יום ראשון, 4 בינואר 2015

בהמשך לפרק ב"עובדה" על המכון לרפואה משפטית

א-פרופו תוכנית 'עובדה' מהשבוע שעבר ,על המכון לרפואה משפטית, שלגביה התבקשתי להגיב על ידי כמה מחבריי כאן.

מאירה: "ראיתי מערכת הטעייה שלמה ..לגבי פלסטיני שהגרסה של צה"ל הייתה שהוא רצה לירות בהם והם ירו בו חזיתית. לפי הטענה של הפלסטינים הרגו אותו יותר מאוחר. יש כאן שתי גרסאות וצריך להחליט".

גיא מרוז: "קצת דומה לקו 300.

מאירה: "בדיוק דומה. ולמרות שכולם ראו, בנתיחה , שפצע הכניסה היה מאחור ,לא הדגישו את זה,  וזה הושתק".



[מתוך תוכנית הטלוויזיה: "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" בפרק על המכון לרפואה משפטית (15.3.2014)] 



"יולי 2001 היה חודש עמוס במיוחד עבור צוות המכון. שבע גופות, לכאורה של מחבלים פלסטינים, נערמו במקררים בציפייה לנתיחה. צוות המכון המתין לצו בית המשפט המאשר נתיחה. כאשר הצו הגיע לבסוף מבית משפט צבאי, התברר שיש עיכוב נוסף מכיוון שמשפחות פלסטיניות (כנראה מקורבות להרוגים) עתרו לבג"ץ בבקשה שהנתיחה תתבצע רק בנוכחות משקיף המייצג אותן. פרופ' ליסר הסכים לדרישת המשפחות כל עוד הנציג יהיה רופא. עורך הדין של המשפחות השיב כי הנציג הרפואי נבחר וכי הוא בדרכו מחו"ל. ליסר הודיע כי לא תיערך נתיחה כל עוד לא נקבעה זהותן של הגופות באופן מדעי. הגופות זוהו בידי אנשי השב"כ בהתבסס על מידע שהיה בידיהם לגבי אנשים הנעדרים מכפריהם. הזיהוי שעשה השב"כ, לטענתו של פרופ' ליסר, לא היה מדעי, ולכן לא היה תקף. כששאלתי את סימה, מנהלת משרד הקבלה של המכון, מדוע לא להשתמש במשפחות העותרות לצורך השוואת רקמות או דנ"א ביניהן להרוגים, סימה ענתה שהמכון כבר ניסה לעשות זאת בעבר, אבל "המשפחות האלה, על אף שהן כנראה המשפחות שאנחנו מחפשים, תמיד מסרבות להיבדק מפחד שהשב"כ יאטום את הבתים שלהן כעונש, כפי שהוא אכן עושה במקרים כאלה". אם המשפחה לא הופיעה כדי לזהות את הגופה, והגופה נותרה ללא זיהוי במשך פרק זמן מסוים, היא הוגדרה כ"אלמונית" מבחינה חוקית, והדבר אִפשר לבית המשפט להורות על נתיחה לאחר המוות גם ללא הסכמת המשפחה.

בימים שלאחר מכן הגיע למכון שכן של המשפחות מג'נין וביקש לראות את הגופות. שיירה של עורכי דין ליוותה אותו נוסף על צלם ורופא מהמכון לרפואה משפטית בגלזגו, ד"ר מייקל קיין. המשלחת הוכנסה לספרייה, שהפכה לחדר האירוח לרגע וכיבוד הוגש לחדר. ה"שכן" הוכנס לחדר המתים, שם זיהה אחת מהגופות בתור אחמד האנייה. גופתו של האנייה הוכנה לנתיחה. בעודה מונחת על שולחן הניתוחים נראתה הגופה במצב טוב למדי פרט לחורים שהותירו הכדורים. האנייה היה בחור צעיר, כהה למדי ומזוקן. בפניו הייתה חסרה חתיכה מעל העין השמאלית, כנראה כתוצאה מפצע ירייה. מספר התיק של האנייה (77 21) הכיל את הפרטים הבאים: "בראשון ליולי 2001 נתקל מארב של צה"ל באזור ג'נין במספר מחבלים. כוחותינו פתחו באש, הרגו שני מחבלים ותפסו אמצעי לחימה". דף נפרד בתיק הכיל כתבה עיתונאית (סוכנות עתי"ם) שלפיה "בראשון ביולי 2001 שני פלסטינים נלכדו בידי חיילים ישראלים ליד ג'נין". על הדף נרשמה פנייה למכון לספק מידע נוסף בעקבות הנתיחה. המכון, חשבתי לעצמי, נכנס פעם נוספת למלכוד. על המכון האחריות להחליט בין שתי הגרסאות: זו של צה"ל והשב"כ וזו של העיתונות, שלפיה הפלסטינים נתפסו בחיים, נאסרו באזיקים ונהרגו לאחר מכן. זו החלטה פורנזית-משפטית, אבל השלכותיה חורגות כמובן מתחום הרפואה.

בזמן שהרהרתי, ד"ר מייקל קיין ביצע בדיקות משלו. הוא סבב את הגופה בעודו מדבר למכשיר הקלטה קטן. לאחר מכן צילם את הפצעים שנגרמו מן היריות בחלקו הקדמי של הצוואר. עד כה הכול נראה נינוח ומקצועי. לפתע, ד"ר קיין הצביע על אחד מפצעי הירייה בצוואר ושאל את פרופ' ליסר: "אלו הם פצעי הכניסה, נכון?"

הרופאים הישראלים השתתקו כבמטה קסם. אחד הרופאים הישראלים השיב בזריזות: "כן, אלו פצעי הכניסה". "זה טוב בשבילנו אם הוא חושב שפצעי הכניסה הם בחלק הקדמי של הצוואר", לחש לי הרופא. "כל מי שיש לו טיפה ניסיון ברפואה משפטית היה רואה שהכדור נכנס מאחורי הצוואר, בעורף". אם פצעי הכניסה מצויים בעורף, משמעות הדבר היא שהפלסטינים נורו מאחור, והדבר שולל במידה רבה את גרסת צה"ל שהם נורו בשעת קרב. ממצא זה מאשש את גרסת העיתונות הזרה, שהפלסטינים נתפסו, נכבלו ואז נורו. הרופא הישראלי הראה לי לאחר מכן את הכובע שלבש אחד הפלסטינים. חלקו האחורי של הכובע היה קרוע. חולצתו של הפלסטיני גם כן קרועה מאחור. הממצאים האלה לא הוצגו בפני ד"ר קיין.

במשך כמה דקות נקרעתי תחת רגשות סותרים. הרגשתי הקלה אמיתית לנוכח מה שנראה ככישלונו של המשקיף להבחין שהירי בוצע מאחור. באותו זמן הוכחתי את עצמי על שהרגשתי כך. האם הייתי מגויסת? הרגשתי שאני מסכימה באופן אינטואיטיבי עם אמירתו של הרופא המשפטי הישראלי, "זה טוב בשבילנו". אך באותו הזמן שאלתי את עצמי בשקט: מי זה "בשבילנו"? דקה לאחר מכן, חשתי בושה על שאני נוטלת חלק במה שנראה כמעשה רמייה.

מחשבותיי הדוהרות נעצרו על ידי קולו של פרופ' ליסר: "הפלסטינים חושבים שאנחנו עינינו את המחבלים. כוחות צה"ל מודים שנורו יריות. השאלה שלפנינו היא אם היו עינויים". בעודי שואלת את עצמי מדוע ליסר בוחר במילה "אנחנו עינינו", הבדיקה החיצונית הסתיימה והנתיחה החלה. הרופאים השתמשו בתצלומי רנטגן כדי לאתר חלקי כדורים, ואז חתכו דרך רקמות ואיברים כדי לשלות את הרסיסים ולאחסן אותם בשקיות פלסטיק קטנות. ד"ר שולי גולדשטיין, האנתרופולוגית הפורנזית, לקחה טביעות אצבעות מגופתו של האנייה וכעת הייתה עסוקה בשיניו. "הוא ביקר אצל רופא השיניים לאחרונה, אני רואה סתימה זמנית," שמעתי את קולה. "טוב" ענה לה פרופ' ליסר, "אני מניח שהוא כבר לא יצטרך לחזור להמשך טיפול". נוכחתי שד"ר קיין בודק כעת את בגדיו של המחבל וכותב משהו במחברת. דמיינתי לעצמי שאין אפשרות שהוא החמיץ את סימני ההרס מאחור. ואולי שאלותיו הקודמות נועדו רק כדי לנטוע בנו רושם של נאיביות?

מחשבותיי הנודדות התמקדו שוב למראה ד"ר קיין, שכעת הזיז את הגופה כדי לבדוק את הירך מקרוב. כשהוא מסתכל בפצע סגול, שאל ד"ר קיין את ליסר אם יכול להיות שזה פצע שנגרם מעינויים. פרופ' ליסר ענה שזה "פצע מעבר" שנגרם ממעבר של כדור שנורה. בעוד ד"ר קיין רושם ומצייר במחברתו, אחד הרופאים הישראלים החל להתרגז ולחש לי: "זאת פרובוקציה. את לא רואה שזאת פרובוקציה?" לאחר מכן נודע לי מעורך הדין שייצג את המשפחות הפלסטיניות שד"ר קיין העיד שהפצע על הירך נגרם מעינויים.

[מתוך ספרי "על גופתם המתה: ידע וכוח במכון לרפואה משפטית".  פרק 6-הגוף האחר: אלימות וזכויות אדם. עמוד 153-155, 2014, הוצאת רסלינג].



אין תגובות:

פרסום תגובה