הנתיחה של רבין

אני מבקשת לשתף אתכם בנתח קצרצר מתוך ספרי האחרון, שמאיר את הניסיון לפענח את רציחתו של רבין באמצעות התיאור של הנתיחה שלאחר המוות שנערכה בגופו. כל השמות של עובדי המכון מוסווים.

הנתיחה של רבין: "הוא החייל הבכיר ביותר, הוא הרמטכ"ל שלי"

מתוך ספרי על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית, עמודים 85-89

אחת הנתיחות הזכורות ביותר במכון לרפואה משפטית נעשתה בגופו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בשנת 1995. רצח רבין היה אירוע בעל ממדים ייחודיים בחיים בישראל, עד כי ניתן להשוותו לממדי ההשפעה של רצח קנדי על הציבור האמריקני. אחת התופעות המעניינות בהקשר זה היא שבד בבד עם מותו הפיזי, נדחה מותו החברתי של רבין, נעלמה קבורתו. בתוך הכאוס והבלבול שהציפו את כלי התקשורת ואת הציבור כולו, נעלם לפתע גופו הפיזי של ראש הממשלה הנרצח. למעשה, קבורתו של רבין לא שודרה. המצלמות הציגו שלושה אתרים של זיכרון: ביתו של רבין, כיכר מלכי ישראל, שהרצח אירע בה, וקברו בהר הרצל. שלושת האתרים משכו אליהם אלפי עולי רגל, שמסעם הוצג באופן דתי כמעט בערוצי התקשורת.

עדות לחשיבות גופתו של רבין עולה בראיונות עם אנשי המכון לרפואה משפטית, שהיו מעורבים בנתיחה. אבי, הטכנאי הבכיר, טען כי את מכל הנתיחות, הנתיחה הזאת היא זיכרון שילווה את חייו:

אני זוכר הכול, כל פרט אני זוכר [...] ואני לא אשכח את זה אף פעם בחיים שלי [...] ראיתי טלוויזיה בבית ושמעתי על הרצח של רבין. מחשבה ראשונה, אני הייתי המום כמו כל אחד, ומיד במחשבה השנייה, אמרתי, רגע אחד. עוד מעט אני נכנס לתמונה, וההתרגשות הייתה אדירה [...] הרגשתי שעצמותיי בוערות [...] ידעתי שהלילה הזה, אני הולך לפגוש את רבין! (אני: מה מרגש?) מה מרגש? הוא ראש הממשלה שלי [...] הוא החייל הבכיר ביותר. הוא הרמטכ"ל שלי.

 פרופ' ליסר תיאר גם הוא את שראה וחש באותה עת:

הנתיחה הייתה ממש מרתקת. ומה שהדהים אותי, זה שבאיברים שלו הוא היה אדם בריא מאוד [...] הלב, הריאות. אדם שעישן כל כך הרבה, שבגיל שבעים ושלוש כל העולם היה על הראש שלו, ואדם בריא.

אבי:

 את הרי יודעת איך נראה גוף של ילד בן שתים עשרה, את יודעת מהו צבע הדם, ואיך נראים האיברים המושלמים שלו. אז, רק פתחנו את הגוף של רבין, (וזה אחרי שכל כך קשה היה לנו לפתוח אותו, אחרי שכל כך קיווינו שיקרה נס ושהוא יחזור לחיים. כי כשאני פותח אותו אני הורס את השלמות וגם כי בתת-ההכרה אני מנפץ איזושהי ציפייה [...] הפנטזיה שהוא קם. ואני אומר, רגע אולי יקרה הנס הזה [...] ויהיה איזשהו סימן חיים), וזה מה שראינו. ממש נס. גוף מושלם. כמו של ילד [...] אני כבר עשר שנים במכון. ולא ראיתי תופעה כזאת. לא נתקלתי עוד בחיים שלי בתופעה כזאת. גוף כמו ילד קטן. וכל כך אסתטי בפנים ובחוץ.

אבי הוסיף כי על אף נוהלי הנתיחה, לא נותח ראשו של רבין ולא הוצאו מגופו איבריו הפנימיים. הנתיחה נעשתה כשכל האיברים נשארים במקומם:

אני: "תתאר לי בדיוק מה עשיתם. עשיתם נתיחה מלאה? כולל גולגולת?"[1]

אבי: "לא. מה פתאום. את הראש לא. את הראש לא עשינו".

אני: "אבל זו נתיחה לא תקנית?"

אבי: "[...] נכון. נתיחה תקנית זה דורש לפתוח את כל הגופה. והנתיחה של רבין לא הייתה שלמה כי לא עשינו ראש, ולא הוצאנו את כל האיברים".

אני: "לא הוצאתם את האיברים החוצה?"[2]

אבי: "השתגעת? את מעלה על דעתך שנשאיר את רבין ריק? שנשאיר את הגוף שלו ריק? איך את מעלה על דעתך לשאול שאלה כזו. חשפנו הכול, הוצאנו את הדם, טיפלנו באיברים מבפנים. אבל לא הוצאנו את האיברים החוצה, מזערנו את הנתיחה".

השאלות שאני שואלת את אבי נשאלות בתמימות ולא מרצון לתפוס את המנתחים בקלקלתם. הייתי עדה לעשרות מקרים שבהם המשפחה התנגדה לנתיחה מלאה של הגופה, והמכון הבהיר באופן חד-משמעי שבלא נתיחה מלאה של הגופה הוא לא יוכל לספק את "סיבת המוות". המכון ביסס את עמדתו על מקרים שבהם סיבת המוות הייתה לכאורה מובנת מאליה, כמו מוות בתאונת דרכים, ונתיחת הגופה גילתה שהגוף מת לא מהתאונה אלא מהתקף לב או הדוגמה שהבאתי במבוא, של גופת הנער הפלסטיני שטבע, אבל בנתיחה נמצא חור של קליע וכך התברר שהוא נהרג או נרצח. יתר על כן, מיום כניסתי למכון שב ועלה סיפור הנתיחה של קנדי, ועמו האמירה שכאן, במכון הישראלי, לא תחזור על עצמה טעות כזו. ברור לי שהנתיחה הלא-תקנית של רבין לא נבעה מרשלנות; להפך, היא נעשתה משום שגופתו של רבין הייתה כה נבחרת עד שלא רצו לפגוע בה, ולמעשה "להשאיר אותה ריקה".

גם חילופי הדברים הבאים ממחישים את החשיבות הסימבולית של מראה גופתו של רבין:

אבי: "לקחנו את הגופה לחדר ניתוח. עטופה. רק הפנים שלו היו גלויות [...] והתפלאתי. איך הוא לא מלוכלך? תראי. אחרי כל היריות האלה, הוא היה נקי. וזה לא יכול להיות [...] הרי הוא היה על הרצפה, כל הבגדים שלו היו מלאי דם. אז ברור שניקו אותו."

אני: "לא ברור לי".

אבי: "[...] אין דבר כזה, שלא היה דם על הפנים שלו. הרי מהירייה עצמה ניתז המון דם, ולא משנה באיזה סוג כדורים השתמשו. לאדם, כשהוא חי, יש לחץ דם. ואפילו דקירה, לא צריך להיות ירייה, מספיק דקירה, יצא המון דם, בכמויות. זה לא כמו אצלנו [במכון], שאין לחץ דם [אצל הגופות] אז הדם מתחיל לשקוע, כך נוצרים כתמי המוות, אבל כשאדם חי יש לחץ דם, וחתך קטן כבר יוצר שהדם מושפרץ. ועוד ירייה, שזה בבת אחת, אז יוצא המון דם. ומה אני אגיד לך [...] מישהו ניקה אותו טוב-טוב. ואת יודעת שאסור לעשות את זה".

אני: "מי עשה לו את זה [את הניקוי]?"

אבי: "כנראה הצוות בבית חולים, הרי ראינו את הבגדים, הם היו ספוגים דם [...] לא יכול להיות שגם הראש שלו לא היה מכוסה בדם, זה לא יכול להיות!"

התפירה הסופית של גופתו של רבין נעשתה כך שהכול ייראה חלק, יפה ושלם. על כך מעידים דבריו של אבי:

"ואז הגענו לתפירה [...] וליסר, אפילו שהוא יודע שאתה תעשה את זה הכי טוב, הוא יעמוד לך על הראש, תעשה ותעשה ותעשה [...]"

אני: "מה הוא רצה?"

אבי: "שיהיה יפה, שהתפירה תהיה יפה. אסתטית".

אני: "מה זאת אומרת 'תפירה יפה'?"

אבי: "שלא יראו חוט, שיהיה סגור יפה".

אני: "שלא יראו חוט?"

אבי: "כן. לא, חוט רגיל, חוט רגיל. ולא ראו אותו. בנתיחה רגילה כן רואים את החוט או את הקיפולים, כמו ריצ'רץ' כזה. אבל כאן זה היה חשוב במיוחד. אז השתדלתי במיוחד שלא יראו חוט או קיפולים. שלא יראו בכלל. כאילו שהוא שלם [...] והרגשתי שהיסטוריה מדברת כאן [...]"

אני: "גם קודם המכון היה מעורב בהיסטוריה הישראלית ככה?"

אבי: [בהתרגשות] "לא היה דבר כזה. רבין זה ראש הממשלה שלך. זה הרמטכ"ל שלך. החייל הכי חיילי שלך". [לפתע עובר לקול פורמלי, כמעין קריין חדשות] "אין ספק שאחת הנתיחות שיישארו חרוטות במוחי ובתודעתי היא נתיחת גופתו של יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל. באותה עת חשתי שאני משתתף בנתיחת האומה".

אפשר להסביר את הצורך בתפירה מושלמת כרצון לשמור על שלמותו של הגוף הנבחר, הגוף הצברי האידיאלי, שרבין ייצג אותו באופן אידיאולוגי, גם אם לא באופן מעשי. הטיפול של אנשי המכון לרפואה משפטית בגופתו של רבין ממחיש את האופן שבו הם תופסים את תפקידם: כשליחיו של הקולקטיב הישראלי-יהודי-ציוני.

משתתף נוסף שהיה אמור לקחת חלק במותו של הגוף הנבחר הוא הטבע. על פי אבי, סיפור נתיחתו של רבין מסתיים בסיטואציה הבאה:

ואחרי הנתיחה אנחנו יוצאים החוצה. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר, ופרופ' ליסר שאל בקול חנוק מדמעות: 'מעניין אם השמש תזרח היום'. הוא אמר את זה בטון שכאילו באמת היה משוכנע שהשמש לא תזרח ביום כזה. שגם השמש תשתתף באבל על רבין.

---

[1] השתמשתי כאן בעגת המכון. נוהל הנתיחה מחייב חיתוך של הגולגולת, בדרך כלל על ידי ניסורה, הוצאת המוח, חיתוכו ובדיקתו.

[2] אחרי חיתוך הגופה, הנוהל מחייב להוציא את האיברים מחוץ לגוף, לשקול אותם, למדוד אותם ולתארם, ואחר כך להכניסם בחזרה.

לרכישת הספר "על גופתם המתה:כוח וידע במכון לרפואה משפטית" מאת פרופ' מאירה וייס לחצו: http://www.resling.co.il/book.asp?series_id=&book_id=764&back=catalog

חבל שהטקסט כל כך רלבנטי גם עכשיו: קטע מספרה של מאירה וייס "למראית אין"

"כמה שנים אחרי מותו של קארול, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ואריק שרון הוא שהוביל אותה, שוב חזר אליי הלילה הזה. עצמתי את עיניי והופיעו עצמים מתמוטטים. בניינים, שמים. חיילים כמעט ילדים, ילדים-חיילים, אימהות כמעט ילדות, כולם ריחפו, שלהבת אש בעקבותיהם. ידעתי שהשלהבת תשיג אותם. הייתי עייפה. כאילו נזל לי כל הכוח מהגוף. הוקעתי כבוגדת בקרב שכניי, אחרי ששירי בתי אמרה בכיתה שמלחמת לבנון היא מלחמה מיותרת. הייתי חיוורת. אנשים שפגשו אותי שאלו אם קרה משהו, כלומר, האם נהרג לי מישהו. לא, לא נהרג אף אחד במשפחתי הקרובה, אבל באותם ימים, כשערכתי מסיבת יום-הולדת לבני לי, בגנון, נכנסו השכנים וביקשו לא לשיר, כי בדיוק עכשיו יוצאת הלוויה של חייל שהוריו גרים ממול. המלחמה מילאה את כל גופי.

מלחמת לבנון הראשונה טרפה את הקלפים. בחלומי פגשתי את קארול, שהיה אז כבר איש מת, ושאלתי אותו: "למה בסופו של דבר לא הרגת אותו, את אריק שרון?"

מתוך ספרה של פרופ' מאירה וייס "למראית אין" עמוד 14-15

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין"

ראיון ברשת ב': פרופ' מאירה וייס לרגל צאת ספרה החדש "על גופתם המתה"

האזינו לראיון שקיימה ליאת רגב בתוכנית "סידורים לשבת" ברשת ב' עם פרופ' מאירה וייס לרגל צאת ספרה החדש "על גופתם המתה".

לחצו כאן להאזנה:

פרופ' מאירה וייס מדברת על הספר "למראית אין" בתכנית ערב חדש

לרגל צאת ספרה החדש, "למראית אין", הגיעה פרופ' מאירה וייס לתכנית ערב חדש המשודרת בטלוויזיה החינוכית. פרופ' וייס שוחחה עם דן מרגלית על תהליך כתיבת הספר ועל המסר שהוא מנסה להעביר.

"הייתי בראשית לימודי ה-MA שלי לפני כ-40 שנה. התלוויתי לכמה הורים שכולים ממלחמת יום הכיפורים, ועל זוג אחד מהם אני כותבת בספר - קארול וייטי ברקוביץ'. הם היו עולים חדשים מרומניה, שהיו בשוק תרבותי", סיפרה פרופ' וייס. "קארול וייטי הגיעו לארץ עם שני בנים - הבכור התגייס לצבא, השני צעיר יותר ובמלחמה הוא נהרג. למעשה מודיעים להם קודם שהוא נהרג, ורק לאחר שמונה חודשים נערכה הלוויה".

קארול היה איש נטול שפה וקשרים, אך לא היה מוכן לקבל את ההודעה על כך שבנו נהרג או נעדר. לכן הוא ניסה להשיג אינפורמציה אודות הדרך שבה הוא נהרג. במהלך השנים הוא קיבל תשובות, בדק אותן ותחקר את השבויים. "אחד התחקורים מובא בספר", ציינה פרופ' וייס. "תוך כדי כל אחד מהתחקירים שעורך קארול, צעדנו עוד צעד בתוך המדבר הזה".

"היה לי קשה להאמין שמה שקארול מוצא הוא אמנם האמת. היה לי קשה מאוד עם ההתנדנדויות והאינפורמציה שלא הייתה שקופה, ואף הייתה שקרית. אני מספרת כאן סיפור שהיה איתי 40 שנה, ואני חושבת שעם חלק גדול מאיתנו יש סיפורים כאלו", טענה מחברת הספר. "הסיפור הזה מדבר על בחורים צעירים שננטשו במדבר, וזו הייתה נטישה מוחלטת על ידי כל המפקדים שלהם, מהבכירים ועד הזוטרים".

אתם מוזמנים לקרוא את הספר "למראית אין" שכתבה מאירה וייס בהוצאת רימונים. ניתן לרכוש את הספר בחנויות פרטיות, באתר אינדי, בצומת ספרים, וכעת ניתן לרכוש אותו גם ברשת סטימצקי.

4 הערות על זיכרון

צפו בקטעי הוידאו מתוך רב-שיח שקיימתי לפני מספר שבועות במסגרת תערוכתה של רות אורנבך.
למידע נוסף, כנסו לאתר: מאירה וייס  - ספרות ואומנות

סיפורי גוף

 Narratives of Embodiment: The discursive formulation of multiple bodies / Prof. Meira Weiss

הגוף אינו מהות שניתנת להבנה רק במונחים פיזיקאליים, כימיים, או רפואיים. כאנתרופולוגית של הגוף והרפואה, גם מאירה וייס מצאה במחקריה שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי. במאמר הנוכחי היא  מראה כיצד הגוף מתכתב בעת ובעונה אחת עם שורה של נרטיבים מקבילים או שונים שעלולים  להתנגש זה עם זה במצב נתון. מטרתו של המחקר אותו ערכה פרופ' וייס במשך כעשור והתפרסם  בכתב העת "Semiotica", הייתה לבחון את האופן בו מגוון  התסריטים הללו ביחס לגוף, יכולים  לדור בכפיפה אחת גם אם הם לא עקביים , שונים,   ואפילו סותרים.  

מאת פרופ' מאירה וייס

הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים

המחקר התבסס בעיקר על קבוצות של סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב. המשיבים נתבקשו לדמיין ולתאר באופן מילולי  ולצייר את גופם שלהם במצבים הבאים: הגוף הבריא, הגוף הפנימי, הגוף החולה (במחלות שיפורטו בהמשך) והגוף במלחמה (יוסבר בהמשך). ההוראות שקיבלו המשיבים היו ברורות – להגיב באופן חופשי ואסוציאטיבי , בלי פרשנות.

במאמר הנוכחי  הוצגו בקיצור רק ההתייחסויות לגוף הפנימי, הגוף החולה והגוף במלחמה. (לגבי 'הגוף הרגיל' אנא פנו   למאמרים אחרים ולספרה "הגוף הנבחר"). את התשובות שהשיבו הסטודנטים  והסטודנטיות בבואם לתאר את גופם הפנימי ניתן לחלק לשלוש קטגוריות מרכזיות: הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים. התיאור הביולוגי נע סביב דימוי הגוף שהופיע בשיעורי הביולוגיה בתיכון – תיאור של האיברים הפנימיים (הריאות, הלב הכבד וכיוצא באלה). התיאור הרגשי בא לידי ביטוי בציטוטים כמו "כאשר נתבקשתי לתאר את גופי, ראיתי לנגד עיני את רגשותיי מתרכזים בקיבתי" או  "לגוף יש את הרגשות הפנימיים שלו, הם יוצאים מהלב, המוח והמצפון. הרגשות עטופים, כאילו היו איברים."

הקטגוריה השלישית, הגוף ממבט מבפנים, התבררה בדיעבד גם כקטגוריה הפופולארית ביותר שאליה התייחסו המשיבות והמשיבים באומרם בין היתר כי "ניסיתי לדמיין כיצד ייראה חלקיק המטייל בתוכי... שקט, כחול, נוזל, תת-מימי כמעט." משיב אחר אמר כי "זה כמו לשחות בפלסמה, תחושה של ריחוק, אני קטן ואילו הגוף שלי הוא עצום - ללא קווי מתאר ברורים, הוא מקיף אותך..." ניתן לראות כי קווי המתאר והגבולות הפיזיים שמגדירים את הגוף הביולוגי, מאבדים מחשיבותם ונעלמים במהלך התיאור של הגוף הרגשי והגוף הפנימי (The Inner Body).

הגוף החולה – איידס, סרטן ומחלות הלב

החשיבות המיוחסת לקיומם  (או העדרם)  של קווי מתאר וגבולות גוף מוגדרים,  קיבלה משנה תוקף עת נתבקשו המשיבים לדמיין את גופם כגוף  החולה בסרטן,    איידס,  או מחלות לב.

המשיבים והמשיבות העלו שימוש תדיר וחוזר בשתי מטאפורות  משלימות שמאפיינות את מחלת הסרטן ונגיף האיידס: שינוי הצורה (Transformation) וזיהום (Pollution), שתי מטאפורות שטמנו בחובן מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות  בנוגע למצבם של החולים ולסיכויי החלמתם. זהר, למשל, סטודנטית בת 25  אמרה כי "הסרטן אוכל את גופך, אני מדמיינת אותו כמו "פאקמן" שאוכל את כל מה שנקרה בדרכו, יש לו פה פתוח עם שיניים והוא אוכל הכל. הגוף כולו מתפרק." יוני, סטודנט בן 27 הוסיף "אני מדמיין את הסרטן כמשהו דביק, דוחה, כמו תמנון שנדבק ולא מרפה."  התפיסה לפיה מחלת הסרטן היא אקטיבית בעוד החולה עצמו הוא הקורבן הפסיבי עברה כחוט השני בתיאורם של המשיבות והמשיבים.

בבואם לתאר את האיידס , תפסו אותה הסטודנטים כמחלה כלל-מערכתית , שאינה נובעת ממרכז או מוקד פנימי, והורסת כל חלקה טובה. רוז בת ה-24 תיארה את נגיף האיידס באומרה "לאיידס אין מרכז,  ..אם אדם מקבל איידס הרי שכל גופו  חולה ולא רק איבר אחד." "איידס הוא חלק מאיתנו, אני לא יכולה לראות כיצד ניתן להסיר איידס כאילו מדובר  בגידול נקודתי. נגיף האיידס נמצא במחזור הדם ומזהם אותו בשיטתיות" הוסיפה יעל בת ה-23. 

שתי המטאפורות דנן הינן מקבילות סימבוליות אשר משלימות זו את זו. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף משום שהם מתרבים ומביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.

גם לדימוי הגוף בקשר למחלות לב התבקשו המשיבות והמשיבים להתייחס.  וכאן, למרות ששיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון של מחלות לב  דומים לאלו  של מחלות הסרטן, מחלות הלב תוארו כפגם טכני או מכני בתוך גוף האדם . מחלות לב, כולל התקפי לב, תוארו כתקלות מכאניות מצערות שלרוב אינן נגרמות באשמתו של החולה. מיכל, אחת המשיבות טענה כי "כשמדובר בליבך, מדובר באיבר ספציפי הדורש תיקון, לא בזיהום המשנה לחלוטין את גופך. מחלות לב אינן מערערות את הגבולות הקיימים כמו הסרטן והאיידס..."

זאת ועוד, לדידה של פרופ' וייס, ניתן לייצר הקבלה בין המטאפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לבין שתי תפיסות שונות לגבי  הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", קרי, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי העקרונות של פס ייצור ושליטה ריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידם וקידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, שהציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות. זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי הסטודנטים שהמחישו את מחלות הלב בציור של קו ייצור שהושבת או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד.

מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף המסורטן או חולה האיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה נגועים,  ולא  מכונה בעלת  חלקי חילוף.

הגוף במלחמת המפרץ הראשונה

בשלהי שנת 1990 ובראשית 1991 הכותרות בישראל דיווחו על מצב חירום נוכח מלחמה במפרץ הפרסי. החרדה והאימה בתקופה שקדמה למלחמה היתה קשה. במלחמות ישראל הקודמות היתה הפרדה די יעילה בין חזית לעורף, כשבחזית לחמו גברים ובעורף המוגן יחסית, נשארו נשים וילדים. מלחמת המפרץ פרצה את הדפוס המוכר הזה גם בסכנה של הנשק הכימי והביולוגי שהוצגה על ידי נציגי הממסד הישראלי כאיום ממשי על העורף.  שבועות לפני תאריך הפלישה האמריקנית לעירק האוכלוסייה התבקשה להצטייד במסכות מגן, להכין חדרים אטומים, להגיע להדרכות ציבוריות שפירטו כיצד לנהוג בעת אזעקה והזמינו את הקהל לצפות בסרטונים שהדגימו את הזוועה הכרוכה בפגיעות מנשק כימי וביולוגי,  ועוד ועוד. בעת ההיא המשיך המחקר שערכה פרופ' וייס להתנהל כסדרו אך הדימויים שהועלו על ידי המשיבים אופיינו בקו דומיננטי חדש ואחר – זה של הגוף במלחמה.

מעט לפני המלחמה, בזמן התרחשותה, וחודש אחרי סיומה, עת נתבקשו המשיבים לתאר את גופם, מרביתם תיארו גוף ללא איברים פנימיים וללא פנים של ממש (או לחילופין פנים המכוסות במסכות אב"כ), קווי מתאר פרוצים ועוד. מעבר לכך, הגוף מוסגר מעת לעת באמצעות קווי המתאר של החדרים האטומים בהם שהו אזרחים רבים בזמן ההפצצות מעירק. תיאורים בעלי מאפיינים דומים התבטאו על ידי סטודנטים   יהודים וערביים.  במילים אחרות, מדובר היה בתחושה כללית שלא הושפעה מחלוקות תרבותיות וחברתיות רגילות , כמו שיוך לאומי.    

מירי, סטודנטית בת 24, היטיבה לתאר את הדברים באומרה "אני רואה גוף שנראה כמעט נורמלי, רק עם מסכת אב"כ שמכסה את הפנים. הנה החדר האטום, אני רואה גוף אטום בחדר אטום. אני חושבת על כל הקהילה, לא על גוף ספציפי זה או אחר... כולנו באותו המצב ואנו ממתינים להוראת ההרגעה מדובר צה"ל."

התיאור הקולקטיבי אותו מסרה מירי מאפשר לנו לייצר אנלוגיה בין התיאור של הגוף במלחמה לבין תיאור הגוף החולה. בשני המקרים מדובר בגוף שעובר שינוי שנגרם על ידי כוחות גדולים ומשמעותיים יותר. עם זאת, בעוד הגוף החולה הוא הגוף הפנימי, הרי שהגוף במלחמה נראה ונבחן מבחוץ. מדובר אפוא במידה רבה בבבואות הפוכות.

לסיכום, ניתן  לראות כי מגוון המודלים של הגוף שמוצגים במאמרה של פרופ' וייס אכן יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת אצל אותם האנשים, אשר הופכים הלכה למעשה לקוראים המיומנים  של גופם. כל אדם בוחר את המודל שמתאים לו ברגע נתון,  מתוך מספר רב של פרספקטיבות קולקטיביות-תרבותיות שהובנו על ידי החברה והתרבות.

מסקנה זו של פרופ' וייס מאתגרת ואף מפריכה את  הטענה הבסיסית של מרי דוגלס  בספריה המאוחרים,  ובמאמרה שנכתב יחד עם קלבץ  (-1990)  על תיאוריה תרבותית של הדבקה (באיידס) וקבלת סיכונים. לטענתם, כל אדם מחזיק בהשקפה לגבי גופו (כמו: ניתן לתת אמון בגוף,  העור שלנו מגן על פנים גופנו מפני סיכוני הסביבה, או,  הגוף מחורר ופעור לחדירת גורמים המסכנים את קיומנו, וכו'),  הנובעת משיוכו  או מיקומו התרבותי.  אנשי שוליים המודרים תרבותית ייטו לאמץ את גישת הגוף המחורר בעוד המרכז התרבותי יאמץ השקפה הנותנת יותר אמון בגוף.  גם וייס טוענת שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי, אך לא מקבלת את הדטרמיניזם התרבותי עליו מרמזים דוגלס וקלבץ. וייס מראה שהתנודות בתפיסת הגוף  משתנות כתוצאה משינוי במצבים הקיומיים שעימם הוא או היא מתמודדים,  ולא כתוצאה משינוי במיקומו התרבותי של היחיד. 

ראוי לציין כי על אף העובדה שחלק מהקטגוריות שהוצגו במאמר זה נבעו מהקלסיפיקציה שאותה הציעה פרופ' וייס למשיבים, הם לא קיבלו אותה כמובנת מאליה. במילים אחרות, סטודנטיות וסטודנטים רבים שינו ו"פירקו" את הקטגוריות הראשיות שהוצעו להם לתתי-קטגוריות. לשם המחשה, קטגוריית הגוף הפנימי שהוצעה על ידי פרופ' וייס פורקה על ידי המשיבים עצמם לשלוש תת-קטגוריות שהוזכרו לעיל – הקטגוריה הביולוגית-הרגשית וקטגוריית המבט מפנים.