‏הצגת רשומות עם תוויות נטיות מיניות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נטיות מיניות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 2 באוגוסט 2012

איפה היית כשרצחו את ניר כץ?

במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"? 

מאת :פרופסור מאירה וייס

בדומה לשאלה  'איפה היית כששמעת על רצח קנדי', אירוע מכונן בתרבות האמריקאית, כך גם אני במשך חודשים, במין אובססיה לא מובנת, שאלתי את כל מי שנקרה בדרכי "איפה היית כששמעת על הרצח בבר נוער"?


***
מוצאי שבת, ה- 1 באוגוסט.  אנחנו  נמצאים בגורגיה, על הרי הקווקז הגבוהים,  מנותקים מהעולם כשרק הרשתות הסלולריות פועלות. לפתע, ב- 1 בלילה אני מקבלת הודעת SMS משי בני: "אל תדאגו. אני בסדר".  כך נודע לי על הרצח בבר נוער.

***

כמה חודשים אח"כ, מחכה לי הודעה אישית בפייסבוק. "שמי איילה כץ . הייתי סטודנטית שלך.  הספר שלך -  'אהבה התלויה בדבר', השפיע עלי מאד...". ואז, בשורה האחרונה הוסיפה, "אני אימו של ניר כץ שנרצח בבר נוער. ...מאז אני מכהנת כיו"ר תהל"ה (ארגון הורי ילדים הומואים ולסביות )".
ניר כץ ז"ל

כך הצטרפתי לתהל"ה.  במצעד הגאווה באותה שנה כבר צעדתי  עם שלט, לצידה של אילה.

***

עברו 3 שנים ועדיין קשה להכיל  את הפשע הנורא הזה, שגרם לקטיעת פתיל חייהם של ניר וליז, שני צעירים שהיו על סף ראשית  החיים הבוגרים. פשע שגרם למספר צעירים, כמעט ילדים, לאבד אברים ולהיפצע בגופם ובנפשם.

פשעי שנאה נגד מיעוטים קשים להכלה, במיוחד כשמעורבים בהם ילדים. אפילו אני, שחוקרת  את הרוע, ההתעללות, ה- Mobbing והבריונות, מזועזעת ומופתעת כל פעם מחדש.

***

היום לבי ונפשי עם אילה, שמתאבלת כל שנה גם על נפילת אביו של ניר באסון צאלים, ועם אימה של ליז.  הלוואי שהייתי יכולה לקוות שלא נחווה פשעים דומים בעתיד. אני מברכת על הקמתו של המרכז ע"ש ניר כץ, שאמור למפות לדווח ולחקור את פשעי השנאה , כשביומיים האחרונים  התנהל הכנס הראשון שהשיק את המרכז.

"לפני שלוש שנים החיים שלי השתנו. הבנתי שיש פה הרבה מה לעשות. הקהילה היא חלק מהחברה הישראלית ויכולה לעשות למען עצמה ולמען החברה. יש להכיר בערך האדם באשר הוא אדם. זה הכוח פה". 

כך אמרה שלשום אילה כץ, אמו של ניר ז"ל, בכנס לציון שלוש שנים לפיגוע בבר נוער בתל אביב.

יום שני, 16 באפריל 2012

יושבים על הגדר: תגובותיהם של הורים לעמימות מינית אצל ילדיהם מיד אחרי הלידה

 תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:

Fence Sitters: Parents' reactions to sexual ambiguities in their newborn children

קיים קונצנזוס סביב הטענה לפיה ההורים אוהבים את ילדיהם באופן "טבעי", שאינו תלוי בדבר. ספרה של פרופ' מאירה וייס Conditional" Love" אשר יצא בשנת 1994 בהוצאת גרינווד האמריקאית, ובעברית, "אהבה התלויה בדבר" בהוצאת פועלים מבקש לערער על התפיסה המקובלת הזו ולהציג שורה של סוגיות ומקרי מבחן המוכיחים כי אהבת ההורים אינה טבעית, אלא תלויה במאפיינים מסוימים של הילד או הילדה.

אחת הסוגיות המובאות בספרה של פרופ' וייס עוסקת באופן בו מגיבים הורים ישראלים לילדם הסובל ממומים פיזיים גלויים. בהקשר זה , כך מצאה פרופ' וייס, נוטים הורים לדחות את הילוד: כ-69% אחוז מיילודים בעלי פגמים חיצוניים ננטשו בבית החולים על ידי הוריהם וזאת בהשוואה לנטישה של 7% מהילודים שסבלו מפגם פנימי, סמוי.

בהקשר הזה מדגישה פרופ' וייס ,גם ילדים ביולוגיים חייבים לעבור תהליך של "אימוץ" על ידי הוריהם. מדובר בתהליך שבו מקבלים ההורים החלטה כי הרך הנולד הופך לחלק בלתי נפרד מחייהם. ההחלטה עשויה להתקבל, למשל, תוך כדי תהליך הבדיקה הראשונית של היולדת את הילוד (זכר ונקבה כאחד) מיד עם לידתו, וציון דמיונו לאביו או אימו.

כך או כך, דילמת ה"אימוץ" אל מול הנטישה מתחדדת ברגע שההורים מגלים שילדם לוקה בפגם בעל ביטויים חיצוניים. לדוגמא: כאשר לא ניתן להכריע בוודאות מהו מינו של תינוקם שזה עתה נולד – מצב אותו מכנה פרופ' וייס עמימות מינית (Sexual Ambiguity).

מממצאי המחקר של פרופ' וייס שמוצגים במאמר שלפנינו עולה כי מצוקת ההורים נובעת בעיקר מהיעדר היכולת להתמודד עם חוסר הוודאות הכרוך באי-ידיעת מינו של התינוק. חוסר הוודאות הזה משפיע על שורה רחבה של היבטים כבר מהרגע הראשון: החל מהענקת שם לתינוק וכלה בצורת הפנייה אליו או אליה בגוף שני--אתה או את. (הסוגיה הלשונית משחקת תפקיד משני בשפות אחרות כמו אנגלית שבהן צורת הפנייה בגוף שני היא אחידה לזכר ולנקבה – You).יתר על כן. ילד שנולד עם "עמימות מינית", לעיתים קרובות אינו נתפס כ"אדם" אלא כיצור "אחר",או "מפלצת". כך למשל מצטטת פרופ' וייס את תגובתה של אם המגיבה לברכות הרופאים וקרובי המשפחה ב"מזל טוב" לאחר הלידה ושואלת "מה יש לברך אם לא יודעים מה נולד"?

מקרה מבחן נוסף שמוצג במאמר דן בהורים לתינוק שנראה תינוק רגיל, ללא כל מום חיצוני או לקות מינית גלויה, אך סובל ממום פנימי סמוי המכונה "תסמונת קליינפלטר".הרופאים הסבירו להורים שזו תסמונת הפוגעת בהתפתחותה של מערכת הרבייה הזכרית, עלולה לגרום לבעיות בפריון המיני, ולעקרות בקרב הגברים. בהקשר זה, ההורים "אימצו" את הילד כילדם, מבלי לתת משקל לאבחנת הרופאים.

ניתן לראות אפוא כי העמימות המינית הגלויה של התינוק יוצרת בתורה עמימות קוגניטיבית אצל ההורים. במילים אחרות, אין בסט התרבותי שלנו כלים להתמודדות עם מי שלא ניתן להגדיר בוודאות את מינו. המצב נעשה מורכב יותר כשמדובר ביהדות שאינה סובלנית, באופן כללי, למצבי עמימות ואוסרת שעטנז וכלאיים.

לסיכום, מאמרה של פרופ' וייס, המבוסס על מחקר אנתרופולוגי מעמיק שכלל תצפית וראיונות עומק, מפריך הלכה למעשה את האקסיומה\נורמה המקובלת לפיה הקשר בין ההורים לילדיהם הוא טבעי ומובן מאליו. כאשר ההורים שנחקרו על ידי פרופ' וייס נתקלו בעמימות מינית חיצונית של תינוקם, הם נטו לדחותו.
 המאמר גם מביא השוואה בין-תרבותית לאופן ההתייחסות למי שזהותו המינית אינה ברורה, החל מניתוח מיד עם הלידה ועד האלהה של הילוד הדו -משמעי מבחינה מינית.

השלכות המחקר ביחס לבעייתית של התרבות הישראלית והמערבית להתייחס לעמימות מינית ומגדרית, רלבנטיות גם לדיונים המאוחרים בטרנס-ג'נדר.

לקריאת המאמר במלואו לחצו להגדלה: