שרויה במעין חוסר ההבחנה בין מה שמתרחש אצל אימא לבין מה שאירע אצלי, יותר ויותר אני לא בטוחה למי קרו הדברים.
לא רק שאני מרגישה את החוויות של אימא בגופי, אני גם חשה שהגוף שלי הופך להיות לגוף של אימא, שאני היא אימא, שהביוגרפיה של אמא והביוגרפיה שלי מתערבבות לגמרי. בניסיוני להבין את אימא, הגבולות ביני לבינה היטשטשו, ואני הופכת להיות אימא. אבא היה אומר שבין שתינו יש "סימביוזה".
ואז עולה הפחד, והכאב על הכובד של העובר הנוסף. תחושת הנעימות אבדה. חלום חוזר, אמא נכנסת לגוף שלי. היא מרגישה מצוין להיות שם. כמו תינוקת---היא לא רוצה לצאת. לא אוכלת ,לא שותה, לא לוקחת ממני כלום, רק מבקשת לשבת ולהתרגע. היא יכולה לנוח בגוף שלי , חולמת , רק שלא יפריעו לה. אמא נושמת ברכות, כאילו היתה ציפור קטנה חסרת משקל, שקל להרימה , לטפל בה. היא חולמת חלומות טובים, ואם הם לא טובים, היא משנה אותם. אני נהנית להיות בהריון עם אימא.
עכשיו אני בהלוויה של אמא ומשם להלוויה שלי. הלוויה משותפת. בכל מקום נמצאים דגלים קטנטנים של תכלת וורוד , ואמא שוכבת ואני שוכבת לידה, שתינו שוכבות, לבושות בבגדי תינוקות וורודים, ---והכול שליו, ולא היה עצב , רק אושר גדול.
ועכשיו גם סבתא, אמא של אמא, נכנסת לתוך הגוף שלי. שתיהן נמצאות עתה בגופי. סבתא יושבת בתוכי בשקט ובסבלנות, עורה לבן ודק, והיא רוקמת לאט ובדייקנות תך אחרי תך , תך אחרי תך. אמא נוטלת את הרקמה מסבתא ומסיימת את העבודה מהר ולא מדויק, וסבתא מסתכלת מן הצד ולא מרוצה.
 |
Evelin Kasikov is a London-based Graphic Designer and creator of CMYK embroidery
|
פורסם ע"י פרופ' מאירה וייס
