יום שני, 10 ביוני 2013

"גם לילד הזה התפללתי" - חוויות ממצעד הגאווה האחרון

זו היתה הפעם הראשונה שבן זוגי הצטרף אלי למצעד הגאווה. בתחילה הוא היה המום מכמות המשתתפים (לפי מספר המשתתפים, יש "לכם" 20 אחוז מהאוכלוסייה , ולא עשרה), ואחר כך, חלפנו על פני הקבוצות השונות, ונעצרנו ליד השלט הכי יפה שהיה שם, "גם לילד הזה התפללתי", שנישא על ידי איש אפור שיער.

אני אוהבת את מצעד הגאווה. לא תמיד זה היה כך. אבל מאז הרצח, מרגע שרגלי החלו לדרוך במרכז הגאה, השמחה אחזה בי, וחשבתי שזה מקום של אנשים טובים , שיום אחד בשנה יוצאים החוצה, לשמוח על האור שמאפשר להם הרגע.

אבל השנה הכל היה אחרת. או, אולי אני הייתי אחרת? הגעתי אחרי פרסום הממצאים של הימים האחרונים . וכל היומיים האחרונים חיפשתי את איילה, אמא של ניר, שהיתה סטודנטית שלי ושניר שלה נרצח אחרי שאביו נהרג באסון צאלים, וחשבתי איך היא מתמודדת עם החדשות האחרונות, ואיך הילדים שהיו שם, שניסינו להושיט להם יד בשנים האחרונות, איך הם מרגישים עכשיו, וקצת חששתי, וקיוויתי שהמצעד ידבר על הצעידה למען הילדים האלה, ועל ההבטחה ליצור להם מרחב מוגן, הבטחה שעד כה לא הצלחנו לקיים.

 אבל כשהגעתי הבנתי שהיום נכבשנו בידי המפלגות והנאומים היו נאומי בחירות – של יאיר וזהבה וציפי ושלי ויעל ולימור (לבנת) , כולם רצו להוכיח שהם היו שם קודם, שכדאי להיות איתם. (כמובן שאני מודעת לצד החיובי של התחרות בין המפלגות על קהל הלהטבים. אבל זה כבר סיפור אחר).

אין תגובות:

פרסום תגובה