יום שלישי, 24 ביולי 2012

בין עיקר לטפל – הכתבה על המכון לרפואה משפטית (ערוץ 10)

בשבת האחרונה צפיתי בכתבת התחקיר-תדמית על המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ששודרה במסגרת "המגזין" עם אושרת קוטלר בערוץ 10.

מאת: פרופסור מאירה וייס

לדאבוני, העיתונאים שהופקדו על ביצוע התחקיר, העדיפו לעסוק בפרשה של שמירת האיברים, במקום להתייחס בהרחבה לשאלה החשובה והמשמעותית יותר – האם המכון לרפואה משפטית אכן מבצע כראוי וכנדרש את המשימות המקצועיות המוטלות עליו – בירור סיבות מותם של מנוחים וזיהוי נעדרים (ראו קטעים מתוך ספרי  "טביעות האצבע של הקולקטיב",  על המכון לרפואה משפטית באבו  כביר).

במקום ללמוד על פרופ' יהודה היס, למדנו מהכתבה על החברה הישראלית; הדבר העיקרי שיכולנו ללמוד מהאופן בו הופקה ונערכה הכתבה, היה השינוי שעבר על החברה הישראלית במהלך ארבעת העשורים האחרונים וביתר שאת בשנים האחרונות: אם בעבר הטענות כלפי "נתיחות  המתים" והמכון  הפתולוגי  יוחסו באופן כמעט בלעדי לאוכלוסיה החרדית, הרי שהכתבה ממחישה כי כיום הפכה הדאגה לטיפות הדם שלא נקברות, לשמירה על דגימות של רקמות או איברים – גם לנחלתם של חילונים. שינוי הגישה מצביע אפוא על תהליך "התחרדות"הולך וגובר של החברה הישראלית.

במוקד הכתבה עמדה כאמור פרשת שמירת האברים, שעוררה הד ציבורי בחודשים האחרונים, לאחר שפורסם כי ליבו של הבדרן המנוח דודו טופז נשמר במכון אחרי מותו. השאלות אותן הציב עמנואל רוזן לאיש החזק ביותר במכון לרפואה משפטית, פרופ' היס, לא נגעו בסוגיות המהותיות וחטאו במידה רבה לייעודם המקורי. חשוב לזכור שהשאלות של רוזן משקפות במידה רבה את ההעדפות של קהל הצופים בחברה הישראלית – חברה שבה תופסת תרבות המוות מקום משמעותי יותר ויותר.

אני סבורה כי במקום לאתגר את פרופ' היס בשאלות שנגעו לפרשת שמירת האיברים, אפשר וראוי היה לבוא אליו בטענות בסוגיות שקשורות להפרדה ולהיררכיה שבין הגופות ולא פחות חשוב מכך – לשיתוף הפעולה ההדוק מדי בין המכון לרפואה משפטית לבין רשויות המשטרה, הצבא, השב"כ והפרקליטות.

שיתוף הפעולה ההדוק הזה נובע בראש ובראשונה מהיותו של המכון מחויב "מידי", למן הקמתו ,לנרטיב הציוני-יהודי. לשם המחשה אחת מיני רבות: חל איסור בלתי כתוב על נטילת איברים, כמו עור, מגופות של חיילים, משום שהם אמורים להיקבר באופן שישמור בצורה הטובה על שלמות גופם של הגיבורים שהקריבו עצמם למען המדינה. 

ולכן, העור לבנק העור, המיועד בעיקר עבור חיילים, נלקח מגופות "אחרות" (ראו דיון בנושא בספר ה"גוף הנבחר" - The Chosen Body). 
כשמחויבות זו באה על חשבון המחויבויות המקצועיות-מדעיות, נוצר קרע שמטיל צל כבד על המכון.

בסיכומו של דבר – שמירת האיברים במכון היא הסיפור המשני . לגופו של עניין אגב, ראוי לציין כי על פי חוק חייב המכון לרפואה משפטית לשמור על חלק מהרקמות  שברשותו  לצורך משפטים חוזרים. אני מאמינה כי ראוי היה אילו חלק נרחב יותר מהכתבה ששודרה היה עוסק בשאלה האם המכון הלאומי לרפואה משפטית אכן מעניק לציבור את התשובות המדעיות לגבי הסוגיות המקצועיות הרובצות לפתחו מדי יום. זהו האתגר האמיתי.

לחצו לצפייה בכתבה המלאה:


אין תגובות:

פרסום תגובה