הנתיחה של רבין

אני מבקשת לשתף אתכם בנתח קצרצר מתוך ספרי האחרון, שמאיר את הניסיון לפענח את רציחתו של רבין באמצעות התיאור של הנתיחה שלאחר המוות שנערכה בגופו. כל השמות של עובדי המכון מוסווים.

הנתיחה של רבין: "הוא החייל הבכיר ביותר, הוא הרמטכ"ל שלי"

מתוך ספרי על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית, עמודים 85-89

אחת הנתיחות הזכורות ביותר במכון לרפואה משפטית נעשתה בגופו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בשנת 1995. רצח רבין היה אירוע בעל ממדים ייחודיים בחיים בישראל, עד כי ניתן להשוותו לממדי ההשפעה של רצח קנדי על הציבור האמריקני. אחת התופעות המעניינות בהקשר זה היא שבד בבד עם מותו הפיזי, נדחה מותו החברתי של רבין, נעלמה קבורתו. בתוך הכאוס והבלבול שהציפו את כלי התקשורת ואת הציבור כולו, נעלם לפתע גופו הפיזי של ראש הממשלה הנרצח. למעשה, קבורתו של רבין לא שודרה. המצלמות הציגו שלושה אתרים של זיכרון: ביתו של רבין, כיכר מלכי ישראל, שהרצח אירע בה, וקברו בהר הרצל. שלושת האתרים משכו אליהם אלפי עולי רגל, שמסעם הוצג באופן דתי כמעט בערוצי התקשורת.

עדות לחשיבות גופתו של רבין עולה בראיונות עם אנשי המכון לרפואה משפטית, שהיו מעורבים בנתיחה. אבי, הטכנאי הבכיר, טען כי את מכל הנתיחות, הנתיחה הזאת היא זיכרון שילווה את חייו:

אני זוכר הכול, כל פרט אני זוכר [...] ואני לא אשכח את זה אף פעם בחיים שלי [...] ראיתי טלוויזיה בבית ושמעתי על הרצח של רבין. מחשבה ראשונה, אני הייתי המום כמו כל אחד, ומיד במחשבה השנייה, אמרתי, רגע אחד. עוד מעט אני נכנס לתמונה, וההתרגשות הייתה אדירה [...] הרגשתי שעצמותיי בוערות [...] ידעתי שהלילה הזה, אני הולך לפגוש את רבין! (אני: מה מרגש?) מה מרגש? הוא ראש הממשלה שלי [...] הוא החייל הבכיר ביותר. הוא הרמטכ"ל שלי.

 פרופ' ליסר תיאר גם הוא את שראה וחש באותה עת:

הנתיחה הייתה ממש מרתקת. ומה שהדהים אותי, זה שבאיברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד [...] הלב, הריאות. אדם שעישן כל כך הרבה, שבגיל שבעים ושלוש כל העולם היה על הראש שלו, ואדם בריא.

אבי:

 את הרי יודעת איך נראה גוף של ילד בן שתים עשרה, את יודעת מהו צבע הדם, ואיך נראים האיברים המושלמים שלו. אז, רק פתחנו את הגוף של רבין, (וזה אחרי שכל כך קשה היה לנו לפתוח אותו, אחרי שכל כך קיווינו שיקרה נס ושהוא יחזור לחיים. כי כשאני פותח אותו אני הורס את השלמות וגם כי בתת-ההכרה אני מנפץ איזושהי ציפייה [...] הפנטזיה שהוא קם. ואני אומר, רגע אולי יקרה הנס הזה [...] ויהיה איזשהו סימן חיים), וזה מה שראינו. ממש נס. גוף מושלם. כמו של ילד [...] אני כבר עשר שנים במכון. ולא ראיתי תופעה כזאת. לא נתקלתי עוד בחיים שלי בתופעה כזאת. גוף כמו ילד קטן. וכל כך אסתטי בפנים ובחוץ.

אבי הוסיף כי על אף נוהלי הנתיחה, לא נותח ראשו של רבין ולא הוצאו מגופו איבריו הפנימיים. הנתיחה נעשתה כשכל האיברים נשארים במקומם:

אני: "תתאר לי בדיוק מה עשיתם. עשיתם נתיחה מלאה? כולל גולגולת?"[1]

אבי: "לא. מה פתאום. את הראש לא. את הראש לא עשינו".

אני: "אבל זו נתיחה לא תקנית?"

אבי: "[...] נכון. נתיחה תקנית זה דורש לפתוח את כל הגופה. והנתיחה של רבין לא הייתה שלמה כי לא עשינו ראש, ולא הוצאנו את כל האיברים".

אני: "לא הוצאתם את האיברים החוצה?"[2]

אבי: "השתגעת? את מעלה על דעתך שנשאיר את רבין ריק? שנשאיר את הגוף שלו ריק? איך את מעלה על דעתך לשאול שאלה כזו. חשפנו הכול, הוצאנו את הדם, טיפלנו באיברים מבפנים. אבל לא הוצאנו את האיברים החוצה, מזערנו את הנתיחה".

השאלות שאני שואלת את אבי נשאלות בתמימות ולא מרצון לתפוס את המנתחים בקלקלתם. הייתי עדה לעשרות מקרים שבהם המשפחה התנגדה לנתיחה מלאה של הגופה, והמכון הבהיר באופן חד-משמעי שבלא נתיחה מלאה של הגופה הוא לא יוכל לספק את "סיבת המוות". המכון ביסס את עמדתו על מקרים שבהם סיבת המוות הייתה לכאורה מובנת מאליה, כמו מוות בתאונת דרכים, ונתיחת הגופה גילתה שהגוף מת לא מהתאונה אלא מהתקף לב או הדוגמה שהבאתי במבוא, של גופת הנער הפלסטיני שטבע, אבל בנתיחה נמצא חור של קליע וכך התברר שהוא נהרג או נרצח. יתר על כן, מיום כניסתי למכון שב ועלה סיפור הנתיחה של קנדי, ועמו האמירה שכאן, במכון הישראלי, לא תחזור על עצמה טעות כזו. ברור לי שהנתיחה הלא-תקנית של רבין לא נבעה מרשלנות; להפך, היא נעשתה משום שגופתו של רבין הייתה כה נבחרת עד שלא רצו לפגוע בה, ולמעשה "להשאיר אותה ריקה".

גם חילופי הדברים הבאים ממחישים את החשיבות הסימבולית של מראה גופתו של רבין:

אבי: "לקחנו את הגופה לחדר ניתוח. עטופה. רק הפנים שלו היו גלויות [...] והתפלאתי. איך הוא לא מלוכלך? תראי. אחרי כל היריות האלה, הוא היה נקי. וזה לא יכול להיות [...] הרי הוא היה על הרצפה, כל הבגדים שלו היו מלאי דם. אז ברור שניקו אותו."

אני: "לא ברור לי".

אבי: "[...] אין דבר כזה, שלא היה דם על הפנים שלו. הרי מהירייה עצמה ניתז המון דם, ולא משנה באיזה סוג כדורים השתמשו. לאדם, כשהוא חי, יש לחץ דם. ואפילו דקירה, לא צריך להיות ירייה, מספיק דקירה, יצא המון דם, בכמויות. זה לא כמו אצלנו [במכון], שאין לחץ דם [אצל הגופות] אז הדם מתחיל לשקוע, כך נוצרים כתמי המוות, אבל כשאדם חי יש לחץ דם, וחתך קטן כבר יוצר שהדם מושפרץ. ועוד ירייה, שזה בבת אחת, אז יוצא המון דם. ומה אני אגיד לך [...] מישהו ניקה אותו טוב-טוב. ואת יודעת שאסור לעשות את זה".

אני: "מי עשה לו את זה [את הניקוי]?"

אבי: "כנראה הצוות בבית חולים, הרי ראינו את הבגדים, הם היו ספוגים דם [...] לא יכול להיות שגם הראש שלו לא היה מכוסה בדם, זה לא יכול להיות!"

התפירה הסופית של גופתו של רבין נעשתה כך שהכול ייראה חלק, יפה ושלם. על כך מעידים דבריו של אבי:

"ואז הגענו לתפירה [...] וליסר, אפילו שהוא יודע שאתה תעשה את זה הכי טוב, הוא יעמוד לך על הראש, תעשה ותעשה ותעשה [...]"

אני: "מה הוא רצה?"

אבי: "שיהיה יפה, שהתפירה תהיה יפה. אסתטית".

אני: "מה זאת אומרת 'תפירה יפה'?"

אבי: "שלא יראו חוט, שיהיה סגור יפה".

אני: "שלא יראו חוט?"

אבי: "כן. לא, חוט רגיל, חוט רגיל. ולא ראו אותו. בנתיחה רגילה כן רואים את החוט או את הקיפולים, כמו ריצ'רץ' כזה. אבל כאן זה היה חשוב במיוחד. אז השתדלתי במיוחד שלא יראו חוט או קיפולים. שלא יראו בכלל. כאילו שהוא שלם [...] והרגשתי שהיסטוריה מדברת כאן [...]"

אני: "גם קודם המכון היה מעורב בהיסטוריה הישראלית ככה?"

אבי: [בהתרגשות] "לא היה דבר כזה. רבין זה ראש הממשלה שלך. זה הרמטכ"ל שלך. החייל הכי חיילי שלך". [לפתע עובר לקול פורמלי, כמעין קריין חדשות] "אין ספק שאחת הנתיחות שיישארו חרוטות במוחי ובתודעתי היא נתיחת גופתו של יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל. באותה עת חשתי שאני משתתף בנתיחת האומה".

אפשר להסביר את הצורך בתפירה מושלמת כרצון לשמור על שלמותו של הגוף הנבחר, הגוף הצברי האידיאלי, שרבין ייצג אותו באופן אידיאולוגי, גם אם לא באופן מעשי. הטיפול של אנשי המכון לרפואה משפטית בגופתו של רבין ממחיש את האופן שבו הם תופסים את תפקידם: כשליחיו של הקולקטיב הישראלי-יהודי-ציוני.

משתתף נוסף שהיה אמור לקחת חלק במותו של הגוף הנבחר הוא הטבע. על פי אבי, סיפור נתיחתו של רבין מסתיים בסיטואציה הבאה:

ואחרי הנתיחה אנחנו יוצאים החוצה. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר, ופרופ' ליסר שאל בקול חנוק מדמעות: 'מעניין אם השמש תזרח היום'. הוא אמר את זה בטון שכאילו באמת היה משוכנע שהשמש לא תזרח ביום כזה. שגם השמש תשתתף באבל על רבין.

---

[1] השתמשתי כאן בעגת המכון. נוהל הנתיחה מחייב חיתוך של הגולגולת, בדרך כלל על ידי ניסורה, הוצאת המוח, חיתוכו ובדיקתו.

[2] אחרי חיתוך הגופה, הנוהל מחייב להוציא את האיברים מחוץ לגוף, לשקול אותם, למדוד אותם ולתארם, ואחר כך להכניסם בחזרה.

לרכישת הספר "על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית" מאת פרופ' מאירה וייס לחצו: http://www.resling.co.il/book.asp?series_id=&book_id=764&back=catalog

על גופתם המתה - מתוך פרק 7 (הגוף האחר: אלימת וזכויות אדם) על הנתיחות שבוצעו בפלסטינים

ועכשיו הכל מתחיל. מסע לתוך תהומות האין סוף. אצלנו ואצלם

"בזמן האחרון אני חולמת המון," אמרה לי ייטי, שנה אחרי שהגעתי אליהם.  
("למראית אין", מאירה וייס, עמודים 37-40)

כריכת הספר "למראית אין"

"גם אני," אמר קארול. "אני הולך לישון, רק עוצם את העיניים ורואה את יוז'י."
"אני חולמת עליו כל יום," המשיכה ייטי. "עכשיו התחלתי לראות בחלומות גם דגל כחול לבן וארונות קבורה. בזמן האחרון ראינו כל יום הלוויות בבית קברות. אני רואה כל הזמן ארונות עם דגל. אתמול למשל, חלמתי על ההלוויה של יוז'י. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים, על הרגלים היו לי גרביים שחורים ונעליים שחורות, ועל הראש שמתי מטפחת שחורה. קארול גם היה לבוש בבגדים כהים, את יודעת, בחליפה הרגילה שלו. כשנסענו במונית להלוויה, קארול רצה לצאת החוצה לראות את יוז'י. אבל לא נתנו לו. צעקו לו, 'אסור לך לראות את הגופה.' והוא בכה ושאל, 'למה אתם לא נותנים לי לצאת? זה הבן שלי.'
"היינו במונית והארון נסע לפנינו," המשיכה ייטי לתאר את חלום ההלוויה של בנה, "וכשראינו את הארון, התחלנו לצעוק 'יוסל'ה, יוסל'ה, יוסליקו.' בכיתי ושרתי ליוז'י שירים עצובים. הסתכלתי על הארון שנסע במכונית שלפנינו ואמרתי לו, 'יוסל'ה. למה אתה לא עונה לי.'
ייטי בכתה. גם קארול. במשך הזמן נעשה בכיו שקט יותר ויותר עד שהשתתק. ייטי המשיכה לבכות דקות ארוכות אחריו.
"בהתחלה רציתי ללכת לישון כדי לראות את יוז'י, לשאול אותו כל מיני שאלות," העיר קארול. "אבל אחר-כך, כשהתעוררתי, זה היה קשה. הרבה פעמים, אפילו כשאני יודע שזה משחק בכאילו, בכל זאת אני רוצה לחזור לראות אותו עוד פעם אחת."
"וגם את מופיעה בחלום שלה," הפתיע אותי קארול.
"כן. פגשתי את יוז'י," הסבירה ייטי. "ושאלתי אותו מה שלומו. אמרתי לו, 'אנחנו יודעים את כל מה שעבר עליך, בדיוק מה שהיה שם.' והוא אמר לי 'אתם עוד לא יודעים כלום. עוד לא יודעים כלום.' שלוש פעמים הוא אמר את זה. ופתאום ראיתי אותך, ואמרתי ליוז'י, 'תכיר. זאת מאירה, שעוזרת לנו כל הזמן. תגיד לה תודה.' והוא לקח אותך הצידה וסיפר לך הכול. אבל את חזרת חיוורת ולא רצית לספר לנו. ביקשנו שתספרי מה הוא אמר לך, אבל את לא רצית. ככה זה חלומות כל הזמן. אני רואה איך המצרים יורים בו, איך שעוטפים אותו בדגל, עד שאין לו נשימה בגלל הדגל, והוא צועק."

ייטי עצרה לרגע, ומייד התפרצה. "איך זה שהוא ידע להסתדר בכל מקום ורק שם לא ידע להסתדר? אני לא מבינה את יוז'י. היה תמיד הכי טוב, ורק מול המצרים, לא הסתדר. למה לא התרומם? למה לא התרומם על הרגליים שלו?"

"תפסיקי, תפסיקי," גער בה קארול. "הוא היה בסדר גמור. פשוט מאוד, אני הייתי צריך להיות אתו שם. זה היה עניין של שניות והוא היה חוזר אלינו."

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין" 

רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר: אין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל

וככה, בלי להרעיש עולמות, בלי להבין שעולמנו השתנה, מתרחש בירושלים משפטם של שלושת המואשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנחטף, עונה ונשרף בעודו בחיים על ידי מחבלים ישראלים יהודים.

טרור הוא טרור הוא טרור, אני מזכירה. ומשפחתו של הנער היפה הזה עומדת וזועקת. ואין חיבוק, ואין חמלה, ואין צדק, ואין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל. האב השכול שאל אתמול למה יש דיון בשחרור הנאשמים ממעצר? מדוע לא הרסו את ביתם של הרוצחים, כפי שנעשה במקרים דומים לגבי נאשמים פלסטינים? בואו נצרף את קולנו לזעקת האב והאם, ונשאל, ונתייצב שם לידם.

 למען הסר ספק. אני מתנגדת ככל שניתן להריסת בתים של משפחות המחבלים, ובהיותי במכון לרפואה משפטית, כשראיתי איך הדברים מתרחשים, עלתה התנגדותי וגברה. אלא שאם הנוהג ממשיך לגבי פלסטינים, אני דורשת להשיתו גם לגבי מחבלים ישראלים-יהודים. אולי דרישה זו תביא אנשים לחשוב שוב על האוילות של הרס בתי המחבלים בתואנה שמשפחתם אחראית לפשעם. חוץ מהנימוק המוסרי, העבירה על החוק הבינלאומי, גם מבחינה פרקטית ההריסה לא עוזרת.

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" דוד גרוסמן

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" - כך אמר הסופר דוד גרוסמן בראיון עם מודי בר און מתוך המשדר "צוק איתן – היום שאחרי?"

אני מאמינה שאי אפשר לשכנע לשנות עמדות בסוגיה הכל כך רגישה הזו. לצערי, יש צורך לצאת מהקיבעונות. של כולנו. לשנות לגמרי את אופן החשיבה. אנחנו יודעים לעשות את זה מצוין לגבי החשיבה הצבאית, אבל לא מסוגלים להיות יצירתיים לגבי הסכמי אי לוחמה. אנחנו לא מוכנים לקחת סיכונים לגבי הסכמים פוליטיים, בעוד שבהחלט מוכנים להסתכן, כל פעם מחדש, במלחמה (סליחה מבצע) נוספת. גם אני על סף היאוש.

בתחום הצבאי שכולל לא רק את עצם הלחימה הפיזית, אלא גם את מקצועות התמיכה, יש מחשבה יצירתית עצומה. גודל הצבא לעתים מונע את היצירתיות שהיינו רגילים לה מזה שנים, אבל עדיין הצבא הוא אחד המובילים בחשיבה מחוץ לקופסא. ככל שזה אוקסימורון--צבא ויצירתיות. אלא שהמחשבה הזו לא עוברת החוצה, לחשיבה היצירתית בפוליטיקה. אנחנו תקועים.

לצפייה בראיון המלא עם דוד גרוסמן לחצו: http://goo.gl/fOmSPZ

"גשם של מוות וסבל בישראל ובעזה" - פרופסור ננסי שפר יוז

בכותרת "גשם של מוות וסבל בישראל ובעזה", Raining Death and Suffering inIsrael and Gaza ,
להלן מכתב שכתבה חברתי כאחות לי, פרופסור ננסי שפר יוז, לעורך הניו יורק טיימס:

The news of the past few days has been unbearable. The NY Times front page photo of grieving mourners at

the funeral of an Israeli soldier, no doubt very young and much loved , is tragic. But soldiers are carrying out the Israeli government's policy of targeting homes, schools, hospitals, basic infrastructure and therefore killing civilians, families and children. Gaza is rapidly turning into Israel's Warsaw ghetto. Cutting off electricity will kill the most vulnerable: infants and the very old. One thinks of the 1995 Chicago heat wave during which 750 mostly poor and elderly people died over a five day period because they were locked inside their homes without air conditioning and windows closed for fear of intruders. The current death toll -- 1,355 Palestinians, most of them civilians and 59 Israelis, most of them soldiers --will only get worse. This is not a just war.

Nancy Scheper-Hughes

Professor Anthropology

Chair, Doctoral Program in Medical Anthropology

University of California, Berkeley, California 94720

510-590-6345

nsh@berkeley.edu

החמאס הצהיר שברגע שהמצור יוסר האש תיפסק. גם הביקורת העולמית מדברת על המצור והגבלת הדייג. הנוכחות שלנו בחייהם של הפלסטינים, כעילת הביקורת. כולם יודעים שלבסוף נעשה את כל אלה. אז למה כל שפיכות הדמים?

די . לצאת. המצב לא פתיר כרגע. להסיר את המצור מעזה, להפסיק את הכיבוש שעדיין קיים, וללכת משם. ולחשוב. שפיכות הדמים משני הצדדים לא מקדמת אותנו בכלום.

הראיון עמי בתכנית "בסימן קריאה" ברשת א' על הספר "על גופתם המתה"

אתם מוזמנים להאזין לראיון עמי בתכנית "בסימן קריאה"עם אפרת בזרקון ברשת א'. במהלך הראיון אני מספרת על תהליך כתיבת הספר "על גופתם המתה - כוח וידע במכון לרפואה משפטית" ועל הנושאים שעולים בעקבותיו, תוך כדי קריאת חלקים ממנו. 

אתם מוזמנים להאזין!

הזמנה לערב "פונדקאות אחראית" בהנחייתי היום (17.6.14)

שלום חברים,

היום מתקיים ערב  חשוב במרכז הגאה שדן ב"פונדקאות אחראית". אני מנחה את הפנל.
אתן ואתם מוזמנים להגיע, לשמוע ולהשמיע.

מצורפת ההזמנה:

הראיונות הצפויים עמי בתכנית "סימן קריאה" ברשת א' בחודש הקרוב

בחודש יוני ייערכו עמי שני ראיונות על הספר "על גופתם המתה: כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית".
הראיונות ישודרו בתכנית "בסימן קריאה" ברשת א', קול ישראל בשני מועדים: 

יום שני 16/6 בשעה 07:05 בבוקר, וביום שבת 20/6 בשעה 16:05.

אתם מוזמנים להאזין!

תמונות ראשונות מערב ההשקה לספר "על גופתם המתה"

להלן תמונות ראשונות מערב ההשקה לספר "על גופתם המתה", שהתקיים בתולעת ספרים בתל אביב:

פרופ' מאירה וייס

הוסף כיתוב

ב.

ראיון עמי בתכנית "ערב חדש" על ספרי החדש "על גופתם המתה"

ספרי החדש "על גופתם המתה" יצא לאור בחודש האחרון ועוסק במכון לרפואה משפטית.
אתם מוזמנים לצפות בי מתראיינת בתכנית "ערב חדש" עם דן מרגלית ומספרת על הספר ותהליך כתיבתו:

ראיון ברשת ב': פרופ' מאירה וייס לרגל צאת ספרה החדש "על גופתם המתה"

האזינו לראיון שקיימה ליאת רגב בתוכנית "סידורים לשבת" ברשת ב' עם פרופ' מאירה וייס לרגל צאת ספרה החדש "על גופתם המתה".

לחצו כאן להאזנה:

אמש בתכנית של אורלי וגיא - ראיון עמי על המכון לרפואה משפטית

אתם מוזמנים לצפות בראיון איתי ועם אחרים, בתכנית של אורלי וגיא בערוץ 10 על המכון לרפואה משפטית:

פרופ' מאירה וייס על האימהות החדשות - עשי הפוך מאימך

בכתבה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון באתר TimeOut, כותבות נשות חברה, אקדמיה ותרבות ישראליות, ובינהן פרופ' מאירה וייס, על ההתמודדות עם הרגע שבו הופכים להיות הורים. באומץ רב, פרופ' מאירה וייס קוראת תיגר על ההורות המקובלת ומבקשת מהאימהות החדשות ליצור הורות חדשה ומודרנית, שתכלול משק בית יחידני ומסגרת חברית כמשפחה.

פרופ' מאירה וייס מדברת על הספר "למראית אין" בתכנית ערב חדש

לרגל צאת ספרה החדש, "למראית אין", הגיעה פרופ' מאירה וייס לתכנית ערב חדש המשודרת בטלוויזיה החינוכית. פרופ' וייס שוחחה עם דן מרגלית על תהליך כתיבת הספר ועל המסר שהוא מנסה להעביר.

"הייתי בראשית לימודי ה-MA שלי לפני כ-40 שנה. התלוויתי לכמה הורים שכולים ממלחמת יום הכיפורים, ועל זוג אחד מהם אני כותבת בספר - קארול וייטי ברקוביץ'. הם היו עולים חדשים מרומניה, שהיו בשוק תרבותי", סיפרה פרופ' וייס. "קארול וייטי הגיעו לארץ עם שני בנים - הבכור התגייס לצבא, השני צעיר יותר ובמלחמה הוא נהרג. למעשה מודיעים להם קודם שהוא נהרג, ורק לאחר שמונה חודשים נערכה הלוויה".

קארול היה איש נטול שפה וקשרים, אך לא היה מוכן לקבל את ההודעה על כך שבנו נהרג או נעדר. לכן הוא ניסה להשיג אינפורמציה אודות הדרך שבה הוא נהרג. במהלך השנים הוא קיבל תשובות, בדק אותן ותחקר את השבויים. "אחד התחקורים מובא בספר", ציינה פרופ' וייס. "תוך כדי כל אחד מהתחקירים שעורך קארול, צעדנו עוד צעד בתוך המדבר הזה".

"היה לי קשה להאמין שמה שקארול מוצא הוא אמנם האמת. היה לי קשה מאוד עם ההתנדנדויות והאינפורמציה שלא הייתה שקופה, ואף הייתה שקרית. אני מספרת כאן סיפור שהיה איתי 40 שנה, ואני חושבת שעם חלק גדול מאיתנו יש סיפורים כאלו", טענה מחברת הספר. "הסיפור הזה מדבר על בחורים צעירים שננטשו במדבר, וזו הייתה נטישה מוחלטת על ידי כל המפקדים שלהם, מהבכירים ועד הזוטרים".

אתם מוזמנים לקרוא את הספר "למראית אין" שכתבה מאירה וייס בהוצאת רימונים. ניתן לרכוש את הספר בחנויות פרטיות, באתר אינדי, בצומת ספרים, וכעת ניתן לרכוש אותו גם ברשת סטימצקי.

4 הערות על זיכרון

צפו בקטעי הוידאו מתוך רב-שיח שקיימתי לפני מספר שבועות במסגרת תערוכתה של רות אורנבך.
למידע נוסף, כנסו לאתר: מאירה וייס  - ספרות ואומנות