יום שני, 11 ביוני 2012

"הגוף הנבחר": הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית

א. הקדמה

הציונות היתה לא רק תנועת שחרור לאומית, פוליטית ותרבותית, אלא היא היתה גם "מהפכה של הגוף".  השיבה לארץ ולעבודת האדמה היתה אמורה גם להחזיר לגוף היהודי, שהתנוון בגלות, את בריאותו הטובה. במונחיו של מקס נורדאו, שנטבעו כבר ב-1898, הציונות ביקשה להיות "יהדות של שרירים". "היהודי השרירי" התבקש להחליף את היהודי הגלותי, החיוור והרזה.


בהרצאה אנסה לבדוק כיצד פרדיגמות מרכזיות בחברה הישראלית מבוטאות באמצעות הגוף. נקודת המוצא שלי היא כי החברה הישראלית מפקחת על הגוף כחלק מתהליך מתמשך של הבניית זהות קולקטיבית . התוצר של פיקוח תרבותי וחברתי זה הוא  "הגוף הישראלי" , גוף שאני מכנה  "הגוף הנבחר" .  "הגוף הנבחר"  הוא הגוף היהודי, האשכנזי, הגברי, ההטרוסקסואל, השלם והמושלם.  החברה הישראלית מאדירה את "הגוף הנבחר",  ומדירה את "הגוף האחר" (כמו נכים, פלסטינים, עובדים הזרים, זקנים, מזרחיים)


עיצובו-מחדש של הגוף הישראלי נעשה על-פי מתכונת מגדרית, אוטופיסטית וקולקטיביסטית, כנהוג בתנועות לאומניות. התנועה הציונית חתרה לשיקום פיסי של הגוף היהודי וכך יצרה אידיאליזציה של הגבריות כאמצעי לכינון האומה. חוקרים אחדים כבר עמדו על קשר זה שבין פיתוח גוף לבניין אומה. אניטה שפירא למשל קובעת כי הציונות ביקשה להמיר את "בחור הישיבה השוקד על תלמודו [...] [ב]צעיר בריא בגופו ובנפשו, נועז ונכון לקרב" . מיכאל גלוזמן  מדגיש את הפן המגדרי, הגברי- הטרוסקסואלי, של המרה גופנית זו: "מכבי השב לתחייה"; ביטוי זה של הדמות הגברית נוסח למשל בטקסטים ציוניים מכוננים כגון אלטנוילנד להרצל.
גלוזמן ואחרים הדגישו את הפן המגדרי של החלוץ והצבר, אולם התעלמו מהיבט גופני משמעותי לא פחות- הסגידה לבריאות ולמושלמות גופנית. ולכן, בגוף הישראלי שאני מציעה, "הגוף הנבחר" , אני כוללת את  המאפיינים הבאים -  -דמות גברית, יהודית, אשכנזית, בריאה ושלמה .  "הגוף הנבחר" הואideal type , שלפיו נשפטים ומתעצבים גופים בשר-ודם של ישראלים מרגע לידתם ועד מותם. "הגוף הנבחר" מייצג "תבנית עומק" בחברה הישראלית/ התגלמויותיו השונות מצויות הן באתוס הציוני של החלוציות והן בקוד ההתנהגות היהודי-דתי של ההלכה. 


מיון (סלקציה) של "גופים נבחרים" מתרחש בכמה תחנות מרכזיות במחזור החיים הישראלי. בספרי, שנקרא כשם ההרצאה,  דנתי  בארבע  תחנות עיקריות: טרום לידה (הריון) , לידה, צבא ומוות. הדוגמא הראשונה היתה בחירה ומיון של עוברים הנערכים כחלק משימוש באבחון טרום-לידתי. לאחר מכן, מיון וברירה של תינוקות לאחר הלידה על-פי תגובותיהם של הורים לגוף של תינוקם הנולד. לאחר מכן, מיון של חיילים על-פי קריטריונים גופניים, ולבסוף מיון של גופות במכון לרפואה משפטית באבו-כביר  שהוביל למיון הסמלי של גופות הנופלים באמצעות מנגנוני-שיח קולקטיביים של הנצחה. מקרים אלה לקוחים מתחומים שונים, אך כולם מציגים את מרכזיותו של "הגוף הנבחר". הם מדגימים את תהליכי ההדרה וההכללה שבאמצעותם משליט הגוף הציבורי , את רצונו על הגוף הפרטי. בהרצאה היום אתמקד רק בקצוות —התחלתם וסיומם של החיים.

לדיון בגוף הנבחר כפי שהוא מתבטא בתחומים   כמו  פרשת "ילדי תימן"  או פיגועים, שאינם קשורים למחזור החיים, אנא פנו ל-כתב היד על המכון ולמאמרים הרבים שכתבתי  עליו, כמו..).

 ב. בוחרים את גוף העובר: אבחון טרום-לידה 

מאז 1948, הוטל על נשים עבריות ללדת  מספר רב של ילדים "לתפארת מדינת ישראל". המהפכנות הציונית הדגישה למעשה את תפקידה המסורתי של האישה: יולדת ומגדלת ילדים בשירות האומה. כמו באותה תקופה, גם כיום החברה הישראלית ממשיכה לעסוק גם היום באופן כמעט כפייתי בפריון. ישראל תופסת את המקום הראשון בעולם במספר היחסי של מרפאות לפריון, וזאת לא בשל שיעור גבוה של אי-פריון אלא להפך, עקב הרצון להגביר את הרבייה.

יתר על כן. כל הפעילות המסובסדת הזאת חגה סביב ההיריון והלידה של תינוק בריא. כנגד "ניוון הגלות" הציבה החברה הישראלית את "שמשון הקטן", כפי שנקרא התינוק הבריא והחייכן שכיכב בתמונות והיה גיבור הספרות המקצועית בעברית על הורות וגידול ילדים מאז שנות העשרים של המאה העשרים.  גם כיום שוררת אותה תפיסה. ישראל תופסת את המקום הראשון בעולם מבחינת שיעור הבדיקות המתבצע בה בכל שנה.   הבדיקות הרבות בזמן ההיריון מיועדות לוודא את בריאותו של העובר. הורים בישראל מעדיפים לסיים היריון במקרים של פגמים קלים יחסית, כגון שפה שסועה, או במקרים של סיכון נמוך יחסית, כגון חמישה אחוזי סיכון לפיגור שכלי. 
הישראלים, לטענת הגנטיקאים, הם העם הנלהב ביותר בעולם לנסות שיטות ובדיקות חדשות והראשונים להוציא עליהן כסף . לפי הערכת גנטיקאים בישראל, בכל שנה גדל מספר הבדיקות פי שלוש. בסקר שבוצע לאחרונה נמצא כי עמדותיהם של הגנטיקאים הישראלים חיוביות יותר בממוצע באשר לאפשרות של הפסקת היריון, בהשוואה לעמיתיהם בחו"ל (Wertz 1998). למשל, שישים ושמונה אחוזים מהגנטיקאים הישראלים שהשתתפו בסקר הסכימו כי "לידת ילד בעל פגם חמור היא טעות מבחינת חברתית". . ארבעה-עשר אחוזים מהגנטיקאים הישראלים הסכימו לקביעה כי "תפקיד הגנטיקאי הוא לעזור בטיהור מאגר הגנים האנושי".

ראינו אם כך את הפופולאריות של בדיקות ההיריון בישראל  שבבסיסן   ניצב  שיח האאוגניקה (של השבחת גזע).
 
הצלחתו של שיח האאוגניקה בישראל משקפת לטענתי את הדומיננטיות של "הגוף הנבחר". לפי פרופ' גדעון בך, ראש המחלקה לגנטיקה הומאנית בבית החולים הדסה עין-כרם, אין אח ורע בעולם לרצון האנשים בארץ לעבור את כל הבדיקות לפני ההיריון ובמהלכו. לדבריו, "הלהיטות הישראלית קשורה לרצון לקבל גוף מושלם",  כשמעורבות המדינה מורגשת מאוד בסבסוד הבדיקות (חלק מסל הבריאות). 
שיח האאוגניקה מתבטא גם בטענה של סוכנויות ת לאימוץ בינלאומי שהישראלים הם המאמצים הביקורתיים בעולם, ומסרבים לאמץ ילד בשל פגמים חיצוניים, אפילו אם הם קלים ביותר. דוגמא נוספת לתכנים של הגוף הנבחר טמונה בהעדפות שמופנות לבנקי הזרע.

בישראל קיימים  16 בנקי זרע וחלק מהם  מאפשרים בחירת תכונות הרצויות ליילוד. דפנה בירנבאום-כרמלי  ויורם כרמלי  החוקרים את התופעה, טוענים כי בשאלונים שהוגשו לזוגות ישראליים מתבטאת העדפה ל"טיפוס אשכנזי" בעל עיניים בהירות וצבע עור בהיר. 


לכן, התורמים המועדפים על-ידי בנקי הזרע הם אשכנזים בהירים. תורמים ממוצא מזרחי מבוקשים באופן נמוך יחסית למספרם באוכלוסייה. לא רק המועמדים להפריה מלאכותית משתתפים בבחירת העובר הרצוי אלא גם אנשי המקצוע האחראים על בחירת ומיון המועמדים לתרומת הזרע. 

לפי מחקרה של אלי תימן, זוגות ויחידים בישראל המבקשים להיעזר בשירותי אם פונדקאית מחויבים לעבור לעיתים תהליך ארוך ומשפיל של מיון. הם נדרשים לעמוד בקריטריונים של התאמה חברתית (בני הזוג צריכים להיות נשואים, ויש העדפה לנשים יחידות שהן אלמנות או גרושות) וללא עבר פלילי.


בהקשר זה ראוי להזכיר גם תוכניות קהילתיות ספציפיות לאיתור נשאים לפגמים גנטיים. אחת התוכניות הבולטות היא "דור ישרים", המופעלת בחברה החרדית.  "דור ישרים" היא תוכנית “הגוף הנבחר” של הקהילה החרדית, ויש בה כדי להמחיש את ההמשכיות הגופנית בין היהדות והישראליות. ראוי לשים לב לסמנטיקה של המונח "דור ישרים": המסר הכלול בשם זה הוא ששלמות גופנית בה מעוניינת התוכנית, מוגדרת כנורמטיבית ("ישרה"), ואלה  שנולדו עם פגמים או מחלות תורשתיות "אינם ישרים".

ישראל מחזיקה ב"שיא עולמי" במספר הבדיקות הטרום-לידתיות שנערכות בה ובטכנולוגיות ההפלה הנלוות. "חוק ההפלות" הישראלי קובע כי אחד התנאים המאפשרים הפלה הוא מומים בעובר. רוב ההפלות החוקיות בישראל (כשמונים אחוזים מהן) נעשות על בסיס מום בעובר.  אולם מעולם לא התקיים בישראל דיון אתי, רפואי, דתי וחברתי בשאלה מהו מום ומדוע ילד בעל מומים אינו יכול לחיות בחברה הישראלים. 

הורים ורופאים בישראל נוטים לבצע הפסקת היריון במקרים שהיו מעוררים היסוס רב במדינות מערביות, כגון מחלת גושה קלה (פרופ' גדעון בך, ריאיון אישי, 7.11.00). מי שער לסוגיות האתיות המעורבות בכך, יטען שבישראל יש מימוש של אאוגניקה  (של השבחת גזע) בדרך של ריבוי בדיקות (ברמה אישית, טרום-לידתית, וברמה קהילתית, טרום-נישואים), וגישה מתירנית להפסקת היריון (ריאיון אישי עם פרופ' דן גראואר). 

האאוגניקה הישראלית המודרנית של המאה העשרים ואחת מהווה יישום של טכנולוגיה חדישה לרציונל הציוני-לאומי של סוף המאה התשע-עשרה. כפי שפאלק (1998: 594) מציין במאמרו על "ציונות וביולוגיה", יהדות השרירים של נורדאו היתה למעשה פרוגנוזה אאוגנית (של השבחת גזע) למצב היהודי הגלותי.

האאוגניקה הציונית הפכה בישראל כיום לתפישת עולם מתירנית על הפסקת היריון, תפישת עולם המגובה בטכנולוגיה מן המשוכללות בעולם. יעל השילוני-דולב, שכתבה על ייעוץ גנטי בהיריון בגרמניה וישראל, טוענת כי "ישראל מנהלת מדיניות פריון פרו-נטליסטית סלקטיבית, ואילו גרמניה זהירה בהרבה בכל הנוגע להפלות של עוברים אב-נורמליים.    

לפי ציפי עברי , שספרה עוסק  בפרקטיקות של היריון בישראל וביפן, עולם הדימויים של רופאים גינקולוגיים בישראל, המעורבים בהפסקות היריון, מתבסס על דימויים צבאיים. לטענתה, רופאים הרואים עצמם כ"אנשי קומנדו" יצדיקו הפלות מכיוון שחשיבה צבאית רואה בהרג אמצעי הכרחי להשגת מטרות.  

ברוב ארצות העולם המתקדמות (ארה"ב, אנגליה, צרפת), הפסקת היריון אינה מותרת כלל מעבר לשבוע 24-23. בישראל קיימת אפשרות חוקית לבצע הפלות מאוחרות (אחרי שבוע 23), והיא משמשת בסיס לתביעות רבות של הורים נגד בתי החולים בטענה שאי-גילוי מוקדם של מום אצל העובר הוא בבחינת רשלנות רפואית. גם משרד הבריאות מעלה לעתים טענות נגד הורים שלא ביצעו הפלה מאוחרת לילד שנולד פגוע.
בוחרים את גוף התינוק: הורים וילדיהם
תפיסה אאוגנית דומה נוגעת גם לברירה של גוף התינוק, אחרי הלידה. במהלך מחקר על תגובות של הורים לילדים עם פגמים, ערכתי תצפיות וראיונות עם הורים לתינוקות שאושפזו בבתי חולים בבתי חולים בישראל. רוב התצפיות נעשו בבתי -החולים, וכמאתיים נעשו בבתי ההורים.

בתגובות ההורים בלט דפוס של דחייה - אשפוז הילד במוסד מצד אחד, וצורות שונות של ניצול והפליה בתוך הבית מצד אחר. בערך חמישים אחוזים מהילדים עם הפגמים החיצוניים והפנימיים ננטשו או נדחו, ובערך שמונים אחוזים  מאלה שנלקחו הביתה, בודדו בתוך בית הוריהם. ישראל תופשת את המקום הראשון בעולם בנטישת ילדים עם פגמים.
(לפירוט אנא פנו  לספרי "אהבה התלויה בדבר" פרק א).
 
על אף שקשה לקבל זאת, דפוס הדחייה של ילדים פגומים בידי הוריהם ייצג תגובה שכיחה במחקר. רוב הילדים הפגומים (68.4%) נדחו בידי משפחתם, אף על פי שלא סבלו ממחלות קטלניות. במקרים מסוימים, הפגם היה חמור רק מבחינה אסתטית (כדוגמת שפה שסועה). לעומת זאת, רוב הילדים שסבלו ממחלות פנימיות לא נדחו אפילו במקרים של מחלות חמורות וקשות.

ממצאים אלה מטילים צל כבד על התהליך ה"טבעי" של התקשרות בין הורים לילדיהם. ננסי שפר-יוז (1992) מצאה דפוסי דחייה דומים של הזנחת ילדים בעלי מומים בשכונות עוני בברזיל, והסבירה אותם כחלק מהמאבק להישרדות בתנאים של תמותה גבוהה והיעדר שירותים רפואיים. הסבר מטריאליסטי זה אינו תקף לגבי החברה הישראלית.


במבט שטחי אפשר היה לטעון כי התופעה קשורה למוצא אתני מסוים ולמעמד סוציו-אקונומי מסוים, ומשקפת מסורת תרבותית.  אבל הממצאים שלי מראים כי התופעה חוצה גבולות אתניים, כלכליים וחינוכיים, ומשום כך הם דוחים את ההסברים התרבותיים, המבוססים על שיוך אתני. 

גם גישת הסוציו-ביולוגיה יכלה להסביר את שכיחות התופעה כמנגנון אבולוציוני התורם לסלקציה של הכשירים. אך הסבר זה אינו רלוונטי לתופעה של דחיית תינוקות שמומיהם חיצוניים וקלים. הדפוס האמור נובע אפוא ממקור תרבותי קולקטיבי. הפרשנות שאני מציעה היא שמקור זה אינו אלא "הגוף הנבחר", אותו תסריט תרבותי שצמח מתוך האוריינטציה המיליטריסטית והגברית של מדינת הלאום היהודית.

הסבר חלופי אחר יטען כי דימוי הגוף המושלם הוא ייבוא תרבותי מחברות מערביות, בעיקר ארה"ב, שהחלו באופנת טיפוח הגוף - מניתוחים פלסטיים ועד לחדרי כושר ולדיאטות. אולם בארה"ב, מקור האופנה, יש מספר קטן יותר של הורים הנוטשים ילדים עם פגמים; ונוסף על כך, יש בה חוקים פדראליים רבים  המגנים על זכויותיו של הילד החריג בקהילה, וחוקים כאלה אינם קיימים בישראל. 

בחברה הישראלית, הגוף הפגום, הלא-נבחר, ממודר כמעט באופן טוטלי מן החברה. הגוף הפגום הופך להיות "לא-אדם" (non-person), ועל כן מאפשר לנטוש אותו,  לאשפז אותו או לבודדו בתוך בית ההורים. מסקנה עגומה זו מתחזקת גם לנוכח היחס השלילי לנכים בחברה הישראלית. נכים בישראל סובלים מחוסר נגישות פיסית וסמלית כאחת. גם מבחינה זו, הפרקטיקה הישראלית ממשיכה לחזק את השיח היהודי המסורתי בנוגע להפלייתם של בעלי מומים (ראו למשל אצל Douglas 1996: chapter 3, Marx 1993).  כמו קודם, גם כאן אני  טוענת שההסבר התרבותי הקולקטיבי של הגוף הנבחר, מתאים יותר מההסברים החליפיים המוצעים לו. 

ג. הגוף הנבחר במכון לרפואה משפטית

המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר הוא צומת מרתק של גישות שונות (ולמעשה סותרות) אל הגוף. מצד אחד, זהו מתקן מדעי המשויך לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב ומפעיל ציוד טכנולוגי חדיש ומעבדה גנטית מהטובות בעולם. מצד אחר, המכון נתון לפיקוח (אם כי לא פורמאלי) של חברה קדישא. מצד אחד, המכון הוא ארגון אזרחי הפועל להגנה על זכויות האזרח, ומצד אחר, הוא מסייע לצבא ולמשטרה בחקירותיהם. 

המכון לרפואה משפטית הוא הגוף היחיד בישראל המבצע בדיקות לזיהוי גופות ולאבחון אלימות גופנית. בכל שנה מגיעים אליו אלפי מקרים, רובם גופות וחלקם אנשים חיים. רבים מהמקרים מופנים אל המכון ביוזמת גופים שונים – המשטרה, צה"ל, השב"כ, שירות בתי הסוהר, משרד הבריאות וגורמים פרטיים – עקב חשד שהאלימות ו/או המוות נגרמו בידי אחרים. כך, למשל, במקרים של אונס, רשלנות רפואית, מוות של תינוקות, התעללות באסירים וטלטול של עצירים ביטחוניים במקרה שיש דרישה לנתיחת גופה, היא אמורה להתבצע, רק לאחר שהתקבלה הסכמה מצד קרובי המשפחה של המנוח, או לחלופין בהוראת צו בית המשפט.

מנקודת מבט סוציולוגית המכון הוא זירת התרחשות ייחודית, שמשולבים בה הגוף הפוליטי-חברתי (ציבורי) והגוף האנושי (פרטי). רופאים לעולם אינם אנשי מדע ניטראליים. האנתרופולוגים ג'ין וג'ון קומרוף כתבו מחקרים מרתקים על שיתוף הפעולה ההדוק בין רופאים בריטים לבין הקולוניאליזם הבריטי בדרום אפריקה במאה ה-19 ((Comaroff and Comaroff 1992; 1997. הרופאים סיפקו את הלגיטימציה המדעית לקולוניאליזם, שאִפשר בתורו לאנשי הרפואה לבצע מחקרים ייחודיים על הגוף השחור האפריקני. בישראל, שיתוף פעולה זה מקבל גוון מיוחד. ברפואה הישראלית אין הפרדה ברורה בין הרפואה הצבאית לזו האזרחית, בשונה מהמקרה האמריקני למשל. למעשה, חלק גדול מהרפואה האזרחית מונחה על ידי תפיסות צבאיות ועל ידי אנשי צבא בכירים בדימוס, שניהלו את המערכת הרפואית הצבאית. בצה"ל, רופאים משמשים שומרי השער של הגבריות היהודית על ידי מיון המגויסים לעתיד ומיון המתנדבים ליחידות עילית.

אף כי נוסד כזרוע טכנית של מוסדות המדינה, במטרה לסייע לרשויות הצבא והביטחון, המכון לרפואה משפטית פועל במקרים רבים, הלכה למעשה, כמגן על זכויות האדם של בני קבוצות חלשות (כגון אסירים, עצורים, פלסטינים, ילדים, תינוקות, קשישים ונשים). אולם הפקדת המשימה של שמירה על זכויות האדם בידי רופאים גוררת בעיות חדשות (בהקשר הישראלי, ראו Gordon and Marton 1995). הרפואה המשפטית נוצרה כסייעת של התביעה ושל הממסד, ולמעשה היא נועדה למצוא דרכים לכינון ולהפצה של האידיאולוגיה הקולקטיבית (מוסה 1993). בהקשר זה מעניין לציין את שינוי שמו של "המכון לרפואה משפטית" ל"מרכז הלאומי לרפואה משפטית" בשנת 1999.

אחד הממצאים ממחקר רב שנים אשר ערכתי במכון החל משנת 1995  הוא כי הטיפול בגופות משקף ומשעתק את גבולות הקולקטיב הישראלי. גופות המגיעות למכון ממוינות על פי שני קריטריונים ראשוניים: יהודים מול לא יהודים וחיילים מול אזרחים. כאשר מגיעה למכון גופה של גבר שאינו נימול, כל ההליכים מעוכבים עד שמבררים אם הנפטר רשום כיהודי. בעבר נפלו טעויות, והצוות הרפואי נזהר שלא להטעות את אנשי חברה קדישא כך שלא-יהודי ייקבר כיהודי. אם נמצא כי הנפטר יהודי אך מסיבה כלשהי אינו נימול, במקרים רבים  טכנאי חובש כיפה מהמכון או  אנשי חברה קדישא מלו את גופתו. ישנן דרכים נוספות "לתיקון" הגוף היהודי לאחר המוות. 

כך, למשל, נהגו להסיר מן הגופות כתובות קעקע ובעיקר כאלה הקשורות לנצרות, כגון צלבים. דוגמה נוספת לתיקון הגוף היהודי ולשמירתו בשלמותו היא איסוף רקמות ואיברים והבאתם לקבורה. כיוון שלפי הדת היהודית "הדם הוא הנפש", מספיגים את הדם הנוטף מן הגופה לבדים המובאים לקבורה יהודית יחד עם גופת המת. בין השנים 1995-98, פעם בשבוע הגיע למכון יהודי קשיש עובד חברה קדישא, שתפקידו היה לאסוף רקמות שנשלחו לבדיקה היסטולוגית ולהחזירן לקבר. שלוש הפרקטיקות המתקנות הללו – מילה, הסרת קעקועים וקבורת רקמות – מבוצעות רק ביהודים.

הקריטריון השני למיון הוא בין חיילים לאזרחים, ובתוך החיילים, בין החיילים "הקרביים" לבין האחרים. גופות "הנופלים" (שהן תמיד גופות של חיילים), ובמיוחד אלו שהגיעו הישר משדה הקרב,  מוחזקות בנפרד ומטופלות בטקסיות. עובדי המכון הדגישו בראיונות עמי כי גופות הנופלים "צריכות להישמר ללא-דופי". "החייל הוא הגיבור שלנו, גופו חשוב כי זהו השריד האחרון ממנו. אסור לנו לגעת בגופה. האֵם חייבת להיות מסוגלת לזהות את גופת בנה החייל".

את הדאגה לגופת הנופל אפשר לראות כחלק מהמסורת היהודית של שמירה על כבוד המת. מבחינה זו, המסורת הישראלית ממשיכה את המסורת היהודית ואף מוסיפה לה בכל הקשור לגופות הנופלים. אחד הטכנאים אמר לי והדגים בפני לא פעם שכאשר הוא מתקן (תופר) גופות של "חיילים קרביים", הוא משתמש בחוט מיוחד דמוי-עור, כדי להסוות את סימני התפירה.


השמירה על שלמות גופו של החייל ניכרת בשני עניינים עיקריים: המדיניות שלא  להתאמן על גופות של חיילים לצורך פיתוח מיומנויות רפואיות כמו צנתור קנה, ובעיקר באיסור לקחת עור או קרניות לבנק העור מגופות הנופלים. פעולות אלו אסורות, למרות שגופות החיילים עומדות בדרך כלל ב"קריטריונים גבוהים" מבחינה רפואית, ולמרות שהפעולות מיועדות להצלת חיים של חיילים אחרים. בנק העור בבית החולים הדסה  בעין כרם משמש בין השאר לצורכי הצבא, אך העור הנמצא בו אינו מגיע בדרך כלל מחיילים. 

פרופ' א.ד., ראש המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים הדסה עין-כרם, סיפר לי בראיון כי במשך שנים רבות היה נהוג לבצע אימונים על גופות של נפטרים שמשפחתם הסכימה לכך לאחר מותם או שצו בית משפט איפשר את נתיחתם. אימונים רפואיים אלו התבצעו תמיד במכון לרפואה משפטית. מתוך הראיון עם פרופ' א.  (נובמבר, 2000):


כשאני בא למכון כדי לתרגל על גופות, אני לא יודע את מי אני מנתח. המכון מכין לנו גופה ואני לא יודע מי זה. אני מקבל גופה ערומה עם מספר. אנשי המכון לא מזהים את הגופה ולא מספרים לנו מי הגופה. אני לא יודע אם זה חייל או מחבל, אם זה חסר בית או עורך דין מכובד. הגופות הערומות נראות אותו דבר. בדיעבד הסתבר שהמכון לא הפנה אלינו חיילים לתרגול. אבל לא היתה שום הנחיה מגבוה על ידינו. אבל זו היתה הנטייה שלהם. ...(בתשובה לשאלה שלי על הכתבה  במקומון העיר על "שודדי הגופות") "הביקורת שלהם נסובה על אימונים על חיילים. לא נגד אימונים באופן כללי.... אם זה היה עיתון פשיסטי, אני הייתי מבין את הביקורת. אבל זה עיתון השמאל, וזו היתה הביקורת שלו. שאנחנו משתמשים בגופות החיילים כדי לתרגל עליהם. אבל בעצם לא היה תרגול על גופות של חיילים. כמעט שלא היה.

פרופ' יהודה היס, ראש המכון לרפואה משפטית, טען בראיון עמי (דצמבר 2000) כי הוא לא הנחה את עובדי המכון לפעול כך, שכן הדבר היה יוצר "היררכיה של גופות". אין אפוא הסכמה על מקור ההוראה, אולם  היתה מדיניות ברורה שלא להשתמש בגופות חיילים לצורך תרגול רפואי ז. את, כאמור, על אף שהתרגול מיועד להצלת חיים בין השאר של חיילים אחרים . גם לגבי ""קצירת" עור, המדיניות היתה שלא לקחת עור מחיילים ובמיוחד "חיילים קרביים". 

בראיון עמי אמרה פרופ' ח.ב.ב. (נובמבר 2000), אחראית מנהלית על בנק העור בבית החולים הדסה ומתאמת ההשתלות של בנק העור: "אחרי 'מקרה בוזגלו' [חייל שמשפחתו האשימה את המכון בקצירת איברים מגופו ללא-רשות] יש ירידה דרסטית ברצון לתרום עור. ואיזה חוצפה. הם אמרו שפושטים את עורות החיילים. מה פתאום? הרי היתה הנחייה לא לקחת מחיילים". בשנים האחרונות פורסמו בתקשורת מקרים שבהם "הורים שכולים" טענו כי המכון ביצע בגופות יקיריהם  פעולות "אסורות".  בשל מורכבות הנושא אינני נכנסת כאן לפרטים. אדגיש רק שלהוציא טעויות,  המדיניות היתה "לא לגעת", "לא לפתוח" חיילים (כשהכוונה היתה בדרך כלל חיילים שמותם נגרם בקרב).  קצירתם של עור, רקמות ואיברים אחרים, מחד,  והאימונים על גופות, מאידך,  נערכו בעיקר על גופות של  מי שאינם חיילים. 

הנושא של איברים להשתלה הוא בעל פן ייחודי בישראל. שיעור תרומת האיברים נמוך, ולכן היקף רכישת האיברים של ישראלים  מן השוק העולמי לצורכי השתלה מן הגבוהים ויש שטוענים שהוא הגבוה ביותר בעולם. נוסף על כך, ישראל אינה "תורמת" או מוכרת  איברים בשוק העולמי . יש טוענים שחוסר הרצון לתרום איברים ל"גויים" מבוסס גם על הלכות דתיות (למשל, הלכה שפרסם הרב קוק. האנתרופולוגית ננסי שפר-יוז, מפרשת את הסגירות הדתית-אתנוצנטרית שמגלה ישראל בנושא השתלות איברים כסימפטום נוסף של הגוף הנבחר.
מעניין לציין כי השתלת איברים יכולה להיחשב לדרך מוחשית ביותר להנצחה. השתלת איברים של נופלים יכולה לממש הלכה למעשה את המימרה הידועה "במותם ציוו לנו את החיים". חייל שנפל ואיבריו מושתלים בגוף אחר "ממשיך לחיות" בגוף המושתל. כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמדינת ישראל קיימת לגיטימציה רק לסוג אחד של הנצחה ולא לסוג אחר? לדעתי, הלגיטימציה שמורה רק להנצחה קולקטיבית, שכן היא משמרת את הנוסחה של הגוף הנבחר. לעומת זאת, השתלת איברים היא אקט אינדיבידואלי, שגם פוגם בשלמות הגוף ובכבוד המת (על פי ההלכה היהודית). יתרה מזו, ההתנגדות הנחרצת לתרומה של אברי הנופלים מהווה גם התנגדות לפרקטיקה שהיתה עשויה לחתור תחת הגוף הנבחר כגוף שלם ומושלם, שכן הסכמה גורפת לתרומת אברי הנופל היתה מביאה לביתור אבריו ולהשתלתם בגופים אחרים, שאינם בהכרח נבחרים. בכך נותרת ההנצחה, גם עתה, פרקטיקה דיסקורסיבית  שאינה מאפשרת חתירה תחת תבנית העומק של הגוף הנבחר.




אין תגובות:

פרסום תגובה