הקדמה:
המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר הוא בעת ובעונה אחת "החצר האחורית" של החברה הישראלית ושומר-החומות שלה. מצד אחד מתנקזים אליו מקרי האלימות, הרצח, והטרור; מצד שני, הפעילות הסמלית המתרחשת במכון סביב הגוף מכוננת את גבולות הזהות הקולקטיבית בין יהודים וחילוניים, ישראלים ופלסטינים, חיילים ואזרחים. מבחינה זאת המכון הלאומי לרפואה משפטית (או בקיצור, המכון) יכול לשמש כזירה אתנוגרפית מרתקת לבחינת משמעותו של הגוף הפרטי והקולקטיבי בחברה הישראלית.
המכון הלאומי לרפואה משפטית ע"ש גרינברג מבצע בדיקות לצורך זיהוי גופות ואבחון של אלימות גופנית. זהו המכון היחידי הקיים בארץ לצורך זה. בכל שנה מגיעים אליו אלפי מקרים, חלקם של גופות וחלקם אנשים חיים. חלק גדול ממקרים אלה נבדק עקב נסיבות מחשידות לגרימת האלימות ו/או המוות על-ידי אחרים. אל המכון לרפואה משפטית בישראל מתנקזות הבעיות הקשות ביותר של אלימות והפרת זכויות אדם. מבחינה זאת המכון הוא מעבדה הממחישה את הקרעים בריקמת הקיום בישראל כחברה רב-תרבותית הנמצאת במאבק פנימי וחיצוני מתמיד.
למרות תפקיד המפתח שלו, פעילות המכון אינה מהווה נושא פתוח לדיון ציבורי ולביקורת. הדבר נובע משתי סיבות עיקריות: הראשונה, מומחיות הרפואה המשפטית נתפשת כטכניקה מדעית בלתי-מובנת להדיוטות וכבסיס לגיטימי לאוביקטיביות ונייטרליות. השנייה, במקרים רבים מוטל חיסיון על פעילות המכון בידי רשויות הביטחון. תפקיד המחקר הסוציולוגי הוא לבקר את שתי ההנחות הללו: ההנחה הרואה בפעילות רפואית באשר היא פעילות "אוביקטיבית ונייטרלית" המנותקת מהקשר חברתי; וההנחה הרואה ב"פעילות ביטחונית" גבול שאותו לא ניתן לחצות לצורך דיון וביקורת.
אחד הממצאים מתצפיות שערכתי במכון משנת 1995 הוא כי הטיפול בגופות משקף ומשעתק את גבולות הקולקטיב הישראלי. הדיכוטומיה הראשונה לפיה מטופלות הגופות היא יהודים מול לא-יהודים. הדיכוטומיה השנייה היא בין חיילים ואזרחים. גופות הנופלים (שהן תמיד גופות של חיילים) מוחזקות בנפרד ומטופלות בטקסיות. אסור, למשל, לקחת מגופות הנופלים עור לבנק העור או להתאמן עליהן לצורך פיתוח מיומנויות רפואיות כגון צינתור קנה.
עובדי המכון הדגישו בראיונות עמי כי גופות הנופלים "צריכות להישמר ללא דופי". "החייל הוא הגיבור שלנו, גופו חשוב כי זהו השריד האחרון ממנו. אסור לנו לגעת בגופה". אחד הטכנאים במכון אמר לי כי כאשר הוא מתקן (תופר) גופות של חיילים, הוא משתמש בחוט מיוחד דמוי-עור, כדי להסוות את סימני התפירה. הרצאה זו מבוססת על מחקר שנערך בעיקר בשנים 1995-2002. העברתי ימים כלילות במכון בעודי צופה במתרחש, מראיינת אנשי צוות ובני משפחה, קוראת מזכרים ודו"חות פורנזיים, ומשתתפת ככל שהיה לאל ידי בפעילות של המכון.
המכון כשדה מחקר
המכון ראוי למחקר מנקודות מבט רבות; הוא מספק צוהר ושדה לדיון אנתרופולוגי נרחב בנושאים כגון ידע וכוח, זכויות אדם ולאומיות, מדע ופוליטיקה. המכון עצמו אינו עשוי מעור אחד. המחלקות השונות שלו, לדוגמה, מייצגות עולמות מקצועיים ואינטלקטואליים שונים. בחלק זה אתמקד בארכיטקטורה של המכון ובמימדים הסמליים שלה. באופן זה אוכל להמחיש מהם הגבולות הפנימיים והחיצוניים של המכון כשדה מחקר אנתרופולוגי.
המבנה הפיזי של המכון מכיל כמה גבולות סימבוליים מרכזיים. הגבול הראשון, והבסיסי ביותר, הוא בין "פנים" ו"חוץ". המכון מופרד מהחוץ ע"י גדר ושני שערים. אלו נוספו בעקבות השיפוץ, מכיוון שבאירועים רבי-נפגעים נכנסו אנשים רבים למכון וכך התערבבו החוץ והפנים. ישנו שער ציבורי ושער לעובדים בלבד, ובאופן זה מחוזקת ההפרדה בין חוץ ופנים, מי שאינו שייך ומי ששייך.
על השער הציבורי תלויה אזהרה: "הכניסה לכוהנים אסורה". זאת מכיוון שע"פ ההלכה אסור לכוהנים להיכנס לבית קברות כך שלא יזוהמו בידי המתים. גם אזהרה זאת מתפקדת במישור הסמלי כגבול, והיא מהווה גם תזכורת לאחיזה הדתית במכון. האבחנה בין פנים וחוץ מוצאת ביטוי גם בהפרדה בין בדיקות חיות לנתיחות. זוהי הפרדה פיזית-פונקציונלית המתבטאת בחדרים שונים המוקצים לפעילויות אלה.
גבול סימבולי נוסף מתקיים בין "קדמי" ו"אחורי". פניו הקדמיים של המכון מורכבים משני השערים, מגרש חנייה (שמור לצוות הבכיר) וחזית הבניין. חלק זה מקושט בגינה עם פרחים ודשא. החצר האחורית, לעומת זאת, מכילה את כניסת האמבולנסים לצורך הורדת הגופות. החלק האחורי "באמת", מבחינת צוות העובדים של המכון, הוא חדר המתים. זהו "מאחורי הקלעים" האמיתי. שם מאוחסנות הגופות במקררים גדולים. הגבול בין קדמי ואחורי מכונן אם כך גם את הגבול בין החיים והמתים. החיים נמצאים מקדימה ואילו המתים מאחורה. חדר הקבלה של סימה הוא בעל חשיבות סימבולית כשומר השער בין הקדמי והאחורי, החי והמת. גופות אינן נכנסות לחדרה של סימה. החדר מאחסן ערימות של ניירת. הגופות האמיתיות נמצאות מאחור, בחדר המתים.
הגבול השלישי והאחרון הוא בין "למטה" ו"למעלה". הקומה התחתונה, היא ה"למטה", מכילה את חדרי הנתיחה וחדר המתים. "למעלה", לעומת זאת, מייצג באופן סמלי את המרחב של המעבדה הביולוגית. ההנגדה היא בין חדרי הנתיחה והמוות לבין המעבדה. האבחנה בין למטה ולמעלה משקפת, אם כן, את שני עולמות של העיסוק הרפואי של המכון: הכירורגי והביולוגי. למטה מפורקת הגופה לחלקיה באופן מכאני, מדמם ומלוכלך. למעלה אין גופה, רק דגימות. המעבדה עוסקת בדגימות רקמה, רוק, דם, עור וכו'. הגוף "נעלם" ואת מקומו תופשות, למעלה, בדיקות סטריליות של דנ"א ורקמה. לחלוקה בין למעלה ולמטה יש גם היבט מיגדרי. כל הרופאים ועוזריהם, העושים את עבודתם למטה, הם גברים (פרט לרופאה אחת). במעבדה יש רק נשים.
ניהול רגשות כפרספקטיבה אנליטית
מחקרים סוציולוגים ואנתרופולוגים לגבי ניהול רגשות, שקיבלו את השראתם מעבודתה פורצת-הדרך של הסוציולוגית ארלי הוכצ'יילד (Hochschild 1983), עוסקים באופן ביקורתי במניפולציה הרציונלית של רגשות בתוך ועל-ידי ארגונים לפיה הארגון, ולא העובד, הוא המחליט על הרגש הנכון. במחקרים (על ניהול רגש) שנערכו בהקשר הרפואי, ניהול הרגש התמקד בחוויות החניכה של סטודנטים בבי"ס לרפואה, במיוחד סביב מעבדת האנטומיה ונתיחת גופות .
הערך המנחה התנהגות זאת הוא ריחוק מקצועי ומדעי. המכון לרפואה משפטית איננו ארגון שירותים כמו הארגונים שנלמדו ע"י הוכצ'יילד וחוקרים אחרים. המכון גם איננו מנהל רגשות באופן זהה לארגוני שירותים. אין בו, למשל, פורמליזציה של ניהול רגשות הכוללת ספרי הדרכה, סדנאות וכו'. למרות זאת, טענתי היא שהמכון פיתח חוקי רגש אופייניים.
הרגש הפך להיות מסגרת לפעילות ולצורת חשיבה המאפיינים את המכון. בנוסף לכך, גישת "ניהול הרגשות" תשמש כפרספקטיבה אנליטית המאפשרת להתחקות אחרי ביטוייו של "הגוף הנבחר" במכון. טענתי היא שחוקי רגש התפתחו במכון והפכו לשיח נורמטיבי שגיבושו בולט במיוחד סביב נושא "הגוף הנבחר". (לגבי הסבר על "הגוף הנבחר" ראו הרצאתי על "הגוף הנבחר" ואת ספרי הגוף הנבחר בעברית ............ ובאנגלית)
ראיונות ותצפיות שערכתי במכון הראו כי יש שני נושאים עיקריים -- ריחוק וריגוש -- הקשורים לניהול רגש, וכי נושאים אלה חוזרים ועולים בדבריהם של המשתתפים, בלי קשר לטריטוריה ולתפקיד. שני הנושאים הללו נראים במבט ראשון כסותרים זה את זה: "ריחוק" מדגיש שליטה, קור רוח ומקצועיות, ואילו "ריגוש" מתייחס להתלהבות, מעורבות או "אדרנלין", בשפת המכון.
לצד ההבדלים ביניהם, לשני הנושאים הללו יש מכנה משותף. הם מייצגים סוג ספציפי של מחויבות ארגונית ונורמה מקצועית. הערבוב של ריחוק וריגוש במסגרת מקצועית ספציפית קיים גם בארגונים נוספים, ולא רק במכון. ערבוב דומה תועד ונחקר, למשל, בקרב רופאים כלליים ולוחמים בצבא –אורנה ששון לוי, אייל בן ארי, לימור סמימיאן- דרש. להלן אתמקד בטריטוריות ספציפיות בתוך המכון ובתסריטי ההתנהגות הרגשית המאפיינים אותם.
"למטה": חדר המתים וחדרי הנתיחות
חדרי הנתיחה משמשים לפירוק של הגוף לצורך בדיקה ולהרכבתו-מחדש לצורך זיהוי. ניתן להבין טוב יותר את העבודה בחדרי הנתיחה באמצעות הדגמה של שגרת יום אופייני. המכון, שהיה בעבר וילה של שייח' ערבי, הוא מקום שקט למדי ביום רגיל. למטה, חמישה שולחנות מתכת נמצאים בשלושה חדרים ששורר בהם ריח כבד של חומרי חיטוי. כאן מתבצעות הנתיחות, בד"כ ע"פ בקשת המשטרה או בית המשפט. כל אוטופסיה (נתיחה) דורשת הסכמה של המשפחה, אלא אם כן מדובר בצו בימ"ש. האוטופסיה כוללת מכלול של בדיקות פורנזיות על מנת לקבוע את הגורם, השעה וצורת המוות. איברים ורקמות המוגדרים כרלבנטיים לבדיקה מוצאים מהגופה ומאוחסנים במקרר כמוצגים משפטיים.
זיהוי גופות נדרש במקרים בהם הגופה נמצאה במצב מתקדם של ריקבון והתפוררות, וכן במקרים של תאונות דרכים קשות, פעולות צבאיות, או פיגועי טרור. המכון מקושר בתודעה הציבורית עם זיהוי בזמן אר"ן (אירועים רבי נפגעים). שתיים עד ארבע שעות לאחר התקפת טרור מתחילות הגופות וחלקיהן להגיע למכון. ראשית נלקחות טביעות אצבע ומבוצעים רישומי שיניים.
אלו אמצעי זיהוי מקובלים שכן טביעות האצבעות וטיפולי שיניים מהווים סימנים אישיים. קרובי משפחה ואנשים אחרים הסבורים שאיבדו אדם בהתקפה מגיעים למכון לצורך זיהוי. אנשי משטרה מחכים להם במרכז המידע ושואלים אותם לגבי פרטים מזהים של האדם. לאחר שכל הפרטים המזהים (כולל תיעוד רפואי מתאים) נאספו ותויקו, המשפחה נקראת לבצע זיהוי.
זיהוי גופות בידי בני משפחה הוא תמיד אירוע דרמטי. תחילתו בשולחן הקבלה של סימה, לשם מגיעה המשפחה ומשם היא מובלת בידי עוזר לחדר המתים. במשך השנים ניסו אנשי המכון להקל ככל הניתן על התהליך הקשה. באירועים רבי נפגעים, מובאים בני המשפחה ל"חדר הקבלה", חדר עם טלוויזיה במעגל סגור, ומזהים ע"פ תמונה הנשקפת אליהם מהמוניטור. לעיתים הם מוכנסים לחדר הנתיחות הצמוד לחדר הקבלה, ומתבקשים לזהות את יקירם על פי חלק גוף שאותו חושפים בפניהם.
בני המשפחה נמצאים בד"כ במצב של חרדה וזעזוע, והזיהוי אינו ודאי אלא אם כן פניו של המת נשמרו במצב תקין. מסיבה זאת צוות המכון בד"כ אינו מסתפק בזיהוי שנעשה ע"י בני המשפחה לגופות בעלות פנים חסרות או לא-שלמות. במקרה זה מחכים לתוצאות הבדיקה הגנטית. מצד שני, לא ניתן להתחיל בבדיקה הגנטית בלי שיש קצה חוט המוביל לקרובי משפחה פוטנציאלים. ההלכה דורשת כי תהליך הזיהוי יושלם בזמן הקצר ביותר האפשרי על מנת שלא לעכב את הקבורה מעבר לנדרש. דרישה זאת הופכת לבעייתית במיוחד במקרים של אירועים רבי נפגעים, בגלל מספרם הרב של המתים שקשה לזהותם בגלל הפיצוץ. המכון מתגאה בהצלחתו להשלים את זיהוי כל ההרוגים באירועי טרור רבי נפגעים שאירעו בישראל בזמן קצר.
מגוון של שיטות ושיתוף פעולה בין-צוותי מאפשר השלמה מהירה ויעילה של הזיהוי. כאשר מובאים שרידי הגופה למכון, הם מקבלים מספר מזהה ומוצמדים להם תגים עם אותו מספר. אחד מעובדי המכון ממלא תפקיד הקרוי "העוקב", ובאחריותו לעקוב אחר מספר הגופות הנכנסות ולהשוותו למספר המתים שנמצאו בזירת האסון. העוקב מקיים קשר מתמיד עם מרכז המידע ועם המשטרה כדי להתעדכן בהתפתחויות. כל גופה מועברת על גבי אלונקה בין תחנות שונות, ע"פ הסדר הבא: בדיקות חיצוניות. בדיקות שיניים. טביעות אצבע, תצלומי רנטגן (שיניים וגוף)., בדיקות פנימיות, לאחר שתיק התיעוד (הקרוי "פוסט-מורטם") הושלם, מכוון העוקב את הגופה לאחסון במקרר. תיק המידע מועבר למרכז המידע, הרכבה מחדש של חלקי גופות,אותם חלקים שלא ניתן להתאימם "בעין" מזוהים בבדיקות מעבדה (דנ"א).
הגופות מוכנות כעת לזיהוי. הזיהוי מושג באופן פורמלי באמצעות השוואת שני תיקים: תיק הפוסט-מורטם (מידע פורנזי שתועד בתחנות השונות במכון) ותיק האנטי-מורטם (המידע שנאסף מבני המשפחה במרכז המידע). ההשוואה נעשית ע"י המומחים הרלבנטים ומוודאת ע"י רופא בכיר. לעיתים נדרש אישור רבני. זיהוי ודאי מתבסס לפחות על שיטה אחת מבין הבאות – טביעות אצבע, שיניים, צילומי רנטגן, דנ"א, או זיהוי ויזואלי של פנים שמורות. תיק האנטי-מורטם אמור להכיל רישומי שיניים שהובאו ממאגר המידע של צה"ל או מרופאי שיניים פרטיים.
כל צורות הטיפול בגופה דורשות תשומת לב מיוחדת של ריחוק רגשי. לדבריו של אבי, אחד הטכנאים הבכירים והוותיקים במכון: "כל אחד כאן זוכר את הנתיחה הראשונה שלו בפרוטרוט. יש כאלה שלא יכלו לגעת בבשר (לאכילה) במשך ימים שלמים אחר-כך. היו כאלה שהפסיקו לאכול בשר במשך שבוע. אבל אחרי השוק הראשוני, יש התרגלות והסתגלות. אנחנו נהיים "קוליים". אני חושב שזה דורש סוג של בגרות מנטלית. אנחנו צריכים להפריד את העבודה מהחיים."
חדר הנתיחות נקרא בשפת המכון בשם "הקצביה". "הגברים בקצביה עובדים עם גרזנים ואזמלים ומבשלים עצמות", אומרות עובדות המעבדה. למעשה, חדר המתים עצמו נתפש "למעלה" כמקור של זיהום. בעיני הצוות העובד "למטה", קצבות איננה נתפשת כמקור לרגשות שליליים אלא להיפך. עבורם, נתיחה היא סוג של קצבות. המלה "קצבות" מדגימה שהגוף האנושי אינו אלא אוסף של רקמות קשות ורכות, עצמות ושרירים, באופן שאינו שונה מחיות אחרות. הצוות של חדר הנתיחה רואה את הקצבות כמאפיין ייחודי של עבודתו. טכנאי נתיחה נוסף סיפר לי כי:
"ריחוק מקצועי הוא תכונה חשובה למטה. אתה רוכש את זה בשלבים, בהדרגה. בהתחלה, הייתי הולך למשל לחתונה, והייתי מדמיין איך אני פותח (מנתח) אנשים. זה לא היה נעים במיוחד. אחרי זה השתניתי. הפסקתי לחשוב מה יש לאנשים בתוכם".
רבים מהעובדים "למטה" בטוחים כי מקור הגועל שהמבקרים חשים נעוץ בריח ולא במראה. נהפוך הוא, רבים מהעובדים בטוחים כי מה שרואים למטה יכול להיות מקור להתרגשות מקצועית. כפי שאבי אמר:
"אני חושב שאוטופסיה (נתיחה) יכולה להיות מרגשת. זה לא קל, אבל זה מרגש. זאת הסיבה מדוע סדרות של בתי חולים בטלביזיה הן כל כך פופולריות. הן מראות לאנשים איך המנתחים פותחים אנשים ומה יש לאנשים בתוכם. זה מרגש כמעט לכולם. היתרון, בטלביזיה, הוא, שאתה לא צריך להריח את הריחות. את מבינה, מה שמרתיע את רוב האנשים וגורם להם גועל זה הריח, לא החשיפה הוויזואלית. זאת הסיבה מדוע רוב האנשים שעובדים "למטה" מעשנים. עישון מחסל את חוש הריח שלך".
עובדים אחרים הקצינו אף יותר את תחושת הריגוש מפתיחת הגופה. רפי, טכנאי נתיחה במכון, אמר לי כי:
"לעבוד במכון זאת פריבילגיה. כשמישהו הולך לרופא ומתחיל להתלונן, הרופא נותן לו משהו, תרופה, אבל אף פעם אי אפשר באמת לדעת מה היה לא בסדר עם החולה הזה. לעומת זאת, אני פותח את החולה ויכול להגיד לך בדיוק מה היה לו. אני יכול להגיע לכל איבר, כל רקמה, ולבדוק את מצבם. תוך כמה דקות אני יכול לומר מה האדם הזה אכל לארוחת בוקר. לדעתי זאת התגשמות הרפואה כמדע אוביקטיבי. לפעמים אני מרגיש כל-יכול, כמו אלוהים קטן. אני ואלוהים יודעים את סיבת המוות."
לפיכך, עבור האנשים ש"למטה", ריחוק מדעי יכול להוביל דווקא לסיפוק ומעורבות מקצועיים. אולם הריגוש שבדבר הוא תמיד "אוביקטיבי", מנוהל בשם המדע, לא ביחס לסיפורי חיים סוביקטיביים. אחד מרופאי המכון תיאר זאת באופן הבא:
"זה כמו לקחת גוף אנושי, שהוא כולו בלגן, כאוס, ולתקן אותו, להרכיב אותו מחדש. אנחנו פותחים את הגוף ומסדרים מחדש את מרכיביו. יש בזה הרבה יצירתיות. אנחנו שמים הכל במקום ואז הסיפור של אותו אדם נהיה ברור באופן פתאומי. את לא תבחיני בסימני הניתוח אחר-כך, חוץ מאשר צלקת קטנה. האדם בדרך-כלל נראה טוב יותר לאחר הנתיחה מאשר לפניה".
אחת הנתיחות הזכורות במכון נעשתה בגופו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שנרצח ב- 1996. רצח רבין היה אירוע בעל מימדים ייחודיים בחיים הישראליים, וניתן להשוותו למקום שתפס רצח קנדי בתודעה האמריקאית.
נשים לב שבתוך הכאוס והבלבול של כלי התקשורת והציבור כולו, נעלם גופו הפיזי של ראש הממשלה הנרצח. למעשה, קבורתו של רבין לא שודרה. המצלמות הציגו שלושה אתרים של זיכרון אלטרנטיבי – ביתו של רבין, כיכר מלכי ישראל שבה אירע הרצח, וקברו בהר הרצל. שלושת ציוני מקום אלה משכו אליהם מאות ואלפי עולים לרגל שמסעם הוצג באופן דתי כמעט בערוצי התקשורת.
עדות לחשיבות גופתו של רבין מצויה בראיונות שקיימתי עם אנשי המכון לרפואה משפטית שהיו מעורבים בנתיחתו. הטכנאי הבכיר שסייע בנתיחה של רבין ציין כי זאת היתה הנתיחה שהוא יזכור כל חייו; לא רק בגלל שמדובר ברצח של ראש ממשלה. המרואיין תיאר כיצד:
"הנתיחה היתה ממש מרתקת, מה שהדהים אותי, שבאיברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד… הלב, הריאות. אדם שעישן כל-כך הרבה, שבגיל 73 כל העולם היה על הראש שלו, ואדם בריא."
אותו מרואיין הוסיף כי למרות נוהל הנתיחה, לא הוצאו מגופו של רבין איבריו הפנימיים ולא נפרשו על השולחן מחוץ לגוף. הנתיחה נעשתה כשכל האיברים נשארים במקומם. ניתן להסביר את הדבר כרצון לשמור על שלמותו של "הגוף הנבחר", הגוף הצברי האידיאלי אותו ייצג רבין. ביציאה מחדר הנתיחה, סיפר פרופ' היס כי ציפה שהשמש לא תזרח יותר. הוא נדהם לראותה זורחת. כאן באה לידי ביטוי הציפייה כי הטבע יעמוד ממסלולו וישתתף באבל על הפגיעה בגוף הנבחר. רצח רבין מספק הקשר ייחודי לבחינת התזה של “הגוף הנבחר” מכיוון שרבין איננו רק אדם פרטי אלא נציג של הגוף הפוליטי, ונוסף לכך, נציג של “הגוף הנבחר”. (פרוט לגבי הנתיחה של רבין ראו )
פרופ' היס, ראש המכון, מייצג גורם נוסף מאחורי אופי ניהול הרגש במכון. שלמה, סטודנט מ"א שעבד על התזה שלו בהנחייתו של פרופ' היס בזמן המחקר, סיפר לי כיצד "היס אינו אוהב שאנשים מראים את רגשותיהם. גם באוניברסיטה הוא מתנגד לכל צורה של הפגנת רגשות. פעם אחת, אני זוכר, הוא הראה בהרצאה שלו שקופיות של תינוקות שנרצחו והקהל באולם השמיע קולות של מצוקה. היס צעק על היושבים באולם שמי שלא יכול לראות תמונות כאלה ולהישאר אוביקטיבי לא צריך להיות באקדמיה. היס גם לא יכול לקבל הפגנת רגשיות במקום העבודה."
בראיון עמו, פרופ' היס אישר את מרבית הדברים:
"אני מתייחס למוות כחלק מהעבודה. אני קם בבוקר, מתלבש, אוכל, והולך לעבודה. הדבר הראשון שאני רואה כאן בבוקר זה גופות. אני חושב על זה כמצב נתון. יש רופאים שמטפלים באנשים חיים, ואני מטפל באנשים מתים. מוות הוא סופם של כל תהליכי החיים. אני לא רואה משהו מיוחד במוות".
בהקשר לריחוק המקצועי המוצהר שלו, שהפך מודל לחיקוי לכל הצוות, אמר היס שהוא "מודה שאינו טוב בעבודה עם אנשים". לדבריו, "עזבתי את עבודתי כרופא רגיל והפכתי לרופא משפטי בגלל שלא רציתי לדבר עם הפציינטים כל הזמן." ייתכן אם כך שאופיו של היס תרם לדגש על ריחוק כתכונה מקצועית רצויה במכון.
לאחר שההליך הפורנזי-אנטומי הושלם והגופה מאוחסנת, חלקיה (דגימות שלה) עדיין יכולים לעבור בדיקות מעבדה. במובן סמלי, המעבדה מעניקה "חיי נצח" לגופה. לצורך תיאור המתרחש במעבדה יש לעבור מ"למטה" "למעלה".
"למעלה": המעבדה הביולוגית
בדיקות דנ"א הן הפיתוח החדיש ביותר ברפואה המשפטית. בשנים האחרונות מבוססים יותר ויותר פסקי דין על קשר שנמצא בין דנ"א של הנאשם ועדויות שנותרו בזירת הפשע. בדיקות גנטיות הוכיחו את עצמן כחסרות-תחליף בזיהוי של חלקי גופות של קורבנות טרור או חיילים. המעבדה במכון התמחתה בקיצור זמן הבדיקה. מיצוי דנ"א מחלקי גופה נעשה בזמן שיא של שעה בערך. מיצוי דנ"א נעשה מדמם של קרובי המשפחה וההשוואה בין הדגימות נערכת תוך שלוש שעות בסה"כ. לאחר עוד 4 שעות בערך ניתן כבר לקבל תשובות ביחס להתאמה הגנטית.
דר' מ. פ. שאיבדה את רגלה בפיצוץ מוקש לפני כ- 25 שנה, מנהלת את המעבדה ומנהיגה את השינויים המדעיים הנדרשים כדי להפכה לאחת הטובות בעולם. צוות המעבדה, המונה נשים בלבד, מבדיל את עצמו מיתר עובדי המכון. ל"בנות המעבדה" יש שולחן משלהן בקפיטריה. הן נמנעות מלרדת "למטה" כך שלא "יצטרכו להתערבב בלכלוך ובריח של חדר המתים". כמעט בכל פעם בה נכנסתי למעבדה, השאלה בה נתקלתי היתה: "כרגע באת מלמטה, לא? רק תגידי כן, אל תפרטי". שמעתי את עובדות המעבדה מתלוננות פעמים רבות על "אוויר רע" שמגיע מלמטה והן אף התקינו מערכת אוורור פנימית למעבדה בלבד. כל הפעילות הזאת מעידה על הגבול הפיזי והסמלי שבין המעבדה והקומה התחתונה.
המעבדה, במובן סימבולי, היא מקום בו המוות והגוף אינם נוכחים. הביולוגים משכפלים ויוצרים-מחדש את הגוף ממולקולות המכילות את הקוד שלו. ישנו ויכוח בלתי-פוסק, הדועך ומתחזק חליפות, בין המעבדה וחדר המתים על דרגת המדעיות של כל אחד מהם. המעבדה טוענת שבדיקה גנטית היא תמיד יותר מדעית מאשר הבדיקות הפיזיות "הגסות" שמבוצעות למטה.
מימד נוסף של הוויכוח נובע מהעיסוק הבלתי-פוסק של המעבדה בזיהום ובחשש ממנו. דגימות דנ"א חייבות להיות טהורות מזיהום כדי שלא לפגוע בזהות המקורית שלהן. חשש זה מזיהום עומד בסתירה ובניגוד גמור לעבודת הקצבות המתרחשת למטה, על-פי תפישת המעבדה. למטה, "הגברים עובדים עם גרזנים ואזמלים ומבשלים עצמות", לפי בנות המעבדה. למעשה, חדר המתים עצמו נתפש כמקור של זיהום.
מרבית עובדות המעבדה הגנטית לא היו "למטה" והם נמנעות מלראות אוטופסיה. רבות מהן אמרו לי שהן מפחדות לראות את הגוף השלם מכיוון שזה יגרום לכל העבודה להיות יותר אמוציונלית. הדר, אחת מצוות עובדות המעבדה, אמרה לי ש"כאשר הציעו לי את העבודה הזאת, שאלתי במפורש אם זה נכון שאינני מחויבת להיות למטה, בחדרי הנתיחות." למרות שהדר היתה סקרנית לראות את הגופה השלמה במקרים מסוימים, היא הדחיקה את הרצון הזה ונמנעה מלממש אותו. כמו עובדות אחרות "למעלה" גם הדר היתה סבורה שהמראות "למטה" קשים וגובים מחיר רגשי גבוה. בניגוד גמור לרופאים ש"למטה", תפשו עובדות המעבדה את הריגוש שבנתיחה כרגש מסוכן שיש להימנע ממנו.
ריחוק מקצועי, לעומת זאת, היווה חוק רגש גם בקרב עובדות המעבדה, שהקפידו לשמור על מרחק רגשי מדגימות המעבדה עליהן עבדו. כפי שהדר אמרה לי, "אני יודעת שיש סיפור מאחורי כל אחת מהדגימות הללו שמביאים למעלה, אבל באופן נורמלי אני לא רוצה לדעת מהו". דר' מ. פ., הסכימה שהימנעות מלרדת "למטה" היתה מדיניות לא פורמלית במעבדה.
קור רוח ואדרנלין
ייתכן שההדגמה הטובה ביותר של הערבוב בין קור רוח ואדרנלין במכון מצויה באירועי טרור רבי נפגעים (אר"ן). שתיים עד ארבע שעות לאחר פיגוע טרור – פרק הזמן המדויק תלוי בריחוק מקום הפיצוץ מהמכון -- מתחילות הגופות וחלקיהן להגיע. יחד אתן מגיעים למכון אנשי היחידה המשטרתית לזיהוי קורבנות, שהוקמה ב- 1985. הגופה עוברת דרך מסלול בעל תחנות קבועות המיועדות להפקת מידע מזהה.
מידע זה קרוי "פוסט-מורטם" (אחרי המוות) והוא מושווה עם מידע מזהה הנאסף מבני משפחה, הקרוי "אנטי-מורטם" (לפני המוות). רק לאחר שאנשי המכון והמשטרה בטוחים שקיים זיהוי (כלומר, התאמה טובה בין הפוסט-מורטם והאנטי-מורטם) או-אז מוזמנים בני המשפחה הרלבנטית לזיהוי פיזי.
לדברי הצוות במכון, ההיבט הרגשי הקשה ביותר באירועי טרור רבי נפגעים הוא טשטוש הגבולות בין פנים וחוץ, החיים והעבודה. אבי, טכנאי בכיר, סיפר לי כיצד:
"בארועי טרור רבי-נפגעים…. אנחנו לא יכולים להישאר מרוחקים, ככל שננסה. זה בגלל הקוקטייל של מוות, לאומיות, בני משפחה… גופות חמים זורמים פנימה, רבים מהם שייכים לילדים, יחד עם הגופה מגיע טלפון נייד בתיק, והטלפון פתאום מצלצל! אני לא יודע אם לענות. מה אוכל להגיד?"
הרשימות הבאות נלקחו גם מתוך החומרים הגולמיים שביומני השדה שלי וגם מתוך התבונות בסרטו של רן טל על המכון לרפואה משפטית, שנעשה בתקופה הראשונה שהייתי במכון. ניסיתי ליצור באמצעות כל אלה קולאז' של נקודות מבט שונות. אחת ממטרותיו של אופן כתיבה זה הוא ליצור מודעות להבדל שבין תיאורי הנהלים האוביקטיביים והמדעיים של המכון לבין החוויה הסוביקטיבית שבשדה. אין בכוונתי לתת עדיפות לאף אחד מאלה, כמובן; שניהם ממלאים תפקיד חשוב במידה שווה.
הזמן: פיצוץ ההתאבדות בשוק מחנה יהודה
המקום: אחד המסדרונות למטה במכון
נוכחים: סימה (אחראית חדר הקבלה), מתנדבים של "אתרא קדישא" (חסד של אמת"), ודר' נ. , הממלא כרגע את תפקיד "העוקב".
כל אנשי אתרא קדישא, כולם יהודים דתיים בבגדים שחורים, מצטופפים מסביב לגופה המונחת על גבי אלונקה. הגופה מונחת על פלסטיק שחור ומכוסה בניילון. ניתן לראות דרך הניילון את הפנים השרופות. סימה שואלת את המתנדבים: האם יש לו גבות עבות? שיניים תותבות?
מתנדב (לסימה): יש לו או אין לו שומה על הגב?
סימה: הם אמרו שיש לו. (מסתבר שאחת המשפחות אמרה במרכז המידע כי לאדם שנעלם יש שומה על הגב).
מתנדב: אבל לא רואים את השומה… לא מצאנו.
סימה: ושיניים תותבות, יש לו? (המשפחה אמרה שלקרוב שנעלם יש שיניים תותבות).
מתנדב: כן.
סימה: יש התאמה. כל השאר מתאים. חוץ מהשומה.
דר' נ.: יש לו יותר מדי כוויות על הגב. אי אפשר לראות שום דבר, גם לא את השומה.
סימה: הם אמרו שיש לו אף ארוך.
מתנדב (מסתכל על הגופה): כן.
דר' נ.: יש לו גם שיער מאוד עבה – גם זה מתאים.
סימה: אז יש לנו זיהוי? כן (בקול רם) יונה, (המנהלת האדמיניסטרטיבית של המכון), אנחנו יכולים לזהות. תקראי למשפחה.
מספר שעות לאחר מכן, אני נוכחת בפגישה בעלת צביון יותר פורמלי. עובדי המכון ונציגי המשטרה נוכחים. אחד הרופאים המשפטיים אומר: "בהתבסס על מורפולוגיה, מדובר באדם בן 50 פלוס".
מנהלת המכון: מה אתה מדבר, 49 שנים (צחוק).
ד"ר היס: מה אתם צוחקים?
(קורא מתוך תיק האנטי-מורטם): גבוה, יש שפם… יש זקן… השם, שלמה כהן.
מנהלת המכון: יש לי אותו. 1.85 ס"מ.
רופא שיניים: לא ברור אם הוא נימול או לא. מספר 401. הביאו מומחה למילה.
ד"ר היס: אין לנו שום דבר בגובה 1.85 ס"מ.
מנהלת המכון: יש 1.81. בטן גדולה. שיער חום. שפם, זקן. כיפה.
ד"ר היס: הכיפה לא נחשבת. זה לא חלק מהגוף.
מנהלת המכון: (קוראת מתיק האנטי-מורטם): שיניים תותבות, עור שזוף?
האנתרופולוגית הפורנזית: אפס שמונה… הוא שזוף, אבל הוא גם מלא שיניים.
מנהלת המכון: הם לא אמרו שהכל היו תותבות… רק חלק מהשיניים.
האנתרופולוגית הפורנזית: אבל אצלו הכל מלא שיניים.
רופא שיניים: יש לנו כמה עם תותבות. אבל הם באו בלי התותבות.
ד"ר היס: אתם חושבים שגופות צריכים את התותבות שלהן?
מנהלת המכון: כאן, (מצביעה על התיק) המשפחה אומרת שהקרוב שלהם מדבר צרפתית, מה הם חושבים, שנדבר אליו צרפתית? (כולם צוחקים).
הבדיחות המעורבבות בשיחה אינן יוצאות-דופן. מדובר בתופעה מוכרת של שימוש בהומור במצבים קשים מבחינה רגשית. ההומור "השחור" מנתק את הרגש מהסיטואציה. הבדיחות הללו הפכו לריטואל קבוע בשיחות של צוות המכון.
מאוחר יותר, שוב למטה, אבי ,הטכנאי הבכיר, אומר לי: "לא החמצתי אף אר"ן במשך 11 שנה שאני פה. אנחנו נעשים יותר יעילים בכל אר"ן. אבל אי אפשר להתרגל לזה. אף פעם. יש לחץ, אבל יש גם אווירה אחרת. פתאום כולם חברים טובים. אותו דבר קורה גם במלחמה. כן זה שדה קרב. אנחנו בשדה קרב. ורוח הצוות שלנו היא כמוו בין קצינים בזמן מלחמה".
דיון
ניהול רגשות הוא מרכיב מהותי בחיברות של עובדי המכון. כל עובדי המכון, "למעלה" ו"למטה", נתונים להשפעת נוכחותן של גופות. מצד שני, מקומות עבודה או טריטוריות שונות בתוך המכון מציגות סגנונות התמודדות שונים עם החרדה והמתח שמשרה נוכחותן של הגופות. "למטה", בחדר המתים וחדרי הנתיחות, פתיחת הגופה ואבריה הפנימיים נתפשים מתוך ריחוק מדעי, הגם שריגוש מקצועי יכול לנבוע ממקרי נתיחה מיוחדים.
"למעלה", במעבדה הגנטית, הגופה נתפשת כמקור של זיהום פוטנציאלי וחדר המתים מעורר גועל בצוות העובדות. עובדות המעבדה עוסקות בדגימות, וכך נמנעות מקשר ישיר לגופות ומוות. בשני המקומות, המעבדה וחדר הנתיחה, נשמר הריחוק ע"י הימנעות ממידע מיותר על הגופה ובני משפחתה. הגופה הוגדרה כ"מקרה" ונעשה ניסיון לסנן מידע שיהפוך אותה לסיפור אנושי. באופן כזה נמנעה מעורבות רגשית. חוק רגש זה נשבר בזמן אירועי טרור רבי נפגעים, כאשר ההתרחשויות אינן מאפשרות לצוות המכון לשמור על נייטרליות וה"אדרנלין" מחליף את הריחוק המדעי.
תרבות שבעל-פה ממלאת תפקיד חשוב ברכישתם והפנמתם של חוקי רגש אלה, שאינם כתובים בספרי הדרכה. תופעה זאת מזכירה את החיברות שעוברים סטודנטים לרפואה בתיווכה של תרבות בעל-פה עשירה – סיפורים שיש בהם מכנה משותף של חרדה ועניין .חיברות, אם כך, איננו רק רכישה של מיומנות טכנית או אקדמית, או הפנמתם של ערכים מקצועיים. חיברות במקום העבודה כולל גם פיתוח של ניהול רגש רלבנטי.
באופן מקביל לחיברות של סטודנטים בביה"ס לרפואה, גם החיברות במכון מנתק בין האדם לגופו ומבנה את הגופה כמכשיר לימודי ואוביקט למניפולציה. אולם במכון מתרחשים דברים נוספים פרט לשמירת הריחוק האוביקטיבי. במונחיה של הוכצ'יילד , המסיכה הפומבית של ריחוק רגשי היא בגדר "משחק שטוח". עובדי המכון מתבקשים לחשוב על הגופה כישות עמומה, חסרת זהות, "לא אדם". בכל מקרה, המסר הארגוני הוא שסימפטיה ואמפטיה מהווים רגש דיספונקציונלי בעולם הרפואה המשפטית. גם כאשר רגשות אלה חודרים למכון בזמן ארועי טרור, הם עדיין נתפשים כדיספונקציונליים, אולם מוצדקים עקב הנסיבות המיוחדות.
