כך מסתיים ספרי על המכון לרפואה משפטית "על גופתם המתה"(תוך עיבוד והסבר למי שעדיין לא קרא את הספר):
אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד. אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים", מה שאגמבן כינה bare life.
***
"נקרופיליה", אמרה מישהי כששמעה על שדה המחקר שלי. "לא מצאת מקור פרנסה אחר מאשר לעבוד עם המתים?" שאל עיתונאי את ד"ר דיזנגוף, כשמונה לפני כמה חודשים להיות מנהל המכון לרפואה משפטית אחרי פרופ' ליסר (כל השמות בדויים, אבל הקוראים הישראליים יזהו את הדמויות המרכזיות).
***
אינני טוענת שעשיית הצדק התממשה הלכה למעשה במכון בתקופה שבו נערך מחקרי. המכון, כך כתבתי לא פעם, פעל מתוך המאפליה, הסתיר והסווה את סודותיה.
היו סיבות רבות לכישלון. היום ברצוני לדון בלחצים המופעלים על המכון כאחד הגורמים המרכזיים לכישלונו. על רוב הלחצים אינני יכולה לכתוב, בשל החלטה שגזרתי על עצמי, שלא לעשות שימוש במסמכים (אליהם נחשפתי) בעלי סיווג בטחוני סודי וסודי ביותר.
אבל יש להבין שבישראל, בשל קיומו של מכון יחיד לרפואה משפטית, מופנות אליו "בקשות" רבות ומגוונות. ברוב ארצות המערב בנוסף לקיומם של מספר מכונים , קיימת גם הפרדה בין מכונים המיועדים לבדיקת סיבת המוות בצבא, למכונים שעוסקים באנשי השב"כ, או באזרחים. בישראל המכון היחיד שקיים דן בכל הקטגוריות הללו.
לפיכך, הלחצים הרבים שמופעלים על המכון מגיעים מכיוונים שונים. צה"ל , למשל, היה אחד הגורמים הבולטים בתביעות שהופנו למכון על בסיס יומיומי. השערוריות שנגעו לקצירת איברים במכון, למשל, כללו תהליכים שהחלו שנים קודם. קצין רפואה ראשי דאז הפעיל לחץ על מנהל המכון דאז שיסכים שישתמשו בגופות צעירות ובריאות" (אבל לא של חיילים) שיגיעו למכון ויקצרו מהן עור. העור היה אמור להישלח לאחסון לבנק העור בבית חולים הדסה עין כרם, שישמש בעיקר את הצבא . כשמנהל המכון דאז התנגד, הוא "מצא את עצמו מחוץ למערכת" והוחלף בד"ר ליסר שעשה את דברו של קצין רפואה ראשי.
גם הרבנות הצבאית הפנתה לחצים קבועים והייתה אחראית לכמה משברים חמורים. דוגמא אחת מיני רבות הייתה השערורייה של זיהוי לוחמי השייטת, והמאבק בין הרבנות הצבאית ובין המכון לרפואה משפטית למי נתונה האחריות על זיהוי החיילים. ולבסוף, גם המשטרה והפרקליטות, השב"כ, והמערכת הפוליטית-כולם לקחו חלק בתביעות שהפנו למכון.
***
קצת לפני 2000, התחלת האינתיפאדה השנייה, חשבתי שכתב היד שלי , על המכון לרפואה משפטית, מוכן למסירה למו"ל. ואז פרצה האינתיפאדה. והבנתי שלא הבנתי כלום. כלומר, הבנתי, אבל רק את הרובד העליון. את ההתרגשות האינטלקטואלית מגוף האדם, שהפליא אותי עד כדי תחושה דתית, את המוות, את משמעות החיים, ואת המקריות של הקיום.
אבל, ככל שעבר הזמן אני קולטת ש"סיבת המוות" הייתה סוגיה פוליטית, לא פחות מרפואית. אחרי נוכחות בנתיחות של "מחבלים פלסטינים", של 13 אזרחים ערביים ישראלים, של חילמי שושה וילדים פלסטינים אחרים, ועוד ועוד, - הבנתי שאיבדתי את תמימותי.
***
רפואה משפטית פורחת בדרך כלל במשטרים פשיסטים, קומוניסטים, דיקטטוריים (ג'ורג' מוסה). השלטון נוהג להשתמש בה כעלה תאנה שבעזרתו נקבע "מדעית" שהמתים מתו "מוות טבעי". אחת הפעולות הראשונות שערפאת ביצע מיד עם כינון הרשות הפלסטינית הייתה ייסוד מכון לרפואה משפטית. ערפאת הבין, כפי שמבין כל שליט, עד כמה לפרסום "סיבת המוות" יש משמעות פוליטית.
כששאלתי את ד"ר טיבי, מנהל המכון הפלסטיני, "כמה מקרי רצח היו ברשות בשנה שעברה?" הוא ענה לי שאין מקרי רצח, "אולי מקרה או שניים ". אין מקרי מוות? שאלתי. "כן. יש. אבל כולם "מוות טבעי"", ענה. תשובתו של ד"ר טיבי לא נבעה מאי הבנה של רפואה משפטית. ד"ר טיבי יודע היטב רפואה משפטית. הוא קיבל את הכשרתו כרופא משפטי במוסקבה, בבית הספר לרפואה של פעילי המפלגה הקומוניסטית. הוא עשה את הפוסט-דוק שלו במכון לרפואה משפטית באבו כביר, יפו, ישראל.
תשובתו של ד"ר טיבי נבעה מהידע שהרפואה המשפטית בחברה שאינה דמוקרטית, אמורה לשרת את השלטון. בחברה דמוקרטית, בניגוד לכך, יש להקפיד על סגולותיו האנושיות המיוחדות של מנהל המכון ועל יכולתו לנהל מכון מקצועי, חזק, שקוף, ולא לחיץ. כן יש להוציא את המכון מתחום החשאיות והחצר האחורית, שאין מבקרים בו ואותו. אחרת, המכון לרפואה משפטית, שנוגע כמעט לכל היבט של חיי כולנו, יהווה עלה תאנה כמו בכל משטר דיקטטורי פשיסטי או קומוניסטי, שמקדש את כוח השלטון במקום להגן על "החיים החשופים" של ה"גוף האחר".
אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד. אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים", מה שאגמבן כינה bare life.
***
"נקרופיליה", אמרה מישהי כששמעה על שדה המחקר שלי. "לא מצאת מקור פרנסה אחר מאשר לעבוד עם המתים?" שאל עיתונאי את ד"ר דיזנגוף, כשמונה לפני כמה חודשים להיות מנהל המכון לרפואה משפטית אחרי פרופ' ליסר (כל השמות בדויים, אבל הקוראים הישראליים יזהו את הדמויות המרכזיות).
***
אינני טוענת שעשיית הצדק התממשה הלכה למעשה במכון בתקופה שבו נערך מחקרי. המכון, כך כתבתי לא פעם, פעל מתוך המאפליה, הסתיר והסווה את סודותיה.
היו סיבות רבות לכישלון. היום ברצוני לדון בלחצים המופעלים על המכון כאחד הגורמים המרכזיים לכישלונו. על רוב הלחצים אינני יכולה לכתוב, בשל החלטה שגזרתי על עצמי, שלא לעשות שימוש במסמכים (אליהם נחשפתי) בעלי סיווג בטחוני סודי וסודי ביותר.
אבל יש להבין שבישראל, בשל קיומו של מכון יחיד לרפואה משפטית, מופנות אליו "בקשות" רבות ומגוונות. ברוב ארצות המערב בנוסף לקיומם של מספר מכונים , קיימת גם הפרדה בין מכונים המיועדים לבדיקת סיבת המוות בצבא, למכונים שעוסקים באנשי השב"כ, או באזרחים. בישראל המכון היחיד שקיים דן בכל הקטגוריות הללו.
לפיכך, הלחצים הרבים שמופעלים על המכון מגיעים מכיוונים שונים. צה"ל , למשל, היה אחד הגורמים הבולטים בתביעות שהופנו למכון על בסיס יומיומי. השערוריות שנגעו לקצירת איברים במכון, למשל, כללו תהליכים שהחלו שנים קודם. קצין רפואה ראשי דאז הפעיל לחץ על מנהל המכון דאז שיסכים שישתמשו בגופות צעירות ובריאות" (אבל לא של חיילים) שיגיעו למכון ויקצרו מהן עור. העור היה אמור להישלח לאחסון לבנק העור בבית חולים הדסה עין כרם, שישמש בעיקר את הצבא . כשמנהל המכון דאז התנגד, הוא "מצא את עצמו מחוץ למערכת" והוחלף בד"ר ליסר שעשה את דברו של קצין רפואה ראשי.
גם הרבנות הצבאית הפנתה לחצים קבועים והייתה אחראית לכמה משברים חמורים. דוגמא אחת מיני רבות הייתה השערורייה של זיהוי לוחמי השייטת, והמאבק בין הרבנות הצבאית ובין המכון לרפואה משפטית למי נתונה האחריות על זיהוי החיילים. ולבסוף, גם המשטרה והפרקליטות, השב"כ, והמערכת הפוליטית-כולם לקחו חלק בתביעות שהפנו למכון.
***
קצת לפני 2000, התחלת האינתיפאדה השנייה, חשבתי שכתב היד שלי , על המכון לרפואה משפטית, מוכן למסירה למו"ל. ואז פרצה האינתיפאדה. והבנתי שלא הבנתי כלום. כלומר, הבנתי, אבל רק את הרובד העליון. את ההתרגשות האינטלקטואלית מגוף האדם, שהפליא אותי עד כדי תחושה דתית, את המוות, את משמעות החיים, ואת המקריות של הקיום.
אבל, ככל שעבר הזמן אני קולטת ש"סיבת המוות" הייתה סוגיה פוליטית, לא פחות מרפואית. אחרי נוכחות בנתיחות של "מחבלים פלסטינים", של 13 אזרחים ערביים ישראלים, של חילמי שושה וילדים פלסטינים אחרים, ועוד ועוד, - הבנתי שאיבדתי את תמימותי.
***
רפואה משפטית פורחת בדרך כלל במשטרים פשיסטים, קומוניסטים, דיקטטוריים (ג'ורג' מוסה). השלטון נוהג להשתמש בה כעלה תאנה שבעזרתו נקבע "מדעית" שהמתים מתו "מוות טבעי". אחת הפעולות הראשונות שערפאת ביצע מיד עם כינון הרשות הפלסטינית הייתה ייסוד מכון לרפואה משפטית. ערפאת הבין, כפי שמבין כל שליט, עד כמה לפרסום "סיבת המוות" יש משמעות פוליטית.
כששאלתי את ד"ר טיבי, מנהל המכון הפלסטיני, "כמה מקרי רצח היו ברשות בשנה שעברה?" הוא ענה לי שאין מקרי רצח, "אולי מקרה או שניים ". אין מקרי מוות? שאלתי. "כן. יש. אבל כולם "מוות טבעי"", ענה. תשובתו של ד"ר טיבי לא נבעה מאי הבנה של רפואה משפטית. ד"ר טיבי יודע היטב רפואה משפטית. הוא קיבל את הכשרתו כרופא משפטי במוסקבה, בבית הספר לרפואה של פעילי המפלגה הקומוניסטית. הוא עשה את הפוסט-דוק שלו במכון לרפואה משפטית באבו כביר, יפו, ישראל.
תשובתו של ד"ר טיבי נבעה מהידע שהרפואה המשפטית בחברה שאינה דמוקרטית, אמורה לשרת את השלטון. בחברה דמוקרטית, בניגוד לכך, יש להקפיד על סגולותיו האנושיות המיוחדות של מנהל המכון ועל יכולתו לנהל מכון מקצועי, חזק, שקוף, ולא לחיץ. כן יש להוציא את המכון מתחום החשאיות והחצר האחורית, שאין מבקרים בו ואותו. אחרת, המכון לרפואה משפטית, שנוגע כמעט לכל היבט של חיי כולנו, יהווה עלה תאנה כמו בכל משטר דיקטטורי פשיסטי או קומוניסטי, שמקדש את כוח השלטון במקום להגן על "החיים החשופים" של ה"גוף האחר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה