רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר: אין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל

וככה, בלי להרעיש עולמות, בלי להבין שעולמנו השתנה, מתרחש בירושלים משפטם של שלושת המואשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנחטף, עונה ונשרף בעודו בחיים על ידי מחבלים ישראלים יהודים.

טרור הוא טרור הוא טרור, אני מזכירה. ומשפחתו של הנער היפה הזה עומדת וזועקת. ואין חיבוק, ואין חמלה, ואין צדק, ואין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל. האב השכול שאל אתמול למה יש דיון בשחרור הנאשמים ממעצר? מדוע לא הרסו את ביתם של הרוצחים, כפי שנעשה במקרים דומים לגבי נאשמים פלסטינים? בואו נצרף את קולנו לזעקת האב והאם, ונשאל, ונתייצב שם לידם.

 למען הסר ספק. אני מתנגדת ככל שניתן להריסת בתים של משפחות המחבלים, ובהיותי במכון לרפואה משפטית, כשראיתי איך הדברים מתרחשים, עלתה התנגדותי וגברה. אלא שאם הנוהג ממשיך לגבי פלסטינים, אני דורשת להשיתו גם לגבי מחבלים ישראלים-יהודים. אולי דרישה זו תביא אנשים לחשוב שוב על האוילות של הרס בתי המחבלים בתואנה שמשפחתם אחראית לפשעם. חוץ מהנימוק המוסרי, העבירה על החוק הבינלאומי, גם מבחינה פרקטית ההריסה לא עוזרת.