יום שלישי, 23 ביולי 2013

בחנויות: ספרי החדש "למראית אַיְן"

אני שמחה לבשר על למראית אַיְן - ספרי החדש שיצא בשבועות האחרונים. הנובלה עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973. היא מבוססת על מקרה אמיתי וחלקים ממנו נלקחו מתוך יומני השדה שבעת שערכתי את המחקר הראשון שלי באנתרופולוגיה.

בספר אני מביאה את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם נפל במלחמה ב- 21 לאוקטובר, 1973. במסגרת חקירת הנסיבות לנפילתו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות עבור הדמויות המעורבות.

הנובלה מעמידה דילמות אנושיות ואתיות ומשקפת את תפיסתי שמלחמת יום הכיפורים לא הסתיימה - היא מחלחלת ומבצבצת בנו ובחיי ההווה שלנו.
                                     
                             לחצו כאן - לרכישת הספר באתר אינדי

על הספר - ראיון ב"ערב חדש"




על הספר - ראיון ב"רשת ב'"




ראיון ב"ישראל היום" (לחצו על הקישור להגדלה)



ביקורת אשכול נבו על הספר (רשת ב')



על הספר - ראיון ברדיו קול הים האדום


על הספר - ראיון בגל"צ

מוסף הארץ "ועדת המדרוג" (לחצו להגדלה)

מקור ראשון (לחצו להגדלה)





דן מרגלית, "ישראל היום" (לחצו להגדלה)



ביקורת בעיתון "עולם האישה" (לחצו להגדלה)

"למראית אין" - בין 10 הספרים המומלצים ב"לאישה" (לחצו להגדלה)



יום שישי, 5 ביולי 2013

Reviews - Chosen Body

"The Chosen Body demonstrates that passionate scholarship is not an oxymoron . . . . [This] is a great ethnography of how societies shape bodies, but its importance as a work of moral testimony may be even greater."—Canadian Journal of Sociology Online

"The Chosen Body is thought-provoking and has far-reaching importance and relevance for all students of human behavior."—The Journal of Nervous and Mental Disease

יום שני, 10 ביוני 2013

"גם לילד הזה התפללתי" - חוויות ממצעד הגאווה האחרון

זו היתה הפעם הראשונה שבן זוגי הצטרף אלי למצעד הגאווה. בתחילה הוא היה המום מכמות המשתתפים (לפי מספר המשתתפים, יש "לכם" 20 אחוז מהאוכלוסייה , ולא עשרה), ואחר כך, חלפנו על פני הקבוצות השונות, ונעצרנו ליד השלט הכי יפה שהיה שם, "גם לילד הזה התפללתי", שנישא על ידי איש אפור שיער.

אני אוהבת את מצעד הגאווה. לא תמיד זה היה כך. אבל מאז הרצח, מרגע שרגלי החלו לדרוך במרכז הגאה, השמחה אחזה בי, וחשבתי שזה מקום של אנשים טובים , שיום אחד בשנה יוצאים החוצה, לשמוח על האור שמאפשר להם הרגע.

אבל השנה הכל היה אחרת. או, אולי אני הייתי אחרת? הגעתי אחרי פרסום הממצאים של הימים האחרונים . וכל היומיים האחרונים חיפשתי את איילה, אמא של ניר, שהיתה סטודנטית שלי ושניר שלה נרצח אחרי שאביו נהרג באסון צאלים, וחשבתי איך היא מתמודדת עם החדשות האחרונות, ואיך הילדים שהיו שם, שניסינו להושיט להם יד בשנים האחרונות, איך הם מרגישים עכשיו, וקצת חששתי, וקיוויתי שהמצעד ידבר על הצעידה למען הילדים האלה, ועל ההבטחה ליצור להם מרחב מוגן, הבטחה שעד כה לא הצלחנו לקיים.

 אבל כשהגעתי הבנתי שהיום נכבשנו בידי המפלגות והנאומים היו נאומי בחירות – של יאיר וזהבה וציפי ושלי ויעל ולימור (לבנת) , כולם רצו להוכיח שהם היו שם קודם, שכדאי להיות איתם. (כמובן שאני מודעת לצד החיובי של התחרות בין המפלגות על קהל הלהטבים. אבל זה כבר סיפור אחר).

יום שלישי, 23 באפריל 2013

מה עומד מאחורי ההתבטאויות של הרבנות הצבאית?

מתוך MAKO - התייחסות לדברי הרב אייל קרים
מידי כמה שבועות עולה התבטאות של אחד מנציגי הרבנות הצבאית, שמעוררת תגובות נזעמות מצד הציבור החילוני. כך היה לגבי הדרת נשים, וכך קורה עכשיו לגבי שלילת זכויות של "לא יהודים" ו"הזכות של חיילים לאנוס" בעת מלחמה.

מותר לאנוס נשים במלחמה?
ראש מחלקת רבנות בצה"ל נשאל אם מותר לחייל צה"ל לאנוס אישה בזמן מלחמה. במקום להשמיע "לא" גורף הוא הסביר שבזמנים כאלה יש להתחשב בקשיי הלוחמים. מה קורה שם בצה"ל? ‏‎ אנסה לנשום עמוק ולנסות להבין למה ניתן לייחס את התופעה.

קצת רקע

" למרות שהצבא הוא זרוע של מדינה חילונית וליברלית,... מוטיבים יהודיים דתיים משולבים באופן מכוון בחיים הצבאיים" אמר סטיוארט כהן (387: 1999) . " אחד הסממנים של שילוב זה הוא הרבנות הצבאית, עם הרב הצבאי הראשי שעומד בראשה. כשנוסדה ב-1949, הרבנות הצבאית הייתה גוף מצומצם שתפקידו היה רק "לייעץ לרמטכ"ל בעניינים דתיים". היום הרבנות היא יחידה צבאית בעלת סמל ( עשרת הדברות ולוחות הברית נשענים על חרב) ומורשת קרב משלה. הרבנות הצבאית משולבת יותר ויותר בארגון הצבאי עד לרמת הפלוגה ומיוצגת, בכל יחידה צבאית, על ידי קצין דת או קצין אחר שמתאם את ענייני הדת".

הטענה שהובעה במובלע בכמה רשתות, היא, שהתרחבותה חסרת התקדים של הרבנות הצבאית והקצנת הביטויים הדתיים של נציגיה, מעידים על תהליך "ההדתה" בצה"ל ועל חובת הדאגה של הרבנות הצבאית לחיילים הדתיים המשרתים בצה"ל (שמספרם הולך וגובר).

אבל,לטענתי, התהליך מורכב הרבה יותר ולא תמיד הוא קשור לענייני הדת או "להדתה" בצה"ל. אני רואה את הצגת הקביעות "ההלכתיות" הקשות לציבור החילוני במסגרת יחסי כוח וכללים. מדובר במאבק מתמשך, שמתקיים בעשורים האחרונים, בין הרבנות הראשית ובין גורמים חילוניים. מדובר בהיאחזות בטיעונים הלכתיים כדי לזכות במאבק על סמכות ולהגשים את השאיפה להרחיב את תחומי הסמכויות.

הרבנות הצבאית  -רצון להגיע לדומיננטיות שלה בחברה הישראלית

חוץ מהוויכוחים הפומביים, מתרחשים כל העת ויכוחים מרים, מאחורי הקלעים, בין הרבנות הצבאית לבין גורמים אחרים בצה"ל ומחוצה לו. לכמה מהוויכוחים הללו הייתי עדה, בעת שערכתי את המחקר על המכון לרפואה משפטית.

בעוד שהמאבק הוצג בציבור כמאבק בין מדע (המעבדה הגנטית במכון) למסורת ולהלכה (הרבנות הצבאית), הרי שמאחורי הקלעים, נאבקו הרבנות הצבאית והמכון למי הסמכות הבלעדית על זיהוי החיילים, מי אמור לקבל תקנים עבור הפעלת הסמכות ומי יופיע באמצעי התקשורת כבעל הסמכות. וכך, לנוכח עינינו מבקשת הרבנות הצבאית להגיע לדומיננטיות בתחומים רבים ושונים בחברה הישראלית.

יום שני, 8 באפריל 2013

תובנות על המכון לרפואה משפטית באבו-כביר – לרגל יום השואה

אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. לי היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד.

אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים" (מה שאגמבן כינה bare life )

לחצו להמשך