‏הצגת רשומות עם תוויות מיניות ילדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מיניות ילדים. הצג את כל הרשומות

יום שני, 18 ביוני 2012

שנת צהרים

"אין לך סיכוי שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בדיוק בשעה 2.30 את מורידה את התחתונים. אין לך סיכוי".

משפט זה לקוח מתוך סיפור קצר, קטע מספר בכתובים שאני מבקשת לחלוק איתכם. הוא  מתכתב עם כמה פרסומים שיצאו לאחרונה, כמו "אספלט" (כתר) של מיכל פיטובסקי.

להלן הסיפור הקצר:

"שנת צהרים"
ההתפשטות//טכניקה מעורבת על נייר//2012//שרון רשב"ם פרופ

"בדיוק בשתיים בצהרים, כמו על פי סימן מוסכם, הם הגיחו מהמיטות, כפות רגליהם היחפות טופפו על הרצפה. במהרה הסתדר לו מעגל במרכזו של חדר האוכל, שם הם חיכו לה, חסרי סבלנות.

אבל היא הגיעה באיחור . בקושי גררה את הגוף הרך מהמיטה , בכבדות היא הציבה את כפות רגליה על הרצפה השטופה ודידתה באיטיות לעבר חדר האוכל של בית הילדים.

"כמה זמן נחכה לך", הם רטנו. "זוזי כבר. כנסי פנימה".
היא חדרה מבעד לגופים המזיעים. עמדה במרכז המעגל, מוגפת על ידי הילדים.
היא התבוננה בהם. עיניה חלפו מאחד לשני ואז, עצרו בנקודה אחת וקפאו.
"תיראו איזה מכוערת", זמזמו השפתיים שמולה.
היא הרימה עיניים, סקרה את הפנים הלועגות.
"יאללה , תורידי כבר את החולצה", צעק חגי, הילד הגבוה שפעם הפיל אותי מהמדרגות.
עיניה נעשו גדולות. עורה הפך לבן.
"נו כבר, תורידי את החולצה", צעק עמוס שהיה קרוב של בן גוריון.
"את החולצה, את החולצה", החרו אחריו האחרים.
הילדים פסעו לעברה. הם מתקרבים אלי, היא חשבה לעצמה. הם מתקרבים עוד קצת ועוד קצת. עור פניה הפך יותר לבן. שיערה השחור פרוע.
היא פרמה כפתור אחד בפיז'מה.
"עוד, עוד. יאללה תפתחי הכל".
הילדה הסתכלה עליהם, ידיה הקטנות התרוממו באיטיות והאצבעות החלו פורמות את הכפתורים, כמעט אוטומאטית.
"עוד, עוד, נו כבר, יותר מהר", צעקו הפנים שמסביב, עיניהם בורקות משמחה.
הכפתור האחרון נפרם והחולצה שהיתה גדולה עליה בכמה מידות נשרה על הרצפה .
היא עמדה לפניהם. גופה הלבן השמנמן כמו הצטמק וכתפיה היו מכווצות כאילו רצתה להיות עוד יותר קטנה.
"תיראו את הציצים שלה", צעקו הקולות מסביב. "איזה ציצים שמנים. בטח יש לה שם חלב. היא אפילו יכולה להניק תינוקות".
"את רוצה להיניק אותי?" צעק אחד הקולות שממול.
"בואי נמצוץ לך את הציצי", צעק קול אחר.
צבע הפנים של הילדה הקטנה נעשה לבן יותר ויותר, והעיניים נפקחו עוד ועוד. הילדה ידעה מה יקרה עכשיו. רגליה התחילו לרעוד.
המעגל החל סוגר עליה.
"תורידי כבר את המכנסיים. נו כבר. למה את מחכה?" הם צעקו.
היא לא אמרה מילה. רק התבוננה בהם.
הילדה ידעה מה יקרה עכשיו, מה קורה כל יום באותה שעה בדיוק.
אבל אולי בכל זאת? התחננו העיניים ותרו אחרי עזרה.

אבל אף אחד לא יציל אותה, את שושנה אשכנזי, הילדה הקטנה.
אין לך סיכוי, שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בשעה 2.30 בדיוק את מורידה את התחתונים.
אין לך סיכוי.



היא פרמה את השרוך שהיה כרוך סביב מותניה. המכנסים נשרו. עור הרגלים הלבנבן בהק.
"נו כבר, תורידי את התחתונים", צייצו הפיות הקטנים והתקרבו לעברה. היא יכלה לחוש בהבל פיהם על עורה.
העיניים שלה נעשו ענקיות עד שתפסו כמעט את כל הפנים, והאישונים היו כל כך שחורים. בקצוות העיניים נצצה דמעה. ועוד אחת ועוד אחת. הדמעה מטיילת על העור הלבן ונעצרת בשפתיים. הילדה שותה את הדמעות.

גם התחתונים הגדולים נשרו, והיא עמדה כפופה, כתפיה רפויות. הרגלים הלבנות מוצלבות וידיה ה-וורודות מנסות להגיע לפיפי , להסתיר, שלא ייראו אותו.
רק העניים דוקרות- חשופות, גדולות. כולן אימה.
גופם של הילדים כבר כמעט נגע בגופה העירום.
"תיראו את הפיפי שלה" ,נשמע שוב צחוקם. "תיראו איזה פיפי נפוח יש לה. כמו של אימא שלה". " יש לך פיפי ענקי , כמו החור בטוסיק של אימא שלך", צעקה בצהלות שמחה הילדה שממולה.
הילדים נשמו עליה והיה לה חם, רותח. אבל אז פתאום נהיה לה קר. הבל הפה וחום ההתלהבות של הילדים כמו הפך לקרח והעור הלבן שלה התכסה בנקודות בולטות וסומרות. ואז היא הרגישה כאילו כל הכוח נזל לה מהגוף והרגליים הפכו למעין פלסטלינה רכה, וכמו החולצה והתחתונים והמכנסיים, גם היא נשרה על הרצפה. והיה לה קר.
אבל בדיוק אז התחילו זרמים חמים יוצאים לה מהפיפי ונוזלים על הרצפה. היא עצמה את עיניה. לא היה לה קר יותר.
ככה היא שכבה שם, כשהילדים מתבוננים בגוף הרך על הרצפה.
הילדים החלו לפהק. התחיל להיות משעמם והם היו כבר עייפים. צריך גם להספיק לישון קצת. עוד מעט תישמע טריקת הדלת ה-ורודה והמטפלת, שכמו כל יום הותירה אותם לבד לישון את שנת חובה בין שתיים לארבע, תחזור.

ואני, מאירה, הייתי בין הרעים"

אפילוג

למרות הקושי לצאת משנת הצהרים , אני רוצה לומר כמה מילים כלליות.  חקרתי את התהליך הזה. באנגלית הוא מכונה mobbing ובעברית ---"עליהום"... הוא מתרחש באנשים כמו בעורבים, שבבת אחת, בלי סיבה הנראית לעין, עטים על אחד מהם ומחסלים אותו, ולעיתים אוכלים את קרביו. באחד הפוסטים הבאים אתאר את התופעה הזו, איפה רווחת ומי צפוי להיפגע ממנה. כרגע ביקשתי  רק לחלוק איתכם  את הסיפור הקצר האוטוביוגרפי שכתבתי.

אני מבקשת להודות מקרב לב ל"הר הקסמים", על העיצה והרגישות, ולשרון רשב"ם פרופ, על שנאותה לאפשר לציור   שלה להתמזג עם הסיפור שלי.




יום שני, 16 באפריל 2012

יושבים על הגדר: תגובותיהם של הורים לעמימות מינית אצל ילדיהם מיד אחרי הלידה

 תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:

Fence Sitters: Parents' reactions to sexual ambiguities in their newborn children

קיים קונצנזוס סביב הטענה לפיה ההורים אוהבים את ילדיהם באופן "טבעי", שאינו תלוי בדבר. ספרה של פרופ' מאירה וייס Conditional" Love" אשר יצא בשנת 1994 בהוצאת גרינווד האמריקאית, ובעברית, "אהבה התלויה בדבר" בהוצאת פועלים מבקש לערער על התפיסה המקובלת הזו ולהציג שורה של סוגיות ומקרי מבחן המוכיחים כי אהבת ההורים אינה טבעית, אלא תלויה במאפיינים מסוימים של הילד או הילדה.

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ' וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ' וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי.

בהקשר הזה מדגישה פרופ' וייס ,גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של "אימוץ" על ידי הוריהם. מדובר בתהליך שבו מקבלים ההורים החלטה כי הרך הנולד הופך לחלק בלתי נפרד מחייהם. ההחלטה עשויה להתקבל, למשל, תוך כדי תהליך הבדיקה הראשונית של היולדת את הילוד (זכר ונקבה כאחד) מיד עם לידתו, וציון דמיונו לאביו או אימו.

כך או כך, דילמת ה"אימוץ" אל מול הנטישה מתחדדת ברגע שההורים מגלים שילדם לוקה בפגם בעל ביטויים חיצוניים. לדוגמא: כאשר לא ניתן להכריע בוודאות מהו מינו של תינוקם שזה עתה נולד – מצב אותו מכנה פרופ' וייס עמימות מינית (Sexual Ambiguity).

מממצאי המחקר של פרופ' וייס שמוצגים במאמר שלפנינו עולה כי מצוקת ההורים נובעת בעיקר מהיעדר היכולת להתמודד עם חוסר הוודאות הכרוך באי-ידיעת מינו של התינוק. חוסר הוודאות הזה משפיע על שורה רחבה של היבטים כבר מהרגע הראשון: החל מהענקת שם לתינוק וכלה בצורת הפנייה אליו או אליה בגוף שני--אתה או את. (הסוגיה הלשונית משחקת תפקיד משני בשפות אחרות כמו אנגלית שבהן צורת הפנייה בגוף שני היא אחידה לזכר ולנקבה – You).יתר על כן. ילד שנולד עם "עמימות מינית", לעיתים קרובות אינו נתפס כ"אדם" אלא כיצור "אחר",או "מפלצת". כך למשל מצטטת פרופ' וייס את תגובתה של אם המגיבה לברכות הרופאים וקרובי המשפחה ב"מזל טוב" לאחר הלידה ושואלת "מה יש לברך אם לא יודעים מה נולד"?

מקרה מבחן נוסף שמוצג במאמר דן בהורים לתינוק שנראה תינוק רגיל, ללא כל מום חיצוני או לקות מינית גלויה, אך סובל ממום פנימי סמוי המכונה "תסמונת קליינפלטר".הרופאים הסבירו להורים שזו תסמונת הפוגעת בהתפתחותה של מערכת הרבייה הזכרית, עלולה לגרום לבעיות בפריון המיני, ולעקרות בקרב הגברים. בהקשר זה, ההורים "אימצו" את הילד כילדם, מבלי לתת משקל לאבחנת הרופאים.

ניתן לראות אפוא כי העמימות המינית הגלויה של התינוק יוצרת בתורה עמימות קוגניטיבית אצל ההורים. במילים אחרות, אין בסט התרבותי שלנו כלים להתמודדות עם מי שלא ניתן להגדיר בוודאות את מינו. המצב נעשה מורכב יותר כשמדובר ביהדות שאינה סובלנית, באופן כללי, למצבי עמימות ואוסרת שעטנז וכלאיים.

לסיכום, מאמרה של פרופ' וייס, המבוסס על מחקר אנתרופולוגי מעמיק שכלל תצפית וראיונות עומק, מפריך הלכה למעשה את האקסיומה\נורמה המקובלת לפיה הקשר בין ההורים לילדיהם הוא טבעי ומובן מאליו. כאשר ההורים שנחקרו על ידי פרופ' וייס נתקלו בעמימות מינית חיצונית של תינוקם, הם נטו לדחותו.
 המאמר גם מביא השוואה בין-תרבותית לאופן ההתייחסות למי שזהותו המינית אינה ברורה, החל מניתוח מיד עם הלידה ועד האלהה של הילוד הדו -משמעי מבחינה מינית.

השלכות המחקר ביחס לבעייתית של התרבות הישראלית והמערבית להתייחס לעמימות מינית ומגדרית, רלבנטיות גם לדיונים המאוחרים בטרנס-ג'נדר.

לקריאת המאמר במלואו לחצו להגדלה: