בהרצאה זו ביקשתי לתת את הדעת על התערוכה של רות אורנבך "משחק הזיכרון" תוך שימת דגש על ארבעה ממדים מרכזיים: 1. הזיכרון כמהות, כבסיס ל"אני ולזהות". 2. הזיכרון כהבניה, כמעין סיפור. 3. השאלה של מי הזיכרון הזה? ולבסוף (4) כיצד מיוצג הזיכרון?
להמשך לחצו כאן
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
כריס שילינג (Shilling) הוא שטבע את הביטוי "finishing the body"; הסוציולוג האנגלי של הגוף והדת טען כי בשיח המודרני לגוף חשיבות עליונה: במקום המטא-נרטיבים של דת, לאום ומוסר פונים לגוף כמקור ידע מבוסס. עם זאת, על פי תיאוריות של אנתרופולוגיה וסוציולוגיה של הגוף, לגוף אין משמעות אינהרנטית והוא אינו ישות פיזית אלא ישות דיסקורסיבית, מובנית תרבותית וחברתית. נוסף לכך, אנשים חשים שהגוף אינו גמור ומנסים לסיים אותו בלי הרף, אך הגוף הוא "פרויקט שלעולם אינו מסתיים".
בתערוכה מוצגות נשים שגופן נתפס כישות פלסטית ונזילה שניתן לפרקה, להרכיבה ולהחליף בין אבריה לאבריהן של חברותיה, שמורכבת משעטנז של אברים ושלעתים חסרים בה אברים. המשחק בדמויות הנשים הוא אין-סופי, ובכל ציור מוצגת אפשרות אחרת.
להמשך לחצו כאן
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מחזיק מפתחות: "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר" בתוך ספר אמן, 2010
צילום הסיר היה הדימוי הראשון שלכד את עיני. היה זה סיר אמייל, מסוג הסירים שהחליפו בשנות השישים את סירי האלומיניום הפשוטים והתקבלו בלהט במדורי הבישול הישראלי. ההתלהבות שככה רק כשהתברר שהוא נפגם בקלות מחום הבישול, שמותיר בו כתם שחור.
סופו של כל סיר אמייל היה כתם שחור בתחתית, כתם שגילה את השכבה התחתונה, שצופתה באמייל. כך גם החריצים הלבנים והפתלתלים הנקווים בתחתית הסיר מרוב שימוש ומירוק, כקמטי הכאב שמופיעים בצילום צווארה של האישה העונדת פנינים.
להמשך לחצו כאן
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ביקורת תערוכה: אותות
תערוכת "אותות" של נגה עציוני היא טקסט מרתק. פרופ' מאירה וייס מציעה לפענח אותו באמצעות פניה לטקסטים אחרים שעימם היא מתכתבת, באופן מודע או לא, כשכל זאת מבטא תהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית היהודית החילונית.
פרופ' מאירה וייס טוענת שהתערוכה היא הצגה ביקורתית של הוויית השכול וההנצחה הישראלית, ביקורתית, במובן הבסיסי ביותר שלה. לא ביקורת במונחים שיפוטיים של טוב ורע, אלא , עצירה לרגע, ובאמצעות פירוק של חפץ, למשל, ואחר כך בניה שלו, או הצגת חפץ שלא בהקשרו ה"טבעי", אנחנו יכולים להתוודע ל"תפרים" המרכיבים את החפץ, לאחורי הקלעים של בנייתו, דהיינו, מסוגלים לראות אותו לא כ"טבעי", אלא כמובנה.
להמשך לחצו כאן
