חבל שהטקסט כל כך רלבנטי גם עכשיו: קטע מספרה של מאירה וייס "למראית אין"

"כמה שנים אחרי מותו של קארול, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ואריק שרון הוא שהוביל אותה, שוב חזר אליי הלילה הזה. עצמתי את עיניי והופיעו עצמים מתמוטטים. בניינים, שמים. חיילים כמעט ילדים, ילדים-חיילים, אימהות כמעט ילדות, כולם ריחפו, שלהבת אש בעקבותיהם. ידעתי שהשלהבת תשיג אותם. הייתי עייפה. כאילו נזל לי כל הכוח מהגוף. הוקעתי כבוגדת בקרב שכניי, אחרי ששירי בתי אמרה בכיתה שמלחמת לבנון היא מלחמה מיותרת. הייתי חיוורת. אנשים שפגשו אותי שאלו אם קרה משהו, כלומר, האם נהרג לי מישהו. לא, לא נהרג אף אחד במשפחתי הקרובה, אבל באותם ימים, כשערכתי מסיבת יום-הולדת לבני לי, בגנון, נכנסו השכנים וביקשו לא לשיר, כי בדיוק עכשיו יוצאת הלוויה של חייל שהוריו גרים ממול. המלחמה מילאה את כל גופי.

מלחמת לבנון הראשונה טרפה את הקלפים. בחלומי פגשתי את קארול, שהיה אז כבר איש מת, ושאלתי אותו: "למה בסופו של דבר לא הרגת אותו, את אריק שרון?"

מתוך ספרה של פרופ' מאירה וייס "למראית אין" עמוד 14-15

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין"