ועכשיו הכל מתחיל. מסע לתוך תהומות האין סוף. אצלנו ואצלם

"בזמן האחרון אני חולמת המון," אמרה לי ייטי, שנה אחרי שהגעתי אליהם.  
("למראית אין", מאירה וייס, עמודים 37-40)

כריכת הספר "למראית אין"

"גם אני," אמר קארול. "אני הולך לישון, רק עוצם את העיניים ורואה את יוז'י."
"אני חולמת עליו כל יום," המשיכה ייטי. "עכשיו התחלתי לראות בחלומות גם דגל כחול לבן וארונות קבורה. בזמן האחרון ראינו כל יום הלוויות בבית קברות. אני רואה כל הזמן ארונות עם דגל. אתמול למשל, חלמתי על ההלוויה של יוז'י. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים, על הרגלים היו לי גרביים שחורים ונעליים שחורות, ועל הראש שמתי מטפחת שחורה. קארול גם היה לבוש בבגדים כהים, את יודעת, בחליפה הרגילה שלו. כשנסענו במונית להלוויה, קארול רצה לצאת החוצה לראות את יוז'י. אבל לא נתנו לו. צעקו לו, 'אסור לך לראות את הגופה.' והוא בכה ושאל, 'למה אתם לא נותנים לי לצאת? זה הבן שלי.'
"היינו במונית והארון נסע לפנינו," המשיכה ייטי לתאר את חלום ההלוויה של בנה, "וכשראינו את הארון, התחלנו לצעוק 'יוסל'ה, יוסל'ה, יוסליקו.' בכיתי ושרתי ליוז'י שירים עצובים. הסתכלתי על הארון שנסע במכונית שלפנינו ואמרתי לו, 'יוסל'ה. למה אתה לא עונה לי.'
ייטי בכתה. גם קארול. במשך הזמן נעשה בכיו שקט יותר ויותר עד שהשתתק. ייטי המשיכה לבכות דקות ארוכות אחריו.
"בהתחלה רציתי ללכת לישון כדי לראות את יוז'י, לשאול אותו כל מיני שאלות," העיר קארול. "אבל אחר-כך, כשהתעוררתי, זה היה קשה. הרבה פעמים, אפילו כשאני יודע שזה משחק בכאילו, בכל זאת אני רוצה לחזור לראות אותו עוד פעם אחת."
"וגם את מופיעה בחלום שלה," הפתיע אותי קארול.
"כן. פגשתי את יוז'י," הסבירה ייטי. "ושאלתי אותו מה שלומו. אמרתי לו, 'אנחנו יודעים את כל מה שעבר עליך, בדיוק מה שהיה שם.' והוא אמר לי 'אתם עוד לא יודעים כלום. עוד לא יודעים כלום.' שלוש פעמים הוא אמר את זה. ופתאום ראיתי אותך, ואמרתי ליוז'י, 'תכיר. זאת מאירה, שעוזרת לנו כל הזמן. תגיד לה תודה.' והוא לקח אותך הצידה וסיפר לך הכול. אבל את חזרת חיוורת ולא רצית לספר לנו. ביקשנו שתספרי מה הוא אמר לך, אבל את לא רצית. ככה זה חלומות כל הזמן. אני רואה איך המצרים יורים בו, איך שעוטפים אותו בדגל, עד שאין לו נשימה בגלל הדגל, והוא צועק."

ייטי עצרה לרגע, ומייד התפרצה. "איך זה שהוא ידע להסתדר בכל מקום ורק שם לא ידע להסתדר? אני לא מבינה את יוז'י. היה תמיד הכי טוב, ורק מול המצרים, לא הסתדר. למה לא התרומם? למה לא התרומם על הרגליים שלו?"

"תפסיקי, תפסיקי," גער בה קארול. "הוא היה בסדר גמור. פשוט מאוד, אני הייתי צריך להיות אתו שם. זה היה עניין של שניות והוא היה חוזר אלינו."

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין" 

רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר: אין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל

וככה, בלי להרעיש עולמות, בלי להבין שעולמנו השתנה, מתרחש בירושלים משפטם של שלושת המואשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנחטף, עונה ונשרף בעודו בחיים על ידי מחבלים ישראלים יהודים.

טרור הוא טרור הוא טרור, אני מזכירה. ומשפחתו של הנער היפה הזה עומדת וזועקת. ואין חיבוק, ואין חמלה, ואין צדק, ואין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל. האב השכול שאל אתמול למה יש דיון בשחרור הנאשמים ממעצר? מדוע לא הרסו את ביתם של הרוצחים, כפי שנעשה במקרים דומים לגבי נאשמים פלסטינים? בואו נצרף את קולנו לזעקת האב והאם, ונשאל, ונתייצב שם לידם.

 למען הסר ספק. אני מתנגדת ככל שניתן להריסת בתים של משפחות המחבלים, ובהיותי במכון לרפואה משפטית, כשראיתי איך הדברים מתרחשים, עלתה התנגדותי וגברה. אלא שאם הנוהג ממשיך לגבי פלסטינים, אני דורשת להשיתו גם לגבי מחבלים ישראלים-יהודים. אולי דרישה זו תביא אנשים לחשוב שוב על האוילות של הרס בתי המחבלים בתואנה שמשפחתם אחראית לפשעם. חוץ מהנימוק המוסרי, העבירה על החוק הבינלאומי, גם מבחינה פרקטית ההריסה לא עוזרת.

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" דוד גרוסמן

"מדברים. גם עם החמאס. לדבר איתם ולנסות גם להקשיב להם" - כך אמר הסופר דוד גרוסמן בראיון עם מודי בר און מתוך המשדר "צוק איתן – היום שאחרי?"

אני מאמינה שאי אפשר לשכנע לשנות עמדות בסוגיה הכל כך רגישה הזו. לצערי, יש צורך לצאת מהקיבעונות. של כולנו. לשנות לגמרי את אופן החשיבה. אנחנו יודעים לעשות את זה מצוין לגבי החשיבה הצבאית, אבל לא מסוגלים להיות יצירתיים לגבי הסכמי אי לוחמה. אנחנו לא מוכנים לקחת סיכונים לגבי הסכמים פוליטיים, בעוד שבהחלט מוכנים להסתכן, כל פעם מחדש, במלחמה (סליחה מבצע) נוספת. גם אני על סף היאוש.

בתחום הצבאי שכולל לא רק את עצם הלחימה הפיזית, אלא גם את מקצועות התמיכה, יש מחשבה יצירתית עצומה. גודל הצבא לעתים מונע את היצירתיות שהיינו רגילים לה מזה שנים, אבל עדיין הצבא הוא אחד המובילים בחשיבה מחוץ לקופסא. ככל שזה אוקסימורון--צבא ויצירתיות. אלא שהמחשבה הזו לא עוברת החוצה, לחשיבה היצירתית בפוליטיקה. אנחנו תקועים.

לצפייה בראיון המלא עם דוד גרוסמן לחצו: http://goo.gl/fOmSPZ

חבל שהטקסט כל כך רלבנטי גם עכשיו: קטע מספרה של מאירה וייס "למראית אין"

"כמה שנים אחרי מותו של קארול, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ואריק שרון הוא שהוביל אותה, שוב חזר אליי הלילה הזה. עצמתי את עיניי והופיעו עצמים מתמוטטים. בניינים, שמים. חיילים כמעט ילדים, ילדים-חיילים, אימהות כמעט ילדות, כולם ריחפו, שלהבת אש בעקבותיהם. ידעתי שהשלהבת תשיג אותם. הייתי עייפה. כאילו נזל לי כל הכוח מהגוף. הוקעתי כבוגדת בקרב שכניי, אחרי ששירי בתי אמרה בכיתה שמלחמת לבנון היא מלחמה מיותרת. הייתי חיוורת. אנשים שפגשו אותי שאלו אם קרה משהו, כלומר, האם נהרג לי מישהו. לא, לא נהרג אף אחד במשפחתי הקרובה, אבל באותם ימים, כשערכתי מסיבת יום-הולדת לבני לי, בגנון, נכנסו השכנים וביקשו לא לשיר, כי בדיוק עכשיו יוצאת הלוויה של חייל שהוריו גרים ממול. המלחמה מילאה את כל גופי.

מלחמת לבנון הראשונה טרפה את הקלפים. בחלומי פגשתי את קארול, שהיה אז כבר איש מת, ושאלתי אותו: "למה בסופו של דבר לא הרגת אותו, את אריק שרון?"

מתוך ספרה של פרופ' מאירה וייס "למראית אין" עמוד 14-15

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין"

"גשם של מוות וסבל בישראל ובעזה" - פרופסור ננסי שפר יוז

בכותרת "גשם של מוות וסבל בישראל ובעזה", Raining Death and Suffering inIsrael and Gaza ,
להלן מכתב שכתבה חברתי כאחות לי, פרופסור ננסי שפר יוז, לעורך הניו יורק טיימס:

The news of the past few days has been unbearable. The NY Times front page photo of grieving mourners at

the funeral of an Israeli soldier, no doubt very young and much loved , is tragic. But soldiers are carrying out the Israeli government's policy of targeting homes, schools, hospitals, basic infrastructure and therefore killing civilians, families and children. Gaza is rapidly turning into Israel's Warsaw ghetto. Cutting off electricity will kill the most vulnerable: infants and the very old. One thinks of the 1995 Chicago heat wave during which 750 mostly poor and elderly people died over a five day period because they were locked inside their homes without air conditioning and windows closed for fear of intruders. The current death toll -- 1,355 Palestinians, most of them civilians and 59 Israelis, most of them soldiers --will only get worse. This is not a just war.

Nancy Scheper-Hughes

Professor Anthropology

Chair, Doctoral Program in Medical Anthropology

University of California, Berkeley, California 94720

510-590-6345

nsh@berkeley.edu

החמאס הצהיר שברגע שהמצור יוסר האש תיפסק. גם הביקורת העולמית מדברת על המצור והגבלת הדייג. הנוכחות שלנו בחייהם של הפלסטינים, כעילת הביקורת. כולם יודעים שלבסוף נעשה את כל אלה. אז למה כל שפיכות הדמים?

די . לצאת. המצב לא פתיר כרגע. להסיר את המצור מעזה, להפסיק את הכיבוש שעדיין קיים, וללכת משם. ולחשוב. שפיכות הדמים משני הצדדים לא מקדמת אותנו בכלום.

הראיון עמי בתכנית "בסימן קריאה" ברשת א' על הספר "על גופתם המתה"

אתם מוזמנים להאזין לראיון עמי בתכנית "בסימן קריאה"עם אפרת בזרקון ברשת א'. במהלך הראיון אני מספרת על תהליך כתיבת הספר "על גופתם המתה - כוח וידע במכון לרפואה משפטית" ועל הנושאים שעולים בעקבותיו, תוך כדי קריאת חלקים ממנו. 

אתם מוזמנים להאזין!

הזמנה לערב "פונדקאות אחראית" בהנחייתי היום (17.6.14)

שלום חברים,

היום מתקיים ערב  חשוב במרכז הגאה שדן ב"פונדקאות אחראית". אני מנחה את הפנל.
אתן ואתם מוזמנים להגיע, לשמוע ולהשמיע.

מצורפת ההזמנה:

הראיונות הצפויים עמי בתכנית "סימן קריאה" ברשת א' בחודש הקרוב

בחודש יוני ייערכו עמי שני ראיונות על הספר "על גופתם המתה: כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית".
הראיונות ישודרו בתכנית "בסימן קריאה" ברשת א', קול ישראל בשני מועדים: 

יום שני 16/6 בשעה 07:05 בבוקר, וביום שבת 20/6 בשעה 16:05.

אתם מוזמנים להאזין!

על "למראית אין" בכתבה על הקולות הנשיים בספרות השכול (נטע הלפרין, "ישראל היום")

במסגרת כתבה שפורסמה אמש באתר "ישראל היום", נבחנה הספרות העברית שמתקשה לעסוק במטעני השכול, לעומת הקולות הנשיים בה, שמצליחים לבטא אבל באופן ייחודי ואישי. קול כזה מצליחה לבטא פרופ' מאירה וייס בספרה "למראית אין", אשר עוסק במלחמתו של אב שכול בממסד הצבאי במלחמת יום כיפור.

"התגובות היו קשות. המגיבים אהבו את המימד הספרותי, אבל חשבו שלא ראוי לפתוח במלחמת עולם ולספר סיפור שלא סופר ולתקוף את הפיקוד במלחמת יום כיפור. זה לא מוסרי, אמרו לי", מספרת פרופ' מאירה וייס.

אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה:

תמונות ראשונות מערב ההשקה לספר "על גופתם המתה"

להלן תמונות ראשונות מערב ההשקה לספר "על גופתם המתה", שהתקיים בתולעת ספרים בתל אביב:

פרופ' מאירה וייס

הוסף כיתוב

ב.

22.4.14 / יום שלישי / 19:30 | אירוע השקה לספר "על גופתם המתה"

הנכם מוזמנים לאירוע השקה לספר "על גופתם המתה - כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית"  מאת מאירה וייס

19:30-20:00 קבלת פנים וכיבוד

משתתפים:

• פרופ' משה צוקרמן
• עו"ד אביגדור פלדמן
• ד"ר לימור סמימיאן דרש
• ד"ר חן קוגל
• פרופ' מאירה וייס

מנחה:
ד"ר יצחק בנימיני (עורך הוצאת רסלינג)


האירוע יתקיים ביום שלישי ה-22.4.14 בשעה 19:30 בחנות "תולעת ספרים" רח' מזא"ה 7, תל אביב
 להרשמה:

ביקורת ב"ישראל היום" על הספר "על גופתם המתה"

ראיון עמי בתכנית "ערב חדש" על ספרי החדש "על גופתם המתה"

ספרי החדש "על גופתם המתה" יצא לאור בחודש האחרון ועוסק במכון לרפואה משפטית.
אתם מוזמנים לצפות בי מתראיינת בתכנית "ערב חדש" עם דן מרגלית ומספרת על הספר ותהליך כתיבתו:

ראיון ברשת ב': פרופ' מאירה וייס לרגל צאת ספרה החדש "על גופתם המתה"

האזינו לראיון שקיימה ליאת רגב בתוכנית "סידורים לשבת" ברשת ב' עם פרופ' מאירה וייס לרגל צאת ספרה החדש "על גופתם המתה".

לחצו כאן להאזנה:

אמש בתכנית של אורלי וגיא - ראיון עמי על המכון לרפואה משפטית

אתם מוזמנים לצפות בראיון איתי ועם אחרים, בתכנית של אורלי וגיא בערוץ 10 על המכון לרפואה משפטית:

היום ב"הארץ" - ביקורת של יצחק לאור על הספר "על גופתם המתה"

לפניכם ביקורת שהתפרסמה היום בעיתון "הארץ" על ספרי "על גופתם המתה" (לחצו להגדלה).

קישור לביקורת באתר האינטרנט של "הארץ" 

מחר בערב (מוצ"ש) תשודר בערוץ 10 כתבה על המכון לרפואה משפטית במסגרת תכנית התחקירים של אורלי וילנאי וגיא מרוז. במהלך הכתבה ישולב ראיון שהם ערכו עמי בנושא.

היום ב"ידיעות אחרונות" - ראיון על ספרי "על גופתם המתה"

לרגל צאת ספרי החדש "על גופתם המתה", התראיינתי לעיתון "ידיעות אחרונות" ב"מוסף לשבת" (ענת מידן).
לפניכם סריקה של הראיון המלא. לחצו לקריאה ולהגדלה.

המכון לרפואה משפטית כעלה תאנה (תובנות מתוך ספרי החדש "על גופתם המתה")

כך מסתיים ספרי על המכון לרפואה משפטית "על גופתם המתה"(תוך עיבוד והסבר למי שעדיין לא קרא את הספר):

אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד. אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים", מה שאגמבן כינה bare life.

***

"נקרופיליה", אמרה מישהי כששמעה על שדה המחקר שלי. "לא מצאת מקור פרנסה אחר מאשר לעבוד עם המתים?" שאל עיתונאי את ד"ר דיזנגוף, כשמונה לפני כמה חודשים להיות מנהל המכון לרפואה משפטית אחרי פרופ' ליסר (כל השמות בדויים, אבל הקוראים הישראליים יזהו את הדמויות המרכזיות).

***
אינני טוענת שעשיית הצדק התממשה הלכה למעשה במכון בתקופה שבו נערך מחקרי. המכון, כך כתבתי לא פעם, פעל  מתוך המאפליה, הסתיר והסווה את סודותיה.

היו סיבות רבות לכישלון. היום ברצוני לדון בלחצים המופעלים על המכון כאחד הגורמים המרכזיים לכישלונו. על רוב הלחצים אינני יכולה לכתוב, בשל החלטה שגזרתי על עצמי, שלא לעשות שימוש במסמכים (אליהם נחשפתי) בעלי סיווג בטחוני סודי וסודי ביותר.

אבל יש להבין שבישראל, בשל קיומו של מכון יחיד לרפואה משפטית, מופנות אליו "בקשות" רבות ומגוונות. ברוב ארצות המערב בנוסף לקיומם של מספר מכונים , קיימת גם הפרדה בין מכונים המיועדים לבדיקת סיבת המוות בצבא, למכונים שעוסקים באנשי השב"כ, או באזרחים. בישראל המכון היחיד שקיים דן בכל הקטגוריות הללו.

לפיכך, הלחצים הרבים שמופעלים על המכון מגיעים מכיוונים שונים. צה"ל , למשל, היה אחד הגורמים הבולטים בתביעות שהופנו למכון על בסיס יומיומי. השערוריות שנגעו לקצירת איברים במכון, למשל, כללו תהליכים שהחלו שנים קודם. קצין רפואה ראשי דאז הפעיל לחץ על מנהל המכון דאז שיסכים שישתמשו בגופות צעירות ובריאות" (אבל לא של חיילים) שיגיעו למכון ויקצרו מהן עור. העור היה אמור להישלח לאחסון לבנק העור בבית חולים הדסה עין כרם, שישמש בעיקר את הצבא . כשמנהל המכון דאז התנגד, הוא "מצא את עצמו מחוץ למערכת" והוחלף בד"ר ליסר שעשה את דברו של קצין רפואה ראשי.

גם הרבנות הצבאית הפנתה לחצים קבועים והייתה אחראית לכמה משברים חמורים. דוגמא אחת מיני רבות הייתה השערורייה של זיהוי לוחמי השייטת, והמאבק בין הרבנות הצבאית ובין המכון לרפואה משפטית למי נתונה האחריות על זיהוי החיילים. ולבסוף, גם המשטרה והפרקליטות, השב"כ, והמערכת הפוליטית-כולם לקחו חלק בתביעות שהפנו למכון.

***

קצת לפני 2000, התחלת האינתיפאדה השנייה, חשבתי שכתב היד שלי , על המכון לרפואה משפטית, מוכן למסירה למו"ל. ואז פרצה האינתיפאדה. והבנתי שלא הבנתי כלום. כלומר, הבנתי, אבל רק את הרובד העליון. את ההתרגשות האינטלקטואלית מגוף האדם, שהפליא אותי עד כדי תחושה דתית, את המוות, את משמעות החיים, ואת המקריות של הקיום.

אבל, ככל שעבר הזמן אני קולטת ש"סיבת המוות" הייתה סוגיה פוליטית, לא פחות מרפואית. אחרי נוכחות בנתיחות של "מחבלים פלסטינים", של 13 אזרחים ערביים ישראלים, של חילמי שושה וילדים פלסטינים אחרים, ועוד ועוד, - הבנתי שאיבדתי את תמימותי.

***
רפואה משפטית פורחת בדרך כלל במשטרים פשיסטים, קומוניסטים, דיקטטוריים (ג'ורג' מוסה). השלטון נוהג להשתמש בה כעלה תאנה שבעזרתו נקבע "מדעית" שהמתים מתו "מוות טבעי". אחת הפעולות הראשונות שערפאת ביצע מיד עם כינון הרשות הפלסטינית הייתה ייסוד מכון לרפואה משפטית. ערפאת הבין, כפי שמבין כל שליט, עד כמה לפרסום "סיבת המוות" יש משמעות פוליטית.

כששאלתי את ד"ר טיבי, מנהל המכון הפלסטיני, "כמה מקרי רצח היו ברשות בשנה שעברה?" הוא ענה לי שאין מקרי רצח, "אולי מקרה או שניים ". אין מקרי מוות? שאלתי. "כן. יש. אבל כולם "מוות טבעי"", ענה. תשובתו של ד"ר טיבי לא נבעה מאי הבנה של רפואה משפטית. ד"ר טיבי יודע היטב רפואה משפטית. הוא קיבל את הכשרתו כרופא משפטי במוסקבה, בבית הספר לרפואה של פעילי המפלגה הקומוניסטית. הוא עשה את הפוסט-דוק שלו במכון לרפואה משפטית באבו כביר, יפו, ישראל.

תשובתו של ד"ר טיבי נבעה מהידע שהרפואה המשפטית בחברה שאינה דמוקרטית, אמורה לשרת את השלטון. בחברה דמוקרטית, בניגוד לכך, יש להקפיד על סגולותיו האנושיות המיוחדות של מנהל המכון ועל יכולתו לנהל מכון מקצועי, חזק, שקוף, ולא לחיץ. כן יש להוציא את המכון מתחום החשאיות והחצר האחורית, שאין מבקרים בו ואותו. אחרת, המכון לרפואה משפטית, שנוגע כמעט לכל היבט של חיי כולנו, יהווה עלה תאנה כמו בכל משטר דיקטטורי פשיסטי או קומוניסטי, שמקדש את כוח השלטון במקום להגן על "החיים החשופים" של ה"גוף האחר".

ספרה החדש של פרופ' מאירה וייס - "על גופתם המתה"

לרכישת הספר לחצו: הוצאת רסלינג

פרופ' מאירה וייס על האימהות החדשות - עשי הפוך מאימך

בכתבה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון באתר TimeOut, כותבות נשות חברה, אקדמיה ותרבות ישראליות, ובינהן פרופ' מאירה וייס, על ההתמודדות עם הרגע שבו הופכים להיות הורים. באומץ רב, פרופ' מאירה וייס קוראת תיגר על ההורות המקובלת ומבקשת מהאימהות החדשות ליצור הורות חדשה ומודרנית, שתכלול משק בית יחידני ומסגרת חברית כמשפחה.

מסע התפוררות האמון המוחלט - פרופ' מאירה וייס בראיון על ספרה "למראית אין"

פרופ' מאירה וייס, מתראיינת לרדיו קול הים האדום ומספרת על ספרה "למראית אין", המתאר את מסעו של אב שכול, בניסיון לגלות מה עלה בגורלו של בנו ואת מסעה של פרופ' וייס עצמה, אשר מתלווה אליו. הספר מתאר מסע פיזי ומטפורי כאחד, דרך המדבר ואל לב המאפליה של רשויות המדינה השונות ואטימותן, ומציג את הסדקים והתפוררות האמון של האזרח הישראלי במדינתו.
"לאט לאט גם אצלי נבקעו סדקים ואחר כך הגיעה התפוררות האמון, שהיא הדבר הבסיסי לכל חוקר - לכן אני זוכרת את זה כמפגש מכונן", מספרת וייס על המפגש עם השכול. 

האזינו לראיון המרתק: