מה עומד מאחורי ההתבטאויות של הרבנות הצבאית?

מתוך MAKO - התייחסות לדברי הרב אייל קרים

מידי כמה שבועות עולה התבטאות של אחד מנציגי הרבנות הצבאית, שמעוררת תגובות נזעמות מצד הציבור החילוני. כך היה לגבי הדרת נשים, וכך קורה עכשיו לגבי שלילת זכויות של "לא יהודים" ו"הזכות של חיילים לאנוס" בעת מלחמה.

מותר לאנוס נשים במלחמה?
ראש מחלקת רבנות בצה"ל נשאל אם מותר לחייל צה"ל לאנוס אישה בזמן מלחמה. במקום להשמיע "לא" גורף הוא הסביר שבזמנים כאלה יש להתחשב בקשיי הלוחמים. מה קורה שם בצה"ל? ‏‎ אנסה לנשום עמוק ולנסות להבין למה ניתן לייחס את התופעה.

קצת רקע

" למרות שהצבא הוא זרוע של מדינה חילונית וליברלית,... מוטיבים יהודיים דתיים משולבים באופן מכוון בחיים הצבאיים" אמר סטיוארט כהן (387: 1999) . " אחד הסממנים של שילוב זה הוא הרבנות הצבאית, עם הרב הצבאי הראשי שעומד בראשה. כשנוסדה ב-1949, הרבנות הצבאית הייתה גוף מצומצם שתפקידו היה רק "לייעץ לרמטכ"ל בעניינים דתיים". היום הרבנות היא יחידה צבאית בעלת סמל ( עשרת הדברות ולוחות הברית נשענים על חרב) ומורשת קרב משלה. הרבנות הצבאית משולבת יותר ויותר בארגון הצבאי עד לרמת הפלוגה ומיוצגת, בכל יחידה צבאית, על ידי קצין דת או קצין אחר שמתאם את ענייני הדת".

הטענה שהובעה במובלע בכמה רשתות, היא, שהתרחבותה חסרת התקדים של הרבנות הצבאית והקצנת הביטויים הדתיים של נציגיה, מעידים על תהליך "ההדתה" בצה"ל ועל חובת הדאגה של הרבנות הצבאית לחיילים הדתיים המשרתים בצה"ל (שמספרם הולך וגובר).

אבל,לטענתי, התהליך מורכב הרבה יותר ולא תמיד הוא קשור לענייני הדת או "להדתה" בצה"ל. אני רואה את הצגת הקביעות "ההלכתיות" הקשות לציבור החילוני במסגרת יחסי כוח וכללים. מדובר במאבק מתמשך, שמתקיים בעשורים האחרונים, בין הרבנות הראשית ובין גורמים חילוניים. מדובר בהיאחזות בטיעונים הלכתיים כדי לזכות במאבק על סמכות ולהגשים את השאיפה להרחיב את תחומי הסמכויות.

הרבנות הצבאית  -רצון להגיע לדומיננטיות שלה בחברה הישראלית

חוץ מהוויכוחים הפומביים, מתרחשים כל העת ויכוחים מרים, מאחורי הקלעים, בין הרבנות הצבאית לבין גורמים אחרים בצה"ל ומחוצה לו. לכמה מהוויכוחים הללו הייתי עדה, בעת שערכתי את המחקר על המכון לרפואה משפטית.

בעוד שהמאבק הוצג בציבור כמאבק בין מדע (המעבדה הגנטית במכון) למסורת ולהלכה (הרבנות הצבאית), הרי שמאחורי הקלעים, נאבקו הרבנות הצבאית והמכון למי הסמכות הבלעדית על זיהוי החיילים, מי אמור לקבל תקנים עבור הפעלת הסמכות ומי יופיע באמצעי התקשורת כבעל הסמכות. וכך, לנוכח עינינו מבקשת הרבנות הצבאית להגיע לדומיננטיות בתחומים רבים ושונים בחברה הישראלית.

תובנות על המכון לרפואה משפטית באבו-כביר – לרגל יום השואה

אנתרופולוגים אוהבים לספר על הכניסה לשדה. לי היו לי מספר רב של כניסות . כמעט אין סוף. בכל אחת מהן למדתי משהו על השדה, על עצמי, ועל "החיים". על כניסה אחת כתבתי לא פעם. הייתה זו הכניסה הראשונה שלי לחדר המתים. אחריה היו הפיגועים, והמעבדה הגנטית, ועוד ועוד.

אבל הכניסה החשובה ביותר הייתה כשהבנתי שרפואה משפטית לא עוסקת במוות. העיסוק במוות הוא המסכה, ההסוואה של תפקידה האמיתי. רפואה משפטית אמורה למלא תפקיד של הענקת צדק וכבוד למי שחייהם ומותם היו "חשופים" (מה שאגמבן כינה bare life )

לחצו להמשך 

המסע לפרדס כץ –חלק רביעי

• לחצו לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ 
• לחצו לקריאת החלק השני על המסע לפרדס כץ
• לחצו לקריאת החלק השלישי על המסע לפרדס כץ

חלום חוזר. אמא נמצאת בתוך הגוף שלי. אני  בהריון איתה. היא לא רוצה לצאת. יש לנו הלוויה משותפת, וטוב לנו.
שרויה במעין חוסר ההבחנה בין מה שמתרחש אצל אימא  לבין מה שאירע אצלי,  יותר ויותר אני  לא בטוחה למי קרו הדברים.  

לא רק שאני  מרגישה את החוויות של אימא  בגופי, אני  גם חשה שהגוף שלי הופך להיות לגוף  של אימא, שאני   היא  אימא, שהביוגרפיה של אמא  והביוגרפיה שלי מתערבבות לגמרי. בניסיוני להבין את אימא, הגבולות ביני  לבינה  היטשטשו,  ואני  הופכת להיות אימא. אבא היה  אומר שבין שתינו יש  "סימביוזה".  

ואז עולה הפחד, והכאב על הכובד של העובר הנוסף. תחושת הנעימות אבדה. חלום חוזר, אמא נכנסת לגוף שלי. היא  מרגישה מצוין להיות שם.  כמו תינוקת---היא לא רוצה לצאת. לא אוכלת ,לא שותה, לא לוקחת  ממני כלום, רק מבקשת לשבת ולהתרגע. היא יכולה לנוח בגוף שלי , חולמת , רק  שלא יפריעו לה. אמא  נושמת ברכות, כאילו היתה ציפור קטנה  חסרת משקל, שקל להרימה , לטפל בה. היא חולמת  חלומות טובים, ואם הם לא טובים, היא משנה אותם.   אני נהנית להיות בהריון עם אימא.

עכשיו אני בהלוויה של אמא ומשם להלוויה שלי. הלוויה משותפת. בכל מקום נמצאים דגלים קטנטנים של תכלת וורוד ,  ואמא שוכבת ואני שוכבת לידה, שתינו  שוכבות,  לבושות  בבגדי תינוקות וורודים,  ---והכול שליו,  ולא היה עצב , רק אושר גדול.

ועכשיו גם סבתא, אמא של אמא, נכנסת לתוך הגוף שלי.  שתיהן נמצאות עתה  בגופי. סבתא יושבת בתוכי בשקט ובסבלנות, עורה לבן ודק, והיא רוקמת  לאט ובדייקנות תך אחרי תך , תך אחרי תך. אמא נוטלת את הרקמה  מסבתא ומסיימת  את העבודה  מהר ולא מדויק, וסבתא מסתכלת מן הצד ולא מרוצה.

Evelin Kasikov is a London-based Graphic Designer and creator of CMYK embroidery

תמיד  חשבתי  שאני דומה לסבתא שהיה לה עור לבן ודק. לאמא היה עור כהה,  אבל ככל שהתבגרה הוא נעשה דק ובהיר.  ממש לפני המוות היה לאמא מבט שקוף, שהסתכל דרכה, דרך ביתה, כבר לא מכוון לעולם הזה. הוא היה כה שונה מהמבט התמים שרצה לבלוע את העולם,  כשהיתה בת תשע עשרה  עם שתי צמות, ולא ידעה מה יזמנו לה החיים, ולא ידעה עדיין  שתלד שלושה ילדים, ששתי בנות ימותו לה, והיא לא תדע מה רע עשתה שדבר כזה מגיע.

פורסם ע"י פרופ' מאירה וייס

התנכלות לילדים להטבים-לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים– היבטים מחקריים

בפוסט הקודם התייחסתי לתופעות הבריונות וההתעללות להן חשופים רבים מבני הנוער הלהט"בי בבית הספר ומחוצה לו. הפוסט הנוכחי ירחיב את היריעה וינסה לזרוק אור על המימד האקדמי של התופעה.

 א. "הגוף הנבחר" ו"הגוף האחר"

אחד ממקורות ההתעללות בחברה הישראלית נוגע למושג מפתח : "הגוף הנבחר". ספרי "הגוף הנבחר – הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית" בהוצאת Stanford (University Press עוסק בפענוח התסריט הבסיסי של החברה הישראלית- יהודית, ומכנה אותו "הגוף הנבחר". "הגוף הנבחר" מתבטא בהאדרה של הגוף היהודי, האשכנזי, הלבן, ההטרו-סקסואלי, והשלם והמושלם מבחינה גופנית. תפיסה זו מעוגנת הן בתורה הציונית והן במקרא ("ויקרא" ו"שמות" בעיקר).

 יחד עם האדרתו של הגוף הנבחר, מתרחשת הדרה (סילוק) של "הגוף האחר": החלש, הזקן, הנכה , הפלסטינאי, העובד הזר, ההומו, הלסבית והטרנסג'נדר.

עד הנה המחקר בקווים מאד כלליים

ומה לגבי העמדה המוסרית כלפי התופעה? כחוקרת שעמדתי המוסרית מבקשת להעלים את התופעה שאני חוקרת, להעלים את ההיררכיות הגופניות שנוצרה בחברה הישראלית, אין לי כל אשליה: לא ניתן להכחיד את תפיסת הגוף הנבחר בחברה הישראלית. 

כל שאני מעזה לקוות הוא שפעילות חינוכית ואחרת תצליח להרחיב את המרכיבים הכלולים בתוך המושג של הגוף הנבחר  ולכלול קבוצות שקודם הודרו ממנו.

ב. בריונות ו'עליהום' ילדים

בני נוער, ובוגרים נתונים לא פעם להתנכלות בסביבת הלימודים והעבודה. הנוער הלהט"בי נתון לכך יותר מאחרים. יתר על כן. במקרים רבים הוא חווה זאת גם בביתו. לצורך הבנת תופעת ההתנכלות אבקש להבחין בין תופעה הנקראת bulling—לבין עליהום (מובינג mobbing)Bulling , או בריונות, מתרחשת כאשר ההתקפה השיטתית מבוצעת על ידי אדם אחד (תלמיד אחר , בוס, מורה).

לעומתה מציינים חוקרי התופעה [1] את ה-mobbing או ה'עליהום' , שמתרחשת כאשר ההתקפה השיטתית מגיעה מכל הכיוונים, על ידי מספר רב של אנשים או ילדים. ה-mobbing היא למעשה פעולה קבוצתית. דוגמא לכך היא החרם הכיתתי, או שימת העובד ללעג וקלס על ידי חבריו לעבודה.

הילדים הלהט"בים סובלים מבריונות ו'עליהום' בהיקף רחב יותר מהרגיל. כשהם חווים מובינג הם חשים שהעולם סוגר עליהם. בניגוד למקביליהם ההטרו-סקסואליים, לעיתים קרובות נמנע מהילדים הלהטבים למצוא מפלט בחיק משפחתם. כל זאת לצד העובדה שגם גורמי הסיוע והטיפול הרלוונטיים אינם חפים מהומופוביה.

אנו דנים כאן בדיני נפשות. המחקרים מורים על שיעורי התאבדות גבוהים יותר בהרבה אצל נוער להטבי. אם כל אחד ואחת מאיתנו לא ייקחו על עצמם להתבונן מסביבנו ולאתר את הילד הלהטב"י המוחרם, תלך התופעה ותחמיר. [1] כמו Kenneth Westhues ראו למשל http://arts.uwaterloo.ca/~kwesthue/mobbing.htm

כאשר התעללות הופכת לשגרה – בריונות והתנכלות (mobbing) כלפי נערים ונערות להט"בים

זה מכבר פרסמה הפסיכולוגית ד"ר חנה בר-יוסף מחקר במסגרתו נחשפו נתונים קשים, אך לא מפתיעים,   על התעללות מתמשכת בבני נוער להט"בים בישראל. כך למשל, חשף מחקרה של ד"ר בר-יוסף כי אחד מכל חמישה נערים ונערות  להט"בים בישראל ניסו לשים קץ לחייהם  בשל בריונות,  שהפכה לחלק בלתי נפרד משגרת חייהם.

יתר על כן. הממצא דנן אושש בדו"ח שפרסם איגי – ארגון הנוער הגאה, לפיו רוב  בני הנוער הלהט"בים בישראל עברו הטרדה או התעללות.

מה שמתחיל בבית הספר ממשיך גם בבית

חשוב לזכור כי כאשר בני נוער הטרוסקסואליים חווים אלימות בבית הספר, הם יכולים למצוא מפלט בבית,  כשהוריהם יעמדו לצדם ואולי אף ימחו על ההתעללות בבית הספר. לבני ובנות הנוער הלהט"בים  אין תמיכה כזו לעיתים קרובות.   

אחד הממצאים שנחשפו בדו"ח של איגי ובמחקר של  ד"ר בר-יוסף הוא שלא רק שהורים שמגלים כי בנם\בתם נמשכים לבני מינם, אינם תומכים בילדיהם – אלא שרבים מענישים  ולעיתים מסלקים אותם מהבית. כלומר, לא רק שהנערים והנערות הלהטבים חווים התעללות וביונות בכיתה, הם גם עשויים לחוות בריונות בביתם, אם יהינו לספר להוריהם על  חוויותיהם.

גם המורים והמנהלים חייבים להתגייס למהלך

לאור העובדה כי חלק לא מבוטל מההתעללויות בבני ובנות הנוער להט"בים מתרחשים בבתי הספר, נראה שגם צוותי ההוראה וההנהלה במוסדות החינוך חייבים לקחת על עצמם תפקיד פעיל יותר בסיוע לבני הנוער . למרבה הצער, מורים רבים לא יודעים  או לא רוצים לשתף פעולה בשינוי דפוס ההתנהגות שלהם ושל  התלמידים המתעללים.  

כך למשל, מירב (שם בדוי) בת ה-16, תלמידה דתייה שיצאה מהארון, חוותה  סדרת התעללויות מחברותיה ללימודים. כשהגיעה בצליעה לחדר המנהלת, היא התעלמה מהפגיעה והורתה לה לחזור לכתה ללא טיפול רפואי. באותו ערב הגיעה מירב למוקד הרפואי וצילומי הרנטגן גילו כי רגלה נשברה.

ארגון חוש"ן (ארגון ההרצאות וההסברה של קהילת הלהט"ב),  המנסה להתמודד עם גילויי הבורות, שולח את נציגיו לבתי הספר שמוכנים לקבלם ועורך סדרת הסברה.  

שינוי הגישה כלפי הנוער הלהט"בי הוא עניין של דיני נפשות. אבל, אני מאמינה שהוא יתקשר להפיכת החברה הישראלית לסובלנית יותר, הן כלפי אזרחיה הלהט"בים והן כלפי מיעוטים אחרים.

בפוסט הבא אתייחס בהרחבה להיבטים האקדמיים של תופעות ההתנכלות לנוער הלהט"בי.

לקריאת הדיווח המלא על מכלול העדויות של בני הנוער הלהט"בי שחוו התעללות – לחצו כאן. לקריאת הכתבה על סיפורה של מירב – לחצו כאן