איפה היית כשרצחו את ניר כץ?

במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"? 

מאת :פרופסור מאירה וייס

בדומה לשאלה  'איפה היית כששמעת על רצח קנדי', אירוע מכונן בתרבות האמריקאית, כך גם אני במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"?


***
מוצאי שבת, ה- 1 באוגוסט.  אנחנו  נמצאים בגורגיה, על הרי הקווקז הגבוהים,  מנותקים מהעולם כשרק הרשתות הסלולריות פועלות. לפתע, ב- 1 בלילה אני מקבלת הודעת SMS משי בני: "אל תדאגו. אני בסדר".  כך נודע לי על הרצח בבר נוער.

***

כמה חודשים אח"כ, מחכה לי הודעה אישית בפייסבוק. "שמי איילה כץ . הייתי סטודנטית שלך.  הספר שלך -  'אהבה התלויה בדבר', השפיע עלי מאד...". ואז, בשורה האחרונה הוסיפה, "אני אימו של ניר כץ שנרצח בבר נוער. ...מאז אני מכהנת כיו"ר תהל"ה (ארגון הורי ילדים הומואים ולסביות )".

ניר כץ ז"ל

כך הצטרפתי לתהל"ה.  במצעד הגאווה באותה שנה כבר צעדתי  עם שלט, לצידה של אילה.

***

עברו 3 שנים ועדיין קשה להכיל  את הפשע הנורא הזה, שגרם לקטיעת פתיל חייהם של ניר וליז, שני צעירים שהיו על סף ראשית  החיים הבוגרים. פשע שגרם למספר צעירים, כמעט ילדים, לאבד אברים ולהיפצע בגופם ובנפשם.

פשעי שנאה נגד מיעוטים קשים להכלה, במיוחד כשמעורבים בהם ילדים. אפילו אני, שחוקרת  את הרוע, ההתעללות, ה- Mobbing והבריונות, מזועזעת ומופתעת כל פעם מחדש.

***

היום לבי ונפשי עם אילה, שמתאבלת כל שנה גם על נפילת אביו של ניר באסון צאלים, ועם אימה של ליז.  הלוואי שהייתי יכולה לקוות שלא נחווה פשעים דומים בעתיד. אני מברכת על הקמתו של המרכז ע"ש ניר כץ, שאמור למפות לדווח ולחקור את פשעי השנאה , כשביומיים האחרונים  התנהל הכנס הראשון שהשיק את המרכז.

"לפני שלוש שנים החיים שלי השתנו. הבנתי שיש פה הרבה מה לעשות. הקהילה היא חלק מהחברה הישראלית ויכולה לעשות למען עצמה ולמען החברה. יש להכיר בערך האדם באשר הוא אדם. זה הכוח פה". 

כך אמרה שלשום אילה כץ, אמו של ניר ז"ל, בכנס לציון שלוש שנים לפיגוע בבר נוער בתל אביב.

שנת צהרים

"אין לך סיכוי שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בדיוק בשעה 2.30 את מורידה את התחתונים. אין לך סיכוי".

משפט זה לקוח מתוך סיפור קצר, קטע מספר בכתובים שאני מבקשת לחלוק איתכם. הוא  מתכתב עם כמה פרסומים שיצאו לאחרונה, כמו "אספלט" (כתר) של מיכל פיטובסקי.

להלן הסיפור הקצר:

"שנת צהרים"

ההתפשטות//טכניקה מעורבת על נייר//2012//שרון רשב"ם פרופ

"בדיוק בשתיים בצהרים, כמו על פי סימן מוסכם, הם הגיחו מהמיטות, כפות רגליהם היחפות טופפו על הרצפה. במהרה הסתדר לו מעגל במרכזו של חדר האוכל, שם הם חיכו לה, חסרי סבלנות.

אבל היא הגיעה באיחור . בקושי גררה את הגוף הרך מהמיטה , בכבדות היא הציבה את כפות רגליה על הרצפה השטופה ודידתה באיטיות לעבר חדר האוכל של בית הילדים.

"כמה זמן נחכה לך", הם רטנו. "זוזי כבר. כנסי פנימה".
היא חדרה מבעד לגופים המזיעים. עמדה במרכז המעגל, מוגפת על ידי הילדים.
היא התבוננה בהם. עיניה חלפו מאחד לשני ואז, עצרו בנקודה אחת וקפאו.
"תיראו איזה מכוערת", זמזמו השפתיים שמולה.
היא הרימה עיניים, סקרה את הפנים הלועגות.
"יאללה , תורידי כבר את החולצה", צעק חגי, הילד הגבוה שפעם הפיל אותי מהמדרגות.
עיניה נעשו גדולות. עורה הפך לבן.
"נו כבר, תורידי את החולצה", צעק עמוס שהיה קרוב של בן גוריון.
"את החולצה, את החולצה", החרו אחריו האחרים.
הילדים פסעו לעברה. הם מתקרבים אלי, היא חשבה לעצמה. הם מתקרבים עוד קצת ועוד קצת. עור פניה הפך יותר לבן. שיערה השחור פרוע.
היא פרמה כפתור אחד בפיז'מה.
"עוד, עוד. יאללה תפתחי הכל".
הילדה הסתכלה עליהם, ידיה הקטנות התרוממו באיטיות והאצבעות החלו פורמות את הכפתורים, כמעט אוטומאטית.
"עוד, עוד, נו כבר, יותר מהר", צעקו הפנים שמסביב, עיניהם בורקות משמחה.
הכפתור האחרון נפרם והחולצה שהיתה גדולה עליה בכמה מידות נשרה על הרצפה .
היא עמדה לפניהם. גופה הלבן השמנמן כמו הצטמק וכתפיה היו מכווצות כאילו רצתה להיות עוד יותר קטנה.
"תיראו את הציצים שלה", צעקו הקולות מסביב. "איזה ציצים שמנים. בטח יש לה שם חלב. היא אפילו יכולה להניק תינוקות".
"את רוצה להיניק אותי?" צעק אחד הקולות שממול.
"בואי נמצוץ לך את הציצי", צעק קול אחר.
צבע הפנים של הילדה הקטנה נעשה לבן יותר ויותר, והעיניים נפקחו עוד ועוד. הילדה ידעה מה יקרה עכשיו. רגליה התחילו לרעוד.
המעגל החל סוגר עליה.
"תורידי כבר את המכנסיים. נו כבר. למה את מחכה?" הם צעקו.
היא לא אמרה מילה. רק התבוננה בהם.
הילדה ידעה מה יקרה עכשיו, מה קורה כל יום באותה שעה בדיוק.
אבל אולי בכל זאת? התחננו העיניים ותרו אחרי עזרה.

אבל אף אחד לא יציל אותה, את שושנה אשכנזי, הילדה הקטנה.
אין לך סיכוי, שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בשעה 2.30 בדיוק את מורידה את התחתונים.
אין לך סיכוי.


היא פרמה את השרוך שהיה כרוך סביב מותניה. המכנסים נשרו. עור הרגלים הלבנבן בהק.
"נו כבר, תורידי את התחתונים", צייצו הפיות הקטנים והתקרבו לעברה. היא יכלה לחוש בהבל פיהם על עורה.
העיניים שלה נעשו ענקיות עד שתפסו כמעט את כל הפנים, והאישונים היו כל כך שחורים. בקצוות העיניים נצצה דמעה. ועוד אחת ועוד אחת. הדמעה מטיילת על העור הלבן ונעצרת בשפתיים. הילדה שותה את הדמעות.

גם התחתונים הגדולים נשרו, והיא עמדה כפופה, כתפיה רפויות. הרגלים הלבנות מוצלבות וידיה ה-וורודות מנסות להגיע לפיפי , להסתיר, שלא ייראו אותו.
רק העניים דוקרות- חשופות, גדולות. כולן אימה.
גופם של הילדים כבר כמעט נגע בגופה העירום.
"תיראו את הפיפי שלה" ,נשמע שוב צחוקם. "תיראו איזה פיפי נפוח יש לה. כמו של אימא שלה". " יש לך פיפי ענקי , כמו החור בטוסיק של אימא שלך", צעקה בצהלות שמחה הילדה שממולה.
הילדים נשמו עליה והיה לה חם, רותח. אבל אז פתאום נהיה לה קר. הבל הפה וחום ההתלהבות של הילדים כמו הפך לקרח והעור הלבן שלה התכסה בנקודות בולטות וסומרות. ואז היא הרגישה כאילו כל הכוח נזל לה מהגוף והרגליים הפכו למעין פלסטלינה רכה, וכמו החולצה והתחתונים והמכנסיים, גם היא נשרה על הרצפה. והיה לה קר.
אבל בדיוק אז התחילו זרמים חמים יוצאים לה מהפיפי ונוזלים על הרצפה. היא עצמה את עיניה. לא היה לה קר יותר.
ככה היא שכבה שם, כשהילדים מתבוננים בגוף הרך על הרצפה.
הילדים החלו לפהק. התחיל להיות משעמם והם היו כבר עייפים. צריך גם להספיק לישון קצת. עוד מעט תישמע טריקת הדלת ה-ורודה והמטפלת, שכמו כל יום הותירה אותם לבד לישון את שנת חובה בין שתיים לארבע, תחזור.

ואני, מאירה, הייתי בין הרעים"

אפילוג

למרות הקושי לצאת משנת הצהרים , אני רוצה לומר כמה מילים כלליות.  חקרתי את התהליך הזה. באנגלית הוא מכונה mobbing ובעברית ---"עליהום"... הוא מתרחש באנשים כמו בעורבים, שבבת אחת, בלי סיבה הנראית לעין, עטים על אחד מהם ומחסלים אותו, ולעיתים אוכלים את קרביו. באחד הפוסטים הבאים אתאר את התופעה הזו, איפה רווחת ומי צפוי להיפגע ממנה. כרגע ביקשתי  רק לחלוק איתכם  את הסיפור הקצר האוטוביוגרפי שכתבתי.

אני מבקשת להודות מקרב לב ל"הר הקסמים", על העיצה והרגישות, ולשרון רשב"ם פרופ, על שנאותה לאפשר לציור   שלה להתמזג עם הסיפור שלי.

בידוד טריטוריאלי של בעלי מומים מולדים: הורים בישראל מגיבים לילדיהם הפגועים

המאמר מציג ומנתח שלושה מקרי מבחן המתארים את גישותיהם ותגובותיהם של הורים לילדיהם הפגועים מלידה המחקר התבסס על תצפית משתתפת בבתי ההורים, וראיונות עומק עימם. מעיון בממצאי המחקר עולה כי ההורים נוטים לבודד ולהדיר את ילדיהם הפגועים מהמרחב המשפחתי באופן שהופך את הילדים לנתינים חסרי זכויות ומעמד. יש לציין כי הדפוס המדובר לא תלוי במעמדם הסוציו-אקונומי של ההורים או ברקע הדתי והאתני ממנו הם הגיעו.

סיכום המאמר:
 
במאמר הנוכחי מבקשת פרופ' מאירה וייס לאתגר את התפיסה המקובלת הרואה כמובן מאליו את קבלתו הפיזית של ילד על ידי הוריו והכנסתו למרחב המשפחתי. היא מראה שההחלטה לקחת את הרך הנולד הפגוע לבית הוריו, אינה מהווה ערובה לכך שהוא לא יבודד בתוך הבית. .
ייחודו של המחקר אשר נערך על ידי פרופ' מאירה וייס טמון בין היתר בשיטת המחקר המשולבת בה היא בחרה לעשות שימוש. בעוד שהספרות הקיימת בתחום מבוססת בעיקר על מחקרים שבוצעו באמצעות שאלונים או ראיונות חד-פעמיים עם המשפחות שבחרו להשתתף במחקר, הרי שמאמרה של פרופ' מאירה וייס משלב בתוכו ראיונות עומק ותצפיות שבוצעו על ידי החוקרת בבתי המשפחות.

בידוד והדרה טריטוריאלית

במרכזו של המחקר עומדים שלושה מקרי מבחן . המקרה הראשון מתמקד במשפחתה של סימה, ילדה שנולדה עם מספר מומים מולדים בולטים שהוריה הסכימו להכניסה לביתם רק לאחר התערבות מפורשת של רשויות החוק, שאיימו על ההורים כי ייאסרו במידה ולא יסכימו לקחתה הביתה. אך, סימה הוכנסה לבית ההורים ובילתה את השנתיים הבאות בחייה בחדר אמבטיה צר שהוסב לחדר מגורים מאולתר. כשמלאו לה שנתיים היא חלתה בדלקת ריאות ואושפזה בבית חולים. היא ונפטרה זמן קצר לאחר מכן.

מקרה המבחן השני אותו מציגה פרופ' מאירה וייס מציב במרכזה של העלילה את אווה, ילדה הסובלת מפיגור שכלי מולד שלא נתגלה כבר בלידתה אלא רק בשלבים מאוחרים יותר. בטרם גילו ההורים את המום, הם התייחסו אליה כאחת משלהם ואף כינו אותה "הילדה היפה והחכמה ביותר בעולם".

הפיגור השכלי ממנו סבלה אווה החל לתת את אותותיו אחרי שנתיים והדינמיקה המשפחתית השתנתה לחלוטין.

לאחר שבקשתם של ההורים לאשפז את אווה במוסד סגור נדחתה, הם החליטו לחלק את ביתם לשני חלקים ולמעשה לדון את ילדתם לבידוד טריטוריאלי מוחלט ולחיים נפרדים לחלוטין מיתר בני המשפחה. להלן דוגמא לשיחות שניהלו בני המשפחה ואשר תועדו על ידי פרופ' מאירה וייס. כשאחד הילדים ביקש להכניס כלב הביתה ענתה האם שאין צורך להכניס כלב הביתה מאחר שכבר יש בבית גור שמישהו חייב לטפל בו. כאן אנו רואים גם את הרטוריקה המיוחדת שהשתמשו כלפי אווה. היא "גור" היא לא "בן אדם". על מנת לחדד ולבסס את ההפרדה בין בני הבית נשכרה עבור אווה עוזרת פיליפינית שאף לנה אתה באותו החדר ושהתה עמה במשך כל שעות היום. הוריה של אווה היו מרוצים מהסידור החדש ואף העידו על עצמם כי הם "פשוט נולדו מחדש".

לבסוף, גיבורת הסיפור השלישי שאותו מביאה פרופ' מאירה וייס היא אילנה. ילדה בת 12 הסובלת מתסמונת דאון. בדומה למקרים הקודמים שהוזכרו לעיל, גם הוריה של אילנה בחרו לבודד אותה מיתר בני הבית (להוריה של אילנה שלושה ילדים נוספים) ולשכן אותה בחדר שנמצא בקומה התחתונה – רחוק מהחלל והמרחב המשפחתי.

על הדרתה של אילנה מהמרחב הביתי מעידה גם הדוגמא הבאה. חיות המחמד שאותן אילנה כל כך אוהבת (הכלב והתוכי) נמצאות בחדרה ואב המשפחה נוהג לומר : "הכלב חי אתך, לא בבית".

בניגוד לבני הבית האחרים אילנה גם יודעת שימיה בבית קצובים עד שתועבר למוסד סגור. "אילנה יודעת שהיא נמצאת כאן רק לזמן קצוב" אמרה האם. "אנחנו לא מסתירים ממנה דבר". .

ולבסוף, הדינמיקה המשפחתית הפכה את אילנה גם למעין משרתת הבית. השיחות אותן תיעדה פרופ' מאירה וייס מעידות על כך שאילנה היתה אחראית לביצוען של שורה רחבה של מטלות: החל מניקיון ועריכת השולחן, דרך תליית והורדת כביסה וכלה בהכנת האוכל לעצמה בשעות שבהן יתר בני הבית אינם נמצאים..

לסיכום, ניתן אפוא לראות כי מאמרה של פרופ' מאירה וייס מציג את הדרתם של ילדים עם נכויות מטריטוריות משפחתיות ביתיות. וכך הוא גם מעמיד בסימן שאלה את האקסיומה לפיה הורים מעניקים לילדיהם אהבה שאינה תלויה בדבר, המבוסס על "הקשר הטבעי" שביניהם, קשר שמתברר כמיתוס.

מאירה וייס - בידוד טריטוריאלי של בעלי מומים מולדים - הורים בישראל מגיבים לילדיהם הפגועים