יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מסמני הדרך: מי שעושים את האנתרופולוגיה – אסף הראל על מאירה וייס

להלן ציטוט מהפוסט של אסף הראל, שהתפרסם גם בעמוד הפייסבוק "בחברת האדם - אנתרופולוגיה בארץ ובעולם" בו כל שבוע אנתרופולוג אחר מציג אנתרופולוג/ית בולט, משפיע ומעורר השראה בתחומו.

"מאירה וייס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף היא אנתרופולוגית של החברה הישראלית. מאירה כיהנה בעבר כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה, כיושבת ראש האגודה האנתרפולוגית הישראלית והייתה פרופסורית אורחת באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.

מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של מדינת ישראל. לאחרונה ריכזה את ההשתלמויות בתהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים). מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר .(Laura Nader) כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית.

בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית. ספרה הראשון ופורץ הדרך, "אהבה התלויה בדבר," (הוצאת ספרית פועלים ) עוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית." הספר דן במקרים של דחיית ילדים על ידי הורים עם דגש על המרכזיות החברתית-תרבותית של אסתטיקה בהבניות רגשיות של אהבה, משיכה ותיעוב.

למידע נוסף

ספרה השני, "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית," (הוצאת סטנפורד) עוסק במוטיב דומיננטי בחברה הישראלית - ההאדרה של הגוף היהודי, הגברי, האשכנזי ולרוב הטרוסקסואלי. מוטיב זה משמש כמייצג עיקרי של תפיסות ישראליות של שלמות ומושלמות בניגוד ל"גוף האחר." "הגוף האחר" מודר מן המרחב הציבורי מאחר והוא מגלם את האיומים הגופניים על שלמותה התודעתית של החברה הישראלית: זיקנה, נכות, זהויות לא יהודיות, ועוד.

למידע נוסף

 ספרה האחרון של מאירה, "למראית אין," (הוצאת רימונים) מטשטש את הגבולות האפיסטמולוגים בין המישור המדעי והספרותי ובין ריחוק אקדמי וקרבה חוויתית. נובלה זו חושפת אירוע נסתר שהתרחש במלחמת יום כיפור ומבוססת על מקרה אמיתי. כמו כן, חלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של מאירה בעת שערכה את המחקר הראשון שלה באנתרופולוגיה. הנובלה מציגה את העצב הנורא של ייטי וקארול ברקוביץ, ששכלו את בנם יוז'י במלחמת יום הכיפורים. במסגרת חקירתו את נסיבות מות בנו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות.

למידע נוסף

 בקרוב עומד להתפרסם ספרה הבא - "מלב האפלה" . ספר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי ארוך שנים במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. במהלך מחקר זה מאירה חשפה ונחשפה לסודות הנוגעים בשימוש הפוליטי בממסד הרפואי לצורך יצירת אמיתות משפטיות בסוגיות מהותיות של חיים ומוות. בימים אלו שוקדת מאירה על סיומו של ספר נוסף הכורך יחדיו הווה עם עבר, ועוסק, למשל, בקשרים החבויים והכואבים בין מגפת הפוליו בשנות החמישים ופרשת ילדי תימן.

 אנו חיים בעידן של אתנורופולוגיית "אינסטנט" המבוססת ביתר שאת על ביקורים קצרים וחטופים ב"שדה." זו תקופה בה המפעלים האקדמים נשענים ביתר דחיפות על סטנדרטיזציה ויצירת ידע הנגיש בעיקר לקהל מצומצם של אנשי מקצוע. המחקרים של מאירה וויס מראים כי אתנוגרפיה מעמיקה יחד עם רגישות חברתית, אומץ ויצירתיות מהווים בסיס אינטלקטואלי הכרחי ליצירת ידע אנתרופולוגי בעל רלוונטיות מיידית למרחב הציבור".

אסף הראל הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רסי. הוא ביצע מחקר אתנוגרפי בקרב ישראלים ופלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית וחוקר תודעות זמן דתיות בקרב מתנחלים. הוא הכיר את מאירה וייס כשהיה סטודנט שלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

יום שני, 21 באוקטובר 2013

צפו: פרופ' מאירה וייס על הספר "למראית אין" - מתוך "קבלת שבת בצוותא"

פרופ' מאירה וייס השתתפה ביום שישי האחרון באירוע "קבלת שבת בצוותא" בהנחיית ליאת רגב. במסגרת האירוע עסק ב- 40 שנה למלחמת יום כיפור, ו-וייס סיפרה על ספרה החדש "למראית אין". לפניכם חלק מן הראיון:


יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

ב- 18.10: על הספר למראית אין ב" קבלת שבת בצוותא"

פרופי' מאירה וייס תדבר על ספרה החדש "למראית אין" באירוע "קבלת שבת בצוותא" העוסק בארבעים שנה למלחמת יום כיפור.

במסגרת הפאנל יתארחו גם הצלם מיכה בר-עם, הקולנוענים עמוס גיתאי ואריק ברנשטיין, העיתונאי איתן הבר, ההסטוריון גדעון אביטל-אפשטיין והשחקנית אסנת זיביל.

ניתן להזמין כרטיסים מוזלים (קוד קופה 2013)  בקופות צוותא טל 6950156


יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

פרופ' מאירה וייס מדברת על הספר "למראית אין" בתכנית ערב חדש



לרגל צאת ספרה החדש, "למראית אין", הגיעה פרופ' מאירה וייס לתכנית ערב חדש המשודרת בטלוויזיה החינוכית. פרופ' וייס שוחחה עם דן מרגלית על תהליך כתיבת הספר ועל המסר שהוא מנסה להעביר.

"הייתי בראשית לימודי ה-MA שלי לפני כ-40 שנה. התלוויתי לכמה הורים שכולים ממלחמת יום הכיפורים, ועל זוג אחד מהם אני כותבת בספר - קארול וייטי ברקוביץ'. הם היו עולים חדשים מרומניה, שהיו בשוק תרבותי", סיפרה פרופ' וייס. "קארול וייטי הגיעו לארץ עם שני בנים - הבכור התגייס לצבא, השני צעיר יותר ובמלחמה הוא נהרג. למעשה מודיעים להם קודם שהוא נהרג, ורק לאחר שמונה חודשים נערכה הלוויה".

קארול היה איש נטול שפה וקשרים, אך לא היה מוכן לקבל את ההודעה על כך שבנו נהרג או נעדר. לכן הוא ניסה להשיג אינפורמציה אודות הדרך שבה הוא נהרג. במהלך השנים הוא קיבל תשובות, בדק אותן ותחקר את השבויים. "אחד התחקורים מובא בספר", ציינה פרופ' וייס. "תוך כדי כל אחד מהתחקירים שעורך קארול, צעדנו עוד צעד בתוך המדבר הזה".

"היה לי קשה להאמין שמה שקארול מוצא הוא אמנם האמת. היה לי קשה מאוד עם ההתנדנדויות והאינפורמציה שלא הייתה שקופה, ואף הייתה שקרית. אני מספרת כאן סיפור שהיה איתי 40 שנה, ואני חושבת שעם חלק גדול מאיתנו יש סיפורים כאלו", טענה מחברת הספר. "הסיפור הזה מדבר על בחורים צעירים שננטשו במדבר, וזו הייתה נטישה מוחלטת על ידי כל המפקדים שלהם, מהבכירים ועד הזוטרים".

אתם מוזמנים לקרוא את הספר "למראית אין" שכתבה מאירה וייס בהוצאת רימונים. ניתן לרכוש את הספר בחנויות פרטיות, באתר אינדי, בצומת ספרים, וכעת ניתן לרכוש אותו גם ברשת סטימצקי.

יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

האזינו לראיון ברשת ב': "צה"ל הסתיר את האמת מהורים שיקיריהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים"


לרגל צאת ספרה החדש "למראית אין", התראיינה פרופ' מאירה וייס לרשת ב' וסיפרה על התהליך שהוביל אותה להעלות על הכתב אחרי ארבעה עשורים את סיפורם הלא פשוט של ייטי וקארול ברקוביץ, אשר שכלו את בנם במהלך מלחמת יום הכיפורים.

הקשר הראשוני בין פרופ' וייס למשפחת ברקוביץ נוצר בסמוך לסיום מלחמת יום הכיפורים עת החלה מאירה את מחקר התואר השני שלה אשר התמקד בהורים ששכלו את יקיריהם במלחמה.
משפחת ברקוביץ הייתה אחת המשפחות שעמן שמרה פרופסור מאירה וייס על קשר עד מותם. "הזוג ייטי וקארול ברקוביץ היו בשנת 1973 עולים חדשים מרומניה" אומרת וייס, "וכשבנם נהרג, הם חיפשו תשובות. אחרי שהם קיבלו את התשובות מהצבא ובדקו אותן – התברר להם שמדובר בשקר."

זאת ועוד, פרופ' וייס סיפרה למראיינת גם על ניסיונה האישי במהלך המלחמה עת ליוותה הורים שכולים כמתנדבת מטעם משרד הביטחון וגם אז היא נתקלה בלא מעט מקרים בהם צה"ל פשוט לא אמר את האמת: "גם במקרה של קארול וייטיי, וגם במקרים רבים אחרים צה"ל לא היה שקוף ולא מסר אינפורמציה שקופה." "אם צה"ל היה אומר להורים השכולים את האמת, הרבה מאוד חלקים קשים בהתנהלות הצבא ומפקדיו היו נחשפים בפומבי – כמו מלחמת הגנרלים או העובדה שחלק מהחיילים פשוט ננטשו במדבר בעוד שהמפקדים שלהם ברחו. זה בדיוק מה שקרה לבנם של קארול ו-יטיי".

"לבסוף", סיכמה פרופ' וייס, "הרגשתי שהסיפור הזה חייב להיכתב ולצאת לאוויר העולם משום לאורך השנים לא ראינו שינוי בהתנהלות הזו – גם היום התחושה היא שאין על מי לסמוך."

הנכם מוזמנים לקרוא את הספר "למראית אין" אשר יצא לאור בהוצאת רימונים. הוא נמצא לרכישה באתר אינדי, בחנויות הפרטיות, ובצומת ספרים. באחד בספטמבר הוא יהיה גם בסטימצקי.

לחצו לרכישת הספר באתר אינדי

יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

להבין את הכאוס גם אחרי 40 שנה

לפני כשבוע שוחח ניסים משעל עם קתי, אחותו של החייל ציון טייב ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. משפחתו פנתה לאחרונה לבג"צ בבקשה לפתוח את קברו, זאת כי לטענתם אין הוכחה חותכת שגופתו אכן קבורה שם.


לפי קתי, טייב הוכרז תחילה כנעדר, לאחר מכן כשבוי ולאחר שהשבויים חזרו ארצה, הצבע הכריז כי גופתו נמצאה בחרמון בשלגים שנמסו, יחד עם עוד חמישה חיילים בקבר אחים. לטענתה,  הפרוטוקולים והחקירות לא תמכו בגרסת הצבא ולמעשה עד היום לא נמצא אף חייל שיעיד כי הוא בוודאות ראה את גופתו של טייב

למראית אין - ספרה החדש של מאירה וייס
ספרי, למראית אַיְן, שייצא בקרוב לחנויות, עוסק גם הוא בשכול ובמיוחד בכאוס, חוסר הודאות ואי האמון במדינה ובמנהיגיה, שאפיין כל כך את המלחמה ההיא. הסיפור עוסק במשפחתו של החייל יוסי (יוז'י) ברקוביץ, שנפל במלחמה, ובניסיונה לפענח את סיפור מותו.

חוסר הרגישות, האטימות והרצון לטייח - הוא קשה במיוחד כשמדובר בגופות של חיילים. לצערנו, במלחמת הכיפורים היינו עדים לעשרות סיפורים כאלה, כדוגמת סיפורו של גיורא מייזלס, שהומחש בצורה נפלאה בסרטו של אחיו גילי "גחליליות" (ראו סרטון)

בדומה למשפחות שכולות נוספות, גם משפחות ברקוביץ, מייזלר וטייב אינן  יכולות להסתפק במידע שמתקבל מהצבא ומהמדינה, במיוחד כשהאחרון אינו שקוף לחלוטין ואינו נתמך על ידי מקורות נוספים.  והעדרותן של העובדות המוסמכות,  יוצר את התנאים האידיאלים להצמחת שמועות.

השמועות, חוסר האמון ותחושות הקונספירציה  הן תשלום יקר  על חוסר השקיפות של המערכת. אני מכירה אימהות  נוספות כמו אמו של ציון, שעד היום, 40 שנה אחרי, לא יוצאות מהבית ומחכות  לשובו.    אני מבינה גם את המנגנון הפסיכולוגי-אנתרופולגי שמצמיח תחושות כאלה .

סיפורה של משפחת טייב נוגעת גם לפרשיית לוחמי השייטת, שבה  עלתה דרישה נחושה מצד ההורים השכולים לבדוק את קברי  בניהם , שזוהו ונקברו על ידי הרבנות הצבאית בשיטות לא מדעיות. אחרי בדיקת דנ"א  במכון לרפואה משפטית, התברר שחלקי הגופה אמנם הוחלפו בין שני הלוחמים.

כדאי לזכור שגם אחרי 40 שנה הולכים  בינינו אנשים שהכאוס  הוא מצבם הקיומי. ולהבין.

יום שלישי, 23 ביולי 2013

בחנויות: ספרי החדש "למראית אַיְן"

אני שמחה לבשר על למראית אַיְן - ספרי החדש שיצא בשבועות האחרונים. הנובלה עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973. היא מבוססת על מקרה אמיתי וחלקים ממנו נלקחו מתוך יומני השדה שבעת שערכתי את המחקר הראשון שלי באנתרופולוגיה.

בספר אני מביאה את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם נפל במלחמה ב- 21 לאוקטובר, 1973. במסגרת חקירת הנסיבות לנפילתו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות עבור הדמויות המעורבות.

הנובלה מעמידה דילמות אנושיות ואתיות ומשקפת את תפיסתי שמלחמת יום הכיפורים לא הסתיימה - היא מחלחלת ומבצבצת בנו ובחיי ההווה שלנו.
                                     
                             לחצו כאן - לרכישת הספר באתר אינדי

על הספר - ראיון ב"ערב חדש"




על הספר - ראיון ב"רשת ב'"




ראיון ב"ישראל היום" (לחצו על הקישור להגדלה)



ביקורת אשכול נבו על הספר (רשת ב')



על הספר - ראיון ברדיו קול הים האדום


על הספר - ראיון בגל"צ

מוסף הארץ "ועדת המדרוג" (לחצו להגדלה)

מקור ראשון (לחצו להגדלה)





דן מרגלית, "ישראל היום" (לחצו להגדלה)



ביקורת בעיתון "עולם האישה" (לחצו להגדלה)

"למראית אין" - בין 10 הספרים המומלצים ב"לאישה" (לחצו להגדלה)



יום שישי, 5 ביולי 2013

Reviews - Chosen Body

"The Chosen Body demonstrates that passionate scholarship is not an oxymoron . . . . [This] is a great ethnography of how societies shape bodies, but its importance as a work of moral testimony may be even greater."—Canadian Journal of Sociology Online

"The Chosen Body is thought-provoking and has far-reaching importance and relevance for all students of human behavior."—The Journal of Nervous and Mental Disease

יום שני, 10 ביוני 2013

"גם לילד הזה התפללתי" - חוויות ממצעד הגאווה האחרון

זו היתה הפעם הראשונה שבן זוגי הצטרף אלי למצעד הגאווה. בתחילה הוא היה המום מכמות המשתתפים (לפי מספר המשתתפים, יש "לכם" 20 אחוז מהאוכלוסייה , ולא עשרה), ואחר כך, חלפנו על פני הקבוצות השונות, ונעצרנו ליד השלט הכי יפה שהיה שם, "גם לילד הזה התפללתי", שנישא על ידי איש אפור שיער.

אני אוהבת את מצעד הגאווה. לא תמיד זה היה כך. אבל מאז הרצח, מרגע שרגלי החלו לדרוך במרכז הגאה, השמחה אחזה בי, וחשבתי שזה מקום של אנשים טובים , שיום אחד בשנה יוצאים החוצה, לשמוח על האור שמאפשר להם הרגע.

אבל השנה הכל היה אחרת. או, אולי אני הייתי אחרת? הגעתי אחרי פרסום הממצאים של הימים האחרונים . וכל היומיים האחרונים חיפשתי את איילה, אמא של ניר, שהיתה סטודנטית שלי ושניר שלה נרצח אחרי שאביו נהרג באסון צאלים, וחשבתי איך היא מתמודדת עם החדשות האחרונות, ואיך הילדים שהיו שם, שניסינו להושיט להם יד בשנים האחרונות, איך הם מרגישים עכשיו, וקצת חששתי, וקיוויתי שהמצעד ידבר על הצעידה למען הילדים האלה, ועל ההבטחה ליצור להם מרחב מוגן, הבטחה שעד כה לא הצלחנו לקיים.

 אבל כשהגעתי הבנתי שהיום נכבשנו בידי המפלגות והנאומים היו נאומי בחירות – של יאיר וזהבה וציפי ושלי ויעל ולימור (לבנת) , כולם רצו להוכיח שהם היו שם קודם, שכדאי להיות איתם. (כמובן שאני מודעת לצד החיובי של התחרות בין המפלגות על קהל הלהטבים. אבל זה כבר סיפור אחר).

יום שלישי, 23 באפריל 2013

מה עומד מאחורי ההתבטאויות של הרבנות הצבאית?

מתוך MAKO - התייחסות לדברי הרב אייל קרים
מידי כמה שבועות עולה התבטאות של אחד מנציגי הרבנות הצבאית, שמעוררת תגובות נזעמות מצד הציבור החילוני. כך היה לגבי הדרת נשים, וכך קורה עכשיו לגבי שלילת זכויות של "לא יהודים" ו"הזכות של חיילים לאנוס" בעת מלחמה.

מותר לאנוס נשים במלחמה?
ראש מחלקת רבנות בצה"ל נשאל אם מותר לחייל צה"ל לאנוס אישה בזמן מלחמה. במקום להשמיע "לא" גורף הוא הסביר שבזמנים כאלה יש להתחשב בקשיי הלוחמים. מה קורה שם בצה"ל? ‏‎ אנסה לנשום עמוק ולנסות להבין למה ניתן לייחס את התופעה.

קצת רקע

" למרות שהצבא הוא זרוע של מדינה חילונית וליברלית,... מוטיבים יהודיים דתיים משולבים באופן מכוון בחיים הצבאיים" אמר סטיוארט כהן (387: 1999) . " אחד הסממנים של שילוב זה הוא הרבנות הצבאית, עם הרב הצבאי הראשי שעומד בראשה. כשנוסדה ב-1949, הרבנות הצבאית הייתה גוף מצומצם שתפקידו היה רק "לייעץ לרמטכ"ל בעניינים דתיים". היום הרבנות היא יחידה צבאית בעלת סמל ( עשרת הדברות ולוחות הברית נשענים על חרב) ומורשת קרב משלה. הרבנות הצבאית משולבת יותר ויותר בארגון הצבאי עד לרמת הפלוגה ומיוצגת, בכל יחידה צבאית, על ידי קצין דת או קצין אחר שמתאם את ענייני הדת".

הטענה שהובעה במובלע בכמה רשתות, היא, שהתרחבותה חסרת התקדים של הרבנות הצבאית והקצנת הביטויים הדתיים של נציגיה, מעידים על תהליך "ההדתה" בצה"ל ועל חובת הדאגה של הרבנות הצבאית לחיילים הדתיים המשרתים בצה"ל (שמספרם הולך וגובר).

אבל,לטענתי, התהליך מורכב הרבה יותר ולא תמיד הוא קשור לענייני הדת או "להדתה" בצה"ל. אני רואה את הצגת הקביעות "ההלכתיות" הקשות לציבור החילוני במסגרת יחסי כוח וכללים. מדובר במאבק מתמשך, שמתקיים בעשורים האחרונים, בין הרבנות הראשית ובין גורמים חילוניים. מדובר בהיאחזות בטיעונים הלכתיים כדי לזכות במאבק על סמכות ולהגשים את השאיפה להרחיב את תחומי הסמכויות.

הרבנות הצבאית  -רצון להגיע לדומיננטיות שלה בחברה הישראלית

חוץ מהוויכוחים הפומביים, מתרחשים כל העת ויכוחים מרים, מאחורי הקלעים, בין הרבנות הצבאית לבין גורמים אחרים בצה"ל ומחוצה לו. לכמה מהוויכוחים הללו הייתי עדה, בעת שערכתי את המחקר על המכון לרפואה משפטית.

בעוד שהמאבק הוצג בציבור כמאבק בין מדע (המעבדה הגנטית במכון) למסורת ולהלכה (הרבנות הצבאית), הרי שמאחורי הקלעים, נאבקו הרבנות הצבאית והמכון למי הסמכות הבלעדית על זיהוי החיילים, מי אמור לקבל תקנים עבור הפעלת הסמכות ומי יופיע באמצעי התקשורת כבעל הסמכות. וכך, לנוכח עינינו מבקשת הרבנות הצבאית להגיע לדומיננטיות בתחומים רבים ושונים בחברה הישראלית.

יום שני, 8 באפריל 2013

תובנות על המכון לרפואה משפטית באבו-כביר – לרגל יום השואה

אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. לי היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד.

אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים" (מה שאגמבן כינה bare life )

לחצו להמשך 

יום חמישי, 14 במרץ 2013

המסע לפרדס כץ –חלק רביעי

חלום חוזר. אמא נמצאת בתוך הגוף שלי. אני  בהריון איתה. היא לא רוצה לצאת. יש לנו הלוויה משותפת, וטוב לנו.
שרויה במעין חוסר ההבחנה בין מה שמתרחש אצל אימא  לבין מה שאירע אצלי,  יותר ויותר אני  לא בטוחה למי קרו הדברים.  

לא רק שאני  מרגישה את החוויות של אימא  בגופי, אני  גם חשה שהגוף שלי הופך להיות לגוף  של אימא, שאני   היא  אימא, שהביוגרפיה של אמא  והביוגרפיה שלי מתערבבות לגמרי. בניסיוני להבין את אימא, הגבולות ביני  לבינה  היטשטשו,  ואני  הופכת להיות אימא. אבא היה  אומר שבין שתינו יש  "סימביוזה".  

ואז עולה הפחד, והכאב על הכובד של העובר הנוסף. תחושת הנעימות אבדה. חלום חוזר, אמא נכנסת לגוף שלי. היא  מרגישה מצוין להיות שם.  כמו תינוקת---היא לא רוצה לצאת. לא אוכלת ,לא שותה, לא לוקחת  ממני כלום, רק מבקשת לשבת ולהתרגע. היא יכולה לנוח בגוף שלי , חולמת , רק  שלא יפריעו לה. אמא  נושמת ברכות, כאילו היתה ציפור קטנה  חסרת משקל, שקל להרימה , לטפל בה. היא חולמת  חלומות טובים, ואם הם לא טובים, היא משנה אותם.   אני נהנית להיות בהריון עם אימא.

עכשיו אני בהלוויה של אמא ומשם להלוויה שלי. הלוויה משותפת. בכל מקום נמצאים דגלים קטנטנים של תכלת וורוד ,  ואמא שוכבת ואני שוכבת לידה, שתינו  שוכבות,  לבושות  בבגדי תינוקות וורודים,  ---והכול שליו,  ולא היה עצב , רק אושר גדול.

ועכשיו גם סבתא, אמא של אמא, נכנסת לתוך הגוף שלי.  שתיהן נמצאות עתה  בגופי. סבתא יושבת בתוכי בשקט ובסבלנות, עורה לבן ודק, והיא רוקמת  לאט ובדייקנות תך אחרי תך , תך אחרי תך. אמא נוטלת את הרקמה  מסבתא ומסיימת  את העבודה  מהר ולא מדויק, וסבתא מסתכלת מן הצד ולא מרוצה.

Evelin Kasikov is a London-based Graphic Designer and creator of CMYK embroidery

תמיד  חשבתי  שאני דומה לסבתא שהיה לה עור לבן ודק. לאמא היה עור כהה,  אבל ככל שהתבגרה הוא נעשה דק ובהיר.  ממש לפני המוות היה לאמא מבט שקוף, שהסתכל דרכה, דרך ביתה, כבר לא מכוון לעולם הזה. הוא היה כה שונה מהמבט התמים שרצה לבלוע את העולם,  כשהיתה בת תשע עשרה  עם שתי צמות, ולא ידעה מה יזמנו לה החיים, ולא ידעה עדיין  שתלד שלושה ילדים, ששתי בנות ימותו לה, והיא לא תדע מה רע עשתה שדבר כזה מגיע.

פורסם ע"י פרופ' מאירה וייס


יום שבת, 23 בפברואר 2013

התנכלות לילדים להטבים-לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים– היבטים מחקריים

בפוסט הקודם התייחסתי לתופעות הבריונות וההתעללות להן חשופים רבים מבני הנוער הלהט"בי בבית הספר ומחוצה לו. הפוסט הנוכחי ירחיב את היריעה וינסה לזרוק אור על המימד האקדמי של התופעה.

 א. "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר"

אחד ממקורות ההתעללות בחברה הישראלית נוגע למושג מפתח : "הגוף הנבחר". ספרי "הגוף הנבחר – הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית" בהוצאת Stanford (University Press עוסק בפענוח התסריט הבסיסי של החברה הישראלית- יהודית, ומכנה אותו "הגוף הנבחר". "הגוף הנבחר" מתבטא בהאדרה של הגוף היהודי, האשכנזי, הלבן, ההטרו-סקסואלי, והשלם והמושלם מבחינה גופנית. תפיסה זו מעוגנת הן בתורה הציונית והן במקרא ("ויקרא" ו"שמות" בעיקר).

 יחד עם האדרתו של הגוף הנבחר, מתרחשת הדרה (סילוק) של "הגוף האחר": החלש, הזקן, הנכה , הפלסטינאי, העובד הזר, ההומו, הלסבית והטרנסג'נדר.

עד הנה המחקר בקווים מאד כלליים

התנכלות לבני הנוער הלהט"בי
ומה לגבי העמדה המוסרית כלפי התופעה? כחוקרת שעמדתי המוסרית מבקשת להעלים את התופעה שאני חוקרת, להעלים את ההיררכיות הגופניות שנוצרה בחברה הישראלית, אין לי כל אשליה: לא ניתן להכחיד את תפיסת הגוף הנבחר בחברה הישראלית. 

כל שאני מעזה לקוות הוא שפעילות חינוכית ואחרת תצליח להרחיב את המרכיבים הכלולים בתוך המושג של הגוף הנבחר  ולכלול קבוצות שקודם הודרו ממנו.

ב. בריונות ו'עליהום' ילדים

בני נוער, ובוגרים נתונים לא פעם להתנכלות בסביבת הלימודים והעבודה. הנוער הלהט"בי נתון לכך יותר מאחרים. יתר על כן. במקרים רבים הוא חווה זאת גם בביתו. לצורך הבנת תופעת ההתנכלות אבקש להבחין בין תופעה הנקראת bulling—לבין עליהום (מובינג mobbing)Bulling , או בריונות, מתרחשת כאשר ההתקפה השיטתית מבוצעת על ידי אדם אחד (תלמיד אחר , בוס, מורה).

לעומתה מציינים חוקרי התופעה [1] את ה-mobbing או ה'עליהום' , שמתרחשת כאשר ההתקפה השיטתית מגיעה מכל הכיוונים, על ידי מספר רב של אנשים או ילדים. ה-mobbing היא למעשה פעולה קבוצתית. דוגמא לכך היא החרם הכיתתי, או שימת העובד ללעג וקלס על ידי חבריו לעבודה.

הילדים הלהט"בים סובלים מבריונות ו'עליהום' בהיקף רחב יותר מהרגיל. כשהם חווים מובינג הם חשים שהעולם סוגר עליהם. בניגוד למקביליהם ההטרו-סקסואליים, לעיתים קרובות נמנע מהילדים הלהטבים למצוא מפלט בחיק משפחתם. כל זאת לצד העובדה שגם גורמי הסיוע והטיפול הרלוונטיים אינם חפים מהומופוביה.

אנו דנים כאן בדיני נפשות. המחקרים מורים על שיעורי התאבדות גבוהים יותר בהרבה אצל נוער להטבי. אם כל אחד ואחת מאיתנו לא ייקחו על עצמם להתבונן מסביבנו ולאתר את הילד הלהטב"י המוחרם, תלך התופעה ותחמיר. [1] כמו Kenneth Westhues ראו למשל http://arts.uwaterloo.ca/~kwesthue/mobbing.htm

יום ראשון, 17 בפברואר 2013

כאשר התעללות הופכת לשגרה – בריונות והתנכלות (mobbing) כלפי נערים ונערות להט"בים


זה מכבר פרסמה הפסיכולוגית ד"ר חנה בר-יוסף מחקר במסגרתו נחשפו נתונים קשים, אך לא מפתיעים,   על התעללות מתמשכת בבני נוער להט"בים בישראל. כך למשל, חשף מחקרה של ד"ר בר-יוסף כי אחד מכל חמישה נערים ונערות  להט"בים בישראל ניסו לשים קץ לחייהם  בשל בריונות,  שהפכה לחלק בלתי נפרד משגרת חייהם.
יתר על כן. הממצא דנן אושש בדו"ח שפרסם איגי – ארגון הנוער הגאה, לפיו רוב  בני הנוער הלהט"בים בישראל עברו הטרדה או התעללות.
מה שמתחיל בבית הספר ממשיך גם בבית
חשוב לזכור כי כאשר בני נוער הטרוסקסואליים חווים אלימות בבית הספר, הם יכולים למצוא מפלט בבית,  כשהוריהם יעמדו לצדם ואולי אף ימחו על ההתעללות בבית הספר. לבני ובנות הנוער הלהט"בים  אין תמיכה כזו לעיתים קרובות.   
אחד הממצאים שנחשפו בדו"ח של איגי ובמחקר של  ד"ר בר-יוסף הוא שלא רק שהורים שמגלים כי בנם\בתם נמשכים לבני מינם, אינם תומכים בילדיהם – אלא שרבים מענישים  ולעיתים מסלקים אותם מהבית. כלומר, לא רק שהנערים והנערות הלהטבים חווים התעללות וביונות בכיתה, הם גם עשויים לחוות בריונות בביתם, אם יהינו לספר להוריהם על  חוויותיהם.
גם המורים והמנהלים חייבים להתגייס למהלך
לאור העובדה כי חלק לא מבוטל מההתעללויות בבני ובנות הנוער להט"בים מתרחשים בבתי הספר, נראה שגם צוותי ההוראה וההנהלה במוסדות החינוך חייבים לקחת על עצמם תפקיד פעיל יותר בסיוע לבני הנוער . למרבה הצער, מורים רבים לא יודעים  או לא רוצים לשתף פעולה בשינוי דפוס ההתנהגות שלהם ושל  התלמידים המתעללים.  
כך למשל, מירב (שם בדוי) בת ה-16, תלמידה דתייה שיצאה מהארון, חוותה  סדרת התעללויות מחברותיה ללימודים. כשהגיעה בצליעה לחדר המנהלת, היא התעלמה מהפגיעה והורתה לה לחזור לכתה ללא טיפול רפואי. באותו ערב הגיעה מירב למוקד הרפואי וצילומי הרנטגן גילו כי רגלה נשברה.
ארגון חוש"ן (ארגון ההרצאות וההסברה של קהילת הלהט"ב),  המנסה להתמודד עם גילויי הבורות, שולח את נציגיו לבתי הספר שמוכנים לקבלם ועורך סדרת הסברה.  
שינוי הגישה כלפי הנוער הלהט"בי הוא עניין של דיני נפשות. אבל, אני מאמינה שהוא יתקשר להפיכת החברה הישראלית לסובלנית יותר, הן כלפי אזרחיה הלהט"בים והן כלפי מיעוטים אחרים.

בפוסט הבא אתייחס בהרחבה להיבטים האקדמיים של תופעות ההתנכלות לנוער הלהט"בי.
לקריאת הדיווח המלא על מכלול העדויות של בני הנוער הלהט"בי שחוו התעללות – לחצו כאן. לקריאת הכתבה על סיפורה של מירב – לחצו כאן

4 הערות על זיכרון

צפו בקטעי הוידאו מתוך רב-שיח שקיימתי לפני מספר שבועות במסגרת תערוכתה של רות אורנבך.
למידע נוסף, כנסו לאתר: מאירה וייס  - ספרות ואומנות


יום שני, 28 בינואר 2013

המסע לפרדס כץ - חלק שלישי


לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ – לחצו כאן
לקריאת החלק השני על המסע לפרדס כץ – לחצו פה


הצל

כבר שנים, למעשה יותר מחמישים שנה, אני סובבת סביב הסיפור הזה. פגישה עם המילה 'עפרה' משיתה עלי אי-שקט, נטול דימוי ויזואלי ברור. אני יודעת ששרשרת האירועים שהיתה קשורה בעפרה היתה שם, בדיוק כפי שאני יודעת שהיא לא היתה שם. אני יודעת שהיא בעבעה ותפחה יותר מעשרת הימים שהיא נמשכה, שהיתה הצל של ימי ילדותי, והסיפור המכונן של חיי ובחירותיי. אבל הוא נותר סמוי, נטול הנצחה בצילומים או בסיפורים משפחתיים. וכמו כל מאורע שאת פרטיו מרבים לחסום, הוא התגלה בדיוק כשלא ציפיתי לו, ויצר את מסכת העשן ביני ובין הוריי, ביני ובין העולם.
הגיע הזמן לנוע עם הסיפור הזה, שגורר אותי למרות רצוני, שהוא זה שבחר בי לספר אותו, ואני נגררת אחריו, מוכרחה לשקוע בו, להשקיע אחרים בו, ולהוציא אותו לאור. הגיע הזמן להנכיח את ה"אין אירוע", ולהציג את תפריו.
לשם כך יצאתי למסע. החקירה המדוקדקת הזו תלבש צורה של סיפור, שרק היא יכולה להחיות אירוע שהיה זמן קצר לידי, ונשאר בצילי במשך כל חיי.
- – -
באותו אוגוסט היה קיץ קשה בתל אביב. הבתים להטו מחום, ואת החלל מילא פחד.
שנה קודם לכן, ב-1949, ילדים, בעיקר תינוקות, החלו לחלות במגפה מסתורית ולמות בכאבים. המגפה, שבתחילה היו רק שמועות לגביה, קיבלה סוף -סוף אישור לקיומה משר-הבריאות ומיד אחר כך, בשישה באוגוסט, מתה אחותי עפרה בת שנתיים וחצי משיתוק ילדים. אני הייתי אז בת שלוש וחצי, והיום כבר לא נותר אדם שיזכור אותה, חוץ ממני.
—-
אבל גם אני שכחתי. גם אמא שלי שכחה (למרות שאימהות אינן שוכחות לעולם את ילדתן שמתה). בכך הייתי ילדה צייתנית. שכן, מותה של עפרה או עצם קיומה לפני כן, אסור היה שייוודע לי. למרות שעפרה ליוותה את חיי במשך שנתיים וחצי , אימי דאגה לגזור את דמותה התינוקית מצילומי ילדותי , כך שלא תיוותר לי ברירה, כך קיוותה, אלא לשכוח.
—-
עד שראיתי את המכתב, כתוב בכתב יד על נייר מצהיב מיושן.
ביד מהססת פתחתי אותו, קוראת את המלים הפותחות -
"למורה זילפה ובני משפחתה. אתכם באבלכם הכבד במות בתכם היקרה עפרה ב- 6.8.1950 "
הרמתי את עיני. זגוגית המשקפים התמלאה אד של התרגשות.
"קבלי נחמה מטיפול בביתכם הבכורה, ומעבודת קודש עם ילדי ישראל", המשיכו עיני לקרוא את המכתב שנשלח על ידי "הורי ותלמידי כיתה א' בביס החי'ל".
אני הייתי הבת הבכורה שאמורה היתה להביא נחמה לאימי, ואת המכתב מצאתי לאחר מותה.
מאותו רגע כבר אי אפשר היה לעצור את הסחרחרת.

יום שבת, 5 בינואר 2013

המסע לפרדס כץ - חלק שני

לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ - לחצו כאן

נשימה - קולאז'

ב-1950 היתה רינה גורני תלמידת שנה א' בבית הספר המנדטורי לאחיות,  ששכן בבית חולים 'הירקון' בתל אביב.   כמו חברותיה לכיתה, גם היא  הופנתה לבי"ח 'פרדס כץ', כדי לטפל בתינוקות הפוליו.

"עד היום אני רואה את התינוקות האלה. רק הראש מציץ החוצה". היא  אמרה לי בטלפון, נאנחת. "וגם את הפה הפעור שלהם אני זוכרת. והשפתיים שרצו אוויר". "הגעתי ל"פרדס כץ"  כשהייתי ילדה,  בת   שמונה עשרה,  במעבר ישיר מרחביה, ירושלים. --  

"התינוקות  רצו לנשום", היא אומרת -- "רצו לנשום".--  "אבל ריאת הברזל לא יכלה לעזור להם" הוסיפה,  קולה סדוק.  "הכניסו  את התינוקות  לגליל ברזל, שלא שווה כלום.  כלום. תארי לעצמך, לקחו  את התינוקות, שהשיתוק כבר פגע בשרירי הנשימה שלהם,   והכניסו אותם לתוך ריאת ברזל של מבוגרים".



"ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? ראית ילד  שלא יכול לנשום?"

***

ועדת החקירה הממלכתית
ישיבה מיום 29 בינואר 1997

חברי הוועדה:
יו"ר        - שופט בדימוס   - יהודה כהן.
חברה בוועדה - שופטת בדימוס  - דליה קובל
חבר בוועדה  - אלוף במילואים - דוד מימון

העד - פרופ' יעקב רותם - תיק 3/97

היו"ר: "אני מזכיר לך שעליך לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת."
פרופ' רותם: מאה אחוז.
היו"ר:"שמך פרופ' יעקב רותם"?
פרופ' רותם: כן.
היו"ר:"האם... המקצוע שלך רופא ילדים?"
פרופ' רותם:  (הייתי. עכשיו אני בפנסיה) ב- 1952 הייתי ב'פרדס כץ'
כ.ה. קובל: בתור?
פרופ' רותם: בתור מנהל מחלקה בזמן שהשתוללה מגיפת פוליו.
כ.ה. קובל: שיתוק.
פרופ' רותם: פוליו,  ואז הלבינו שערותיי. הייתי בלונדי.
היו"ר: ".....מה שם המוסד הרפואי בפרדס כץ?"
פרופ' רותם: זה היה בית חולים למחלות מידבקות, בית חולים ממשלתי, בבני ברק. ככה זה נקרא. אנחנו קראנו לזה 'פרדס-כץ'. ואני נכנסתי לשם כמנהל מחלקה  ב1952 ,וזו היתה טרגדיה אחת גדולה. גם של המשפחות וגם של הרופאים, וגם של האחיות, כי המוות קצר קציר גדול, כשלא היה לנו שום אמצעי נגד המחלה הזו, שיתוק ילדים, מלבד ריאות ברזל... "



***

אחר כך,  כשבאתי לראיין אותה בדירתה בבית דו קומתי בגבעתיים,  והיא הניחה  על השולחן כריכים עם גבינה צהובה  ועוגה, ולימונדה, וקפה, מתנועעת בקלות של נערה, היא אמרה לי, "הייתי אחות עשרות שנים, וראיתי הכל.  הכל.  אבל את הילדים האלה אני לא יכולה לשכוח, את התינוקות האלה,  מהשיתוק.  הם חוזרים אלי בלילה.  ואני, אז, בגיל 18. מה ידעתי".
--
"והיה הרופא הזה מגרמניה, לא זוכרת את שמו, מנהל המחלקה, שלא ידע עברית".

"ד"ר אלייכים מרבורג?" אני שואלת. 


"כן. כן. ואחריו הגיע ד"ר רותם, ואחר כך ד"ר שיבא סגר את בית החולים בגלל כל מה שהיה שם

--
"והתינוקות.  בכיות כל הזמן.  והם היו  לבד, בלי ההורים , בלי אף אדם שהכירו". 
***

כ.ה. מימון: אתה יכול לתת איזשהי הערכה, דיברת על מצב חמור של תמותה שהיתה שם.
פרופ' רותם: בפרדס כץ?
כ.ה. מימון: כן. ...
פרופ' רותם: בפרדס כץ מתו על ידי ילדים, וזה שחק אותי. זה הרס אותי, זה הלבין את שערותיי.

***
"ואני זוכרת ילד אחד, שכל הזמן באתי לבדוק מה איתו, כי אליו דווקא נקשרתי, ובכיתי כשנשמתו נפחה, ממש כך. אני זוכרת אותו. ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? והילד הזה  בכה כל הזמן, תעזרו לי לנשום, תעזרו לי לנשום. אמרתי לו, יהיה טוב, והוא כבר לא האמין לי. ואז הוא הפסיק לבכות. שתק.  קודם רק הרגליים שלו שתקו, אחר כך הידיים שלו שתקו, אחר כך הנשימה שלו שתקה, בסוף כולו שתק. שתיקה- שיתוק.  חשבת על הקשר? ומיד רצו ולקחו אותו מריאת הברזל, כי היו צריכים להכניס אליה ילד אחר, שגם לו היו בעיות נשימה קשות,  ושגם הוא ימות. ריאת הברזל לא עזרה לאף אחד.."

***
כ.ה. מימון:  אתה יכול לדבר על היקף, נאמר בחודש?
פרופ' רותם:  הרבה, זה היה משהו איום ונורא. אני לא יכולתי לחיות עם זה,
כ.ה. מימון: בפרדס כץ, מה זה הרבה?
פרופ' רותם: אני חושב שבמשך החודש מתו בודאי ..עשרים ילדים,..זה באופן מאד לא מדויק,
כ.ה. מימון: כן.

***
איך נערך האבחון?"
"על ידי דיקור נוזל חוט השדרה", היא עונה , "פרוצדורה הכי מכאיבה שאני מכירה".
-"ואחרי האיבחון בפוליו?"
"אחרי שהיתה אבחנה , עשינו איזולציה— הפרדה מוחלטת של החולה מבני משפחתו ומהסגל."
--
"והילדים. לא זוכרת אם פחדנו כבר מההתחלה,  אבל פחדנו, ולא רצינו לגעת בהם, בצואה שלהם, בקיא שלהם. לא היה לנו שום אמצעי הגנה יעיל מהידבקות. 
והם מתו". 
"מי הצעיר הנחמד הזה בצילום?" שאלתי, כדי להפיג מעט את אווירת  הזיכרונות הקשים . "אה, זה הבן שלי", היא ענתה.  רינה קמה והביאה את הצילום  .
"זה הבן שלי שנפטר מסרטן לפני שנים", הוסיפה. "אנחנו הולכים לבית הקברות כל יום שישי".
--
-"איך הפעילו את ריאת הברזל?"
"היא היתה מחוברת למקור חשמל ויצרה רעש עצום,  כמו טרקטור".
"מכונה פרימיטיבית",  היא אומרת . "להכניס תינוקות לתוך ריאות ברזל.  זה היה פרימיטיבי".

***
פרופ' רותם: זה היה משהו איום ונורא כי (בפרדס כץ) זה היה רק ריאות ברזל, והן לא ענו על ..הדרישות, ..אם לילד היתה רטיבות בגרון אז הריאות סחבו לו את הרטיבות לריאות, וראינו שזה רע מאד.
***

"היו הפסקות חשמל. ואז הפעלנו  את ריאת הברזל באופן ידני. והשתדלנו לא להפסיק לרגע כי כל רגע ללא חשמל יכול להביא למוות. הרי הם לא יכלו לנשום לבד.
אבל גם ככה הם הובלו למוות".

***
"אני הייתי בעצם המומחה, תסלחו לי על הצניעות כרגע, המומחה לשיתוק ילדים, מומחה טרגי מאד. מפני שהמוות קצר קציר, לא היתה שום רפואה, היה רק טיפול באהבה, ו.. ו.. ציפייה לנס".

***
"ריאת הברזל,  הגליל הענק ממתכת, החבית הארוכה הענקית"  היא אומרת בשאט נפש .  "מיכל ענק, שהיה סגור מכל הצדדים ורק הראש פתוח".

***
בבוקר לא עבות אחד,..החלטתי שאני אכנס לריאות ברזל. האחות התנגדה, מה פתאום ..היא תכניס מנהל מחלקה לריאות ברזל? אבל אמרתי-...אני פוקד עליך, אני מנהל מחלקה, כי אני לא יכול לבד לסגור את הדלת.  אז הכניסו אותי לשם, ואני הרגשתי מה ש.. רציתי לדעת איך מרגיש ילד באותו קבר בחיים. איך הוא מרגיש?

***


                                             
תינוק אמריקאי בתוך ריאת ברזל מיוחדת לתינוקות. לידו אחות מוסמכת. ארה"ב, שנות השלושים של המאה העשרים

ידוענים שחלו בשיתוק ילדים: בישראל: נחום היימן נולד חולה בגיל עשר בשיתוק ילדים (פוליו) ובמשך שלוש שנים שכב בבית חולים מחובר לריאת ברזל.  בארה"ב: מיה פארו, פרנקלין  דלאנו רוזוולט,