אני מבקשת לשתף אתכם בנתח קצרצר מתוך ספרי
האחרון, שמאיר את הניסיון לפענח את רציחתו של רבין באמצעות התיאור של הנתיחה
שלאחר המוות שנערכה בגופו. כל השמות של עובדי המכון מוסווים.
הנתיחה של רבין: "הוא החייל הבכיר
ביותר, הוא הרמטכ"ל שלי"
מתוך ספרי על גופתם המתה:כוח וידע במכון
לרפואה משפטית, עמודים 85-89
אחת הנתיחות הזכורות ביותר במכון לרפואה
משפטית נעשתה בגופו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בשנת 1995. רצח רבין היה אירוע
בעל ממדים ייחודיים בחיים בישראל, עד כי ניתן להשוותו לממדי ההשפעה של רצח קנדי על
הציבור האמריקני. אחת התופעות המעניינות בהקשר זה היא שבד בבד עם מותו הפיזי, נדחה
מותו החברתי של רבין, נעלמה קבורתו. בתוך הכאוס והבלבול שהציפו את כלי התקשורת ואת
הציבור כולו, נעלם לפתע גופו הפיזי של ראש הממשלה הנרצח. למעשה, קבורתו של רבין לא
שודרה. המצלמות הציגו שלושה אתרים של זיכרון: ביתו של רבין, כיכר מלכי ישראל, שהרצח
אירע בה, וקברו בהר הרצל. שלושת האתרים משכו אליהם אלפי עולי רגל, שמסעם הוצג
באופן דתי כמעט בערוצי התקשורת.
עדות לחשיבות גופתו של רבין עולה בראיונות
עם אנשי המכון לרפואה משפטית, שהיו מעורבים בנתיחה. אבי, הטכנאי הבכיר, טען כי את
מכל הנתיחות, הנתיחה הזאת היא זיכרון שילווה את חייו:
אני זוכר הכול, כל פרט
אני זוכר [...] ואני לא אשכח את זה אף פעם בחיים שלי [...] ראיתי טלוויזיה בבית
ושמעתי על הרצח של רבין. מחשבה ראשונה, אני הייתי המום כמו כל אחד, ומיד במחשבה
השנייה, אמרתי, רגע אחד. עוד מעט אני נכנס לתמונה, וההתרגשות הייתה אדירה [...]
הרגשתי שעצמותיי בוערות [...] ידעתי שהלילה הזה, אני הולך לפגוש
את רבין! (אני: מה מרגש?) מה מרגש? הוא ראש הממשלה שלי [...] הוא החייל הבכיר
ביותר. הוא הרמטכ"ל שלי.
פרופ' ליסר תיאר גם הוא את שראה וחש באותה עת:
הנתיחה
הייתה ממש מרתקת. ומה שהדהים אותי, זה שבאיברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד [...]
הלב, הריאות. אדם שעישן כל כך הרבה, שבגיל שבעים ושלוש כל העולם היה על הראש שלו,
ואדם בריא.
אבי:
את הרי יודעת איך נראה גוף של ילד בן שתים עשרה,
את יודעת מהו צבע הדם, ואיך נראים האיברים המושלמים שלו. אז, רק פתחנו את הגוף של
רבין, (וזה אחרי שכל כך קשה היה לנו לפתוח אותו, אחרי שכל כך קיווינו שיקרה נס
ושהוא יחזור לחיים. כי כשאני פותח אותו אני הורס את השלמות
וגם כי בתת-ההכרה אני מנפץ איזושהי ציפייה [...] הפנטזיה שהוא קם. ואני אומר, רגע
אולי יקרה הנס הזה [...] ויהיה איזשהו סימן חיים), וזה
מה שראינו. ממש נס. גוף מושלם. כמו של ילד [...] אני כבר עשר שנים במכון.
ולא ראיתי תופעה כזאת. לא נתקלתי עוד בחיים שלי בתופעה כזאת. גוף כמו ילד קטן. וכל
כך אסתטי בפנים ובחוץ.
אבי הוסיף כי על אף נוהלי הנתיחה, לא נותח
ראשו של רבין ולא הוצאו מגופו איבריו הפנימיים. הנתיחה נעשתה כשכל האיברים נשארים
במקומם:
אני:
"תתאר לי בדיוק מה עשיתם. עשיתם נתיחה מלאה? כולל
גולגולת?"[1]
אבי: "לא. מה
פתאום. את הראש לא. את הראש לא עשינו".
אני: "אבל זו
נתיחה לא תקנית?"
אבי: "[...] נכון.
נתיחה תקנית זה דורש לפתוח את כל הגופה. והנתיחה של רבין לא הייתה שלמה כי לא
עשינו ראש, ולא הוצאנו את כל האיברים".
אני: "לא הוצאתם
את האיברים החוצה?"[2]
אבי:
"השתגעת? את מעלה על דעתך שנשאיר את רבין ריק? שנשאיר
את הגוף שלו ריק? איך את מעלה על דעתך לשאול שאלה כזו. חשפנו הכול, הוצאנו את הדם, טיפלנו באיברים מבפנים. אבל לא הוצאנו את האיברים החוצה, מזערנו את הנתיחה".
השאלות שאני שואלת את
אבי נשאלות בתמימות ולא מרצון לתפוס את המנתחים בקלקלתם. הייתי עדה לעשרות מקרים
שבהם המשפחה התנגדה לנתיחה מלאה של הגופה, והמכון הבהיר באופן חד-משמעי שבלא נתיחה
מלאה של הגופה הוא לא יוכל לספק את "סיבת המוות". המכון ביסס את עמדתו
על מקרים שבהם סיבת המוות הייתה לכאורה מובנת מאליה, כמו מוות בתאונת דרכים,
ונתיחת הגופה גילתה שהגוף מת לא מהתאונה אלא מהתקף לב או הדוגמה שהבאתי במבוא, של
גופת הנער הפלסטיני שטבע, אבל בנתיחה נמצא חור של קליע וכך התברר שהוא נהרג או
נרצח. יתר על כן, מיום כניסתי למכון שב ועלה סיפור הנתיחה של קנדי, ועמו האמירה
שכאן, במכון הישראלי, לא תחזור על עצמה טעות כזו. ברור לי שהנתיחה הלא-תקנית של
רבין לא נבעה מרשלנות; להפך, היא נעשתה משום שגופתו של רבין הייתה כה נבחרת עד שלא
רצו לפגוע בה, ולמעשה "להשאיר אותה ריקה".
גם חילופי הדברים הבאים ממחישים את החשיבות
הסימבולית של מראה גופתו של רבין:
אבי: "לקחנו את
הגופה לחדר ניתוח. עטופה. רק הפנים שלו היו
גלויות [...] והתפלאתי. איך הוא לא מלוכלך?
תראי. אחרי כל היריות האלה, הוא היה נקי. וזה לא יכול להיות [...] הרי הוא היה על
הרצפה, כל הבגדים שלו היו מלאי דם. אז ברור שניקו אותו."
אני:
"לא ברור לי".
אבי:
"[...] אין דבר כזה, שלא היה דם על הפנים שלו. הרי מהירייה עצמה ניתז המון
דם, ולא משנה באיזה סוג כדורים השתמשו. לאדם, כשהוא חי, יש לחץ דם. ואפילו דקירה,
לא צריך להיות ירייה, מספיק דקירה, יצא המון דם, בכמויות. זה לא כמו אצלנו [במכון],
שאין לחץ דם [אצל הגופות] אז הדם מתחיל לשקוע, כך נוצרים כתמי המוות, אבל כשאדם חי
יש לחץ דם, וחתך קטן כבר יוצר שהדם מושפרץ. ועוד ירייה, שזה בבת אחת, אז יוצא המון
דם. ומה אני אגיד לך [...] מישהו ניקה אותו טוב-טוב. ואת יודעת שאסור לעשות את
זה".
אני:
"מי עשה לו את זה [את הניקוי]?"
אבי:
"כנראה הצוות בבית חולים, הרי ראינו את הבגדים, הם היו ספוגים דם [...] לא
יכול להיות שגם הראש שלו לא היה מכוסה בדם, זה לא יכול להיות!"
התפירה הסופית של גופתו של רבין נעשתה כך
שהכול ייראה חלק, יפה ושלם. על כך מעידים דבריו של אבי:
"ואז
הגענו לתפירה [...] וליסר, אפילו שהוא יודע שאתה תעשה את זה הכי טוב, הוא יעמוד לך
על הראש, תעשה ותעשה ותעשה [...]"
אני:
"מה הוא רצה?"
אבי:
"שיהיה יפה, שהתפירה תהיה יפה. אסתטית".
אני:
"מה זאת אומרת 'תפירה יפה'?"
אבי:
"שלא יראו חוט, שיהיה סגור יפה".
אני:
"שלא יראו חוט?"
אבי:
"כן. לא, חוט רגיל, חוט רגיל. ולא ראו אותו. בנתיחה רגילה כן רואים את החוט
או את הקיפולים, כמו ריצ'רץ' כזה. אבל כאן זה היה חשוב במיוחד. אז השתדלתי במיוחד
שלא יראו חוט או קיפולים. שלא יראו בכלל. כאילו שהוא שלם [...] והרגשתי שהיסטוריה מדברת כאן [...]"
אני:
"גם קודם המכון היה מעורב בהיסטוריה הישראלית ככה?"
אבי: [בהתרגשות] "לא היה
דבר כזה. רבין זה ראש הממשלה שלך. זה הרמטכ"ל שלך. החייל הכי חיילי
שלך". [לפתע עובר לקול פורמלי, כמעין קריין חדשות] "אין ספק שאחת
הנתיחות שיישארו חרוטות במוחי ובתודעתי היא נתיחת גופתו של יצחק רבין ז"ל,
ראש ממשלת ישראל. באותה עת חשתי שאני משתתף בנתיחת האומה".
אפשר להסביר את הצורך בתפירה מושלמת כרצון
לשמור על שלמותו של הגוף הנבחר, הגוף הצברי האידיאלי, שרבין ייצג אותו באופן
אידיאולוגי, גם אם לא באופן מעשי. הטיפול של אנשי המכון לרפואה משפטית בגופתו של
רבין ממחיש את האופן שבו הם תופסים את תפקידם: כשליחיו של הקולקטיב
הישראלי-יהודי-ציוני.
משתתף נוסף שהיה אמור לקחת חלק במותו של
הגוף הנבחר הוא הטבע. על פי אבי, סיפור נתיחתו של רבין מסתיים בסיטואציה הבאה:
ואחרי הנתיחה אנחנו
יוצאים החוצה. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר, ופרופ' ליסר שאל בקול חנוק מדמעות:
'מעניין אם השמש תזרח היום'. הוא אמר את זה בטון שכאילו באמת היה משוכנע שהשמש לא
תזרח ביום כזה. שגם השמש תשתתף באבל על רבין.
[1] השתמשתי כאן בעגת המכון.
נוהל הנתיחה מחייב חיתוך של הגולגולת, בדרך כלל על ידי ניסורה, הוצאת המוח, חיתוכו
ובדיקתו.
[2] אחרי חיתוך הגופה, הנוהל
מחייב להוציא את האיברים מחוץ לגוף, לשקול אותם, למדוד אותם ולתארם, ואחר כך
להכניסם בחזרה.
לרכישת הספר "על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית" מאת פרופ' מאירה וייס לחצו: http://www.resling.co.il/book.asp?series_id=&book_id=764&back=catalog
