יום חמישי, 19 באפריל 2012

גנטיקה ודת בזיהוי גופות של חיילים

 תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס: 

Genetics and Religion in the Identification of Dead Soldiers' Bodies – Prof. Meira Weiss

בספטמבר 1997 נהרגו שניים עשר חיילים מ"שייטת 13". מלבד היותו אירוע קשה וכואב, הוא העלה פעם נוספת על סדר היום הציבורי את קיומו של מתח המתמיד בין הרבנות הצבאית למכון לרפואה משפטית. עיקרו של המתח טמון בשאלה למי הסמכות העליונה בתהליך זיהוי גופותיהם של חיילים.

בחלקו הראשון של המאמר מזכירה פרופ' וייס את סיפורם של החיילים גיא גולן ורז טיבי שנהרגו ב"אסון השייטת" אך חלקי גופותיהם הוחזרו רק כתשעה חודשים אחר כך יחד עם גופתו של החייל איתמר איליה. חלקי הגופות נטמנו בהתאם לזיהוי שביצעו אנשי הרבנות הצבאית. אך עתירה של אחד מאבות החיילים לבג"צ הובילה לפתיחת הקבר ולגילוי כי חלה טעות בזיהוי, שגרמה לבלבול ולעוגמת נפש רבה לשתי המשפחות.

פרשת גולן-טיבי הפכה לאירוע מכונן שזכה לתהודה ציבורית רבה וחשף לעיני הציבור הישראלי את הדינמיקה הבעייתית המתקיימת תדיר בין המכון לרפואה משפטית לבין הרבנות הצבאית. כל אחד משני הגופים טוען שעליו להוות את הסמכות האחרונה בכל הנוגע לזיהוי הגופות.

המכון לרפואה משפטית טוען שהכלים הטכניים-מדעיים הנמצאים ברשותו מאפשרים לו לבצע בדיקות מורכבות (כולל דנ"א) לגבי זהותו של החייל, שימנעו את הישנותן של טעויות דומות לאלו של "אסון השייטת". החזקה בכלים מדעיים מורכבים מאפשרת למכון לרפואה משפטית, לטענתו, גם לבדוק מהי "סיבת המוות" ומה איכותו של הטיפול הרפואי שניתן לחייל לפני מותו. מאידך, אנשי הרבנות הצבאית נאחזים בקרנות המזבח וטוענים כי עליהם להמשיך ולהחזיק בסמכות זו מכוח המסורת וההרגל. בהקשר זה מציינת פרופ' וייס במפורש כי ישנו במשוואה זו מימד ברור של פוליטיקה ארגונית אשר לא ניתן להתעלם ממנו.

וכך, אנשי הרבנות הצבאית הינם בבחינת סוכני זהות המשמרים את כוחם בזכות שיוכם לצבא הישראלי. אבל, טענה זו של הרבנות הצבאית נתפסת על ידי פרופ' וייס דווקא כאוקסימורון. לדידה של פרופ' וייס קיים פרדוקס במעמד המיוחד לו זוכה הרבנות הצבאית משום היותה חלק בלתי נפרד מצה"ל, שהרי החזון הציוני מבוסס על שלילת המסורת והסממנים היהודים-גלותיים המסורתיים.

וכך, אליבא ד'פרופ' וייס, לצד ההפרדה הנושאית בין התנועה הציונית לבין המסורת היהודית ,קיימים צירי המשכיות בין הישראליות לבין המורשת היהודית. אפיקי ההמשכיות הללו מבוססים על קשר פרימורדיאלי ומקבלים ביטוי בטיפול בגופם של החיילים.

זאת ועוד, פרופ' וייס מבהירה במפורט שהדת היהודית היא מרכיב מרכזי בצבא הישראלי כמייצגה הסימבולי הבולט של מדינת ישראל. בדיוק מסיבה זו, הטענות שעליהן מתבסס המכון לרפואה משפטית --גם אם יש בהן היגיון – אינן רלוונטיות במציאות הישראלית. במילים אחרות,נכון שהכלים בהם מחזיק המכון הפתולוגי הרבה יותר מדויקים ומצדיקים את דרישת המכון להוות את הסמכות העליונה בזיהוי, אבל צביונה הייחודי של מדינת ישראל גורם לכך שהקרב בין הדת למדע מוכרע עוד לפני שהתחיל.

המסקנה העיקרית ממאמרה של פרופ' מאירה וייס היא כי במדינת ישראל המאופיינת בצביון יהודי-דתי היסטורי משמש צה"ל כסוכן חברתי עיקרי המשקף את ערכי האינטגרציה החברתית ואידיאולוגיית "כור ההיתוך" של בן-גוריון. פועל יוצא מכך הוא שמוסד הרבנות הצבאית שמגלם בתוכו הלכה למעשה את החיבור שבין המסורת היהודית (הממסד הרבני) לבין הסמכות המדינית (הצבא), זוכה להיות הפוסק האחרון בכל הנוגע לזיהוי גופות החיילים, גם במחיר של ביצוע טעויות קשות הגורמות סבל למשפחות.

לבסוף, מסכמת פרופ' וייס את מאמרה בטענה לפיה דווקא הציבור, ולא המכון לרפואה משפטית, הוא הוא זה שמציב את האתגר האמיתי בפני הרבנות הצבאית. היום הציבור מבקר את הצבא הרבה יותר מבעבר ומאתגר את תפקידי האינטגרציה החברתית שנתפסו כמובנים מאליהם מקדמת דנא. במקביל, הציבור לא חוסך את שבטו מהמכון לרפואה משפטית נוכח שורה של פרשות קשות שנקשרו בשמו. שני המוסדות מצטיירים אפוא כנגועים בשחיתות ועל כן הם מבקשים לטהר את שמם באמצעות השירות לציבור.


רלבנטיות לנושאים אקטואליים: 

מאמר זה רלבנטי גם לנושא החדשותי (2012) בדבר פסיקות של רבנים צבאיים בנושאים כמו איסור על שירת נשים במעמדים ציבוריים. בעוד שהדיון הציבורי ייחס את הפסיקות הללו ל"הדרת נשים", פרופ' וייס הייתה משייכת את הסוגיה לדיון על מאבקי הכוח המתמידים בין הרבנות הצבאית לסוכנים אחרים של המדינה, שבזמנים שונים מקבלים ביטויים שונים.


לחצו להורדת המאמר המלא

מאירה וייס - גנטיקה ודת בזיהוי גופות של חיילים

אין תגובות:

פרסום תגובה