם ולאגור תצלומי "לפני" וזאת, לשם השוואה עם הצילומים שאותם הם התכוונו לעשות  אחרי הניתוח. במקביל, היו שניצלו את התקופה לפני הניתוח לעריכת חשבון נפש מעמיק ואישי לקראת השינוי העתידי. הציפייה  לניתוח יצרה בקרבם תחושה של חרדה המהולה בתקווה – רצון עז לסגור פרק אחד ולפתוח דף חדש ונקי לחלוטין – הנובע בין היתר מהסטיגמות השליליות שייחסה להם החברה לאורך השנים , בשל משקל גופם.

החרדה מהניתוח התבטאה בהכנת מכתבי פרידה וצוואות. כך למשל, גרציה בת -25, סיפרה כי הכינה מכתבים אותם מסרה לחברתה וביקשה "להעביר  אותם לאנשים מסוימים אם יקרה לי משהו".  "כאשר קראתי אותם לאחר הניתוח, ראיתי שהיה שם חשבון נפש שלי ושל הסביבה" הוסיפה גרציה. החרדה התבטאה גם במנהג לערוך "סעודה אחרונה" שלה ניתן לשוות גם מימד  דתי, כשנזכרים בסעודה האחרונה של ישו עם שליחיו, בידיעה שמיד אחרי הארוחה  יוסגר לרומאים ויידון למיתה.

לאחר הניתוח הופכים הבגדים הישנים והתמונות הישנות לסמל

מממצאי המחקר עולה כי הבגדים מלפני הניתוח היו מושא ההתייחסות הראשון  של המנותחים מיד אחרי שיצאו  מבית החולים ומהשלב הלימינאלי . חלקם שרפו את מלאי הבגדים הישנים כמהלך סמלי להמחשת הניתוק והמעבר בין הזהויות. אך היו שהעדיפו לשמור את הבגדים הישנים כדי להזכיר לעצמם ולחברה את התהליך שהצליחו לעבור.

הדואליות שתוארה להלן חזרה על עצמה גם ביחס לתמונות הישנות של המנותחים אשר צולמו במהלך חייהם לפני הניתוח. בעוד שחלק מהם שרפו את התמונות כדי להשלים את תהליך הניתוק וההתחלה מחדש, שמרו אחרים על התמונות למזכרת, למען עצמם והחברה.

השלב השלישי – בין אשרור עצמי לאשרור חברתי

בשלב זה המנותחים מגיעים לשלב המיזוג שבו הם מתאוששים מהניתוח ומציגים לראווה את תוצריו. כאן ניתן להצביע על דפוסי התנהגות שנעים על הסקאלה שבין האשרור האישי-העצמי לאשרור החברתי-הקבוצתי.

כחלק בלתי נפרד מתהליך האשרור עצמי לאחר הניתוח, נוהגים המנותחים לפקוד חנויות בגדים רבות. חלקם עושים זאת למטרה פרקטית – לרכוש בגדים שיתאימו למשקלם החדש, אך במקביל, יש שעושים זאת על מנת להעניק חותם סופי לשינוי שעברו. אם בעבר, נגזר על רבים מהם לקנות אך ורק בחנויות מיוחדות שמכרו "בגדים לשמנים", הרי שאחרי הניתוח הם מרגישים ש"עכשיו אני מתלבשת נורמלי" (ירדנה בת ה-31). המעבר שבין "הלא-נורמלי" ל"נורמלי" מתמצת איפוא את השינוי שעברו המנותחים.

לטענת המחברים, אין זה מקרי שהבגד זוכה למקום כה מרכזי  בעיצובה המחודש של הזהות. בעוד שבעבר שימש הבגד להצנעתם וטשטושם של קווי הגוף, היום הוא משמש להבלטתם.  מנותחים דיווחו על רכישת הרבה יותר בגדים מבעבר, בילוי  יותר זמן בחנויות הבגדים,  ומדידת הבגדים  תוך כדי התבוננות בראי , שהופך למשתנה נוסף בתהליך האשרור העצמי. אם לפני הניתוח, מנותחים רבים לא רצו להסתכל על עצמם בראי, הרי שאחרי הניתוח הם ששו להסתכל בראי ולהיווכח פעם אחר פעם כי שינוי הזהות בו הם כה חפצו , קרם עור וגידים.

וכאן מגיעים לשלב האחרון בתהליך המיזוג,  ולמעבר בין האשרור האישי לחברתי. ההכרה שמקבל המשתתף מהחברה הסובבת אותו,  היא המטרה החשובה ביותר בטקס המעבר. משתתפי המחקר התלהבו לספר על התגובות הראשוניות שקיבלו אחרי הניתוח מאנשים שלא ראו אותם זמן רב והתייחסו אליהם כאל אדם חדש, שאותו הם לא זיהו על סמך זיכרון מהעבר. 

חנה (הפחיתה כ-90 קילוגרמים ממשקל גופה) אומרת: "כשאנשים לא מרגישים (שעשיתי ניתוח) זו הרגשה טובה, סימן שהצלחתי, שלא עשיתי לחינם את הניתוח." מנותחים רבים שמחו לספר גם על התגובות מהצוות הרפואי שראה אותם ממש ברגעים האחרונים לפני הכניסה לניתוח ("בשיא גודלם") ומאוחר יותר, בשלב ההתאוששות והמעקב התקופתי.  התלהבותו של הצוות בשבועות ובחודשים שאחרי הניתוח מעניק משנה תוקף לתהליך כולו.

מעבר לתגובות המתקבלות ממי שהכירו את המנותחים לפני הניתוח, חלק מהנה לא פחות נעוץ בתגובות של מי שלא הכירו את המנותחים בטרם בוצע הניתוח, אך צופים בתמונות ה"לפני" ונלהבים מהשינוי העצום שחל בעקבות הניתוח. ירדנה סיכמה זאת כך:  "... אני מראה תמונות, אני רוצה שיידעו שלא תמיד הייתי כזו, שהייתי שמנה. אני מביאה זאת לידיעת כולם, כדי שידעו שהייתה כאן הצלחה וזה חיים אחרים לגמרי, אני בן אדם אחר!"

מן הממצאים עולה שהמבנה של טקסי מעבר פרטיים מקביל במידה רבה למבנה של טקסי מעבר ציבוריים שהוזכרו  בראשית התקציר הזה. בסיום המאמר ממליצים המחברים לבחון בעתיד ולהשוות בין תהליך השינוי שמתרחש אחרי ניתוח לקיצור קיבה, לבין תהליכי שינוי זהות אחרים,  כמו המרת דת או שינוי מין, שגם עבורם לא מוצעים טקסים ציבוריים.