יום שני, 10 בספטמבר 2012

"הגוף הנבחר עובר כחוט השני בדברי ימיה של מדינת ישראל"


אתמול התראיינתי לתחנת הרדיו "מהות החיים" לגבי ספרי "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית", אשר ראה אור בהוצאת "Princeton University Press"

מאת פרופ' מאירה וייס

בדרך כלל אנו נוטים לחשוב על הגוף כישות ביולוגית. אבל האנתרופולוגיה של הגוף טוענת שהגוף הוא תוצר תרבותי.  האופן שבו אנו בוחנים את הגוף שלנו, האופן שבו הרופאים מעניקים לנו את האבחון הרפואי בבית החולים, ואפילו האופן בו מחולק תקציב הבריאות שלנו  - כל אלה הם תלויי תרבות.

לשם המחשה, מדינת ישראל היא מדינה שמקדשת את העליונות הדמוגרפית היהודית, ומכאן שהיא גם מיייחסת חשיבות גדולה לנושא הפריון שזוכה לעדיפות על פני צרכים רפואיים אחרים. במילים אחרות, בעוד במדינות אחרות, חלק ניכר מתקציב הבריאות מוקצה למשל לטובת טיפול בבעיות זקנה או הסרטן, הרי שבמחוזותינו זוכה הטיפול בבעיות הפריון בחלק רציני של התקציב. העדפה שנראית לנו טבעית ומובנת. 



  


בספרי "הגוף הנבחר:הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית", אני טוענת כי ניתן למצוא מוטיב חוזר ונשנה, שעובר כחוט השני בחברה הישראלית החל  מתקופת היישוב שקדמה להקמת המדינה – ועד ימינו אנו. זהו המוטיב של "הגוף הנבחר". "הגוף הנבחר" הוא הגוף היהודי, האשכנזי, הגברי, במרבית המקרים גם ההטרוסקסואלי –ו--השלם והמושלם מבחינה גופנית.  מאז ומתמיד, החברה הישראלית היהודית האדירה את "הגוף הנבחר", והדירה את "הגוף האחר",  שמגלם בתוכו את מי שאינו יהודי, (פלסטינים, עובדים זרים) , את מי שגופו אינו לבן, אינו אשכנזי, אינו הטרוסקסואלי,  וכמובן מי שאינו שלם ומושלם מבחינה גופנית – אלו הם הזקנים, החולים. הנכים. 


למרבה הצער,  גם בימים שבהם הספורטאים הפראלימפיים הנפלאים שלנו חוזרים מלונדון עם שלל מדליות המעטרות את צווארם, ממשיך המרחב הציבורי שלנו לא להיות מותאם ונגיש לנכים די הצורך. על אף שחל שיפור מסוים בשנים האחרונות, הרי שגם כיום נותרת לדאבוני מדינת ישראל הרחק מאחור ביחס למדינות אחרות במערב. 

אין תגובות:

פרסום תגובה