יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

אם אחות וחיילת - זכרונות ממלחמת המפרץ

סיכום המאמר - אם אחות וחיילת - 
זכרונות ממלחמת המפרץ \ פרופסור מאירה וייס
    Engendering the Gulf War: Israeli Nurses and the Discourse of Soldiering / Prof. Meira Weiss

מלחמת המפרץ שפרצה בראשיתה של שנת 1991 הייתה שונה במידה רבה מכל המלחמות שידעה ישראל לפניה ואחריה. נוכח האיפוק המכוון שגילו ממשלת ישראל וכוחות צה"ל על רקע סיכום מוקדם עם כוחות הקואליציה הבינלאומית שתקפו בעיראק, ישראל של מלחמת המפרץ לא התמקדה בגיוס והמרצה של כוחות ומשאבים, אלא בהשבתה של המערכות החברתיות בישראל. הדינמיקה המיוחדת של מלחמת המפרץ הביאה איפוא לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שנחשבו כנורמטיביים בחברה הישראלית בכלל, ובתא המשפחתי בפרט; זו היתה מלחמה שנמנעה מגיוס גברים. ואילו חלק מהנשים עליהן מתמקד המאמר, כן "גויסו" למאמץ המלחמתי כאחיות בבתי החולים. הן מצאו עצמן עומדות על המשמר נוכח הפיכתו של העורף הישראלי לחזית המלחמה. נוכח הפער שבין תפקודן המקצועי של הנשים כאחיות, ותפקידן הביתי-מסורתי כאמהות, הלכה והתפתחה רטוריקה זמנית של חיילות אשר נשמרה בעבר לגברים בלבד. במאמרה, אשר פורסם בכתב העת "תאוריה וביקורת", מבקשת פרופ' מאירה וייס לעקוב אחרי היווצרותה של הרטוריקה הזו מראשית דרכה ועד לסיום חייה בקול ענות חלושה.

 המאמר מבוסס על מחקר רחב היקף שבו רואיינו אחיות, רופאים וסטודנטים בקשר לנסיונם במלחמת המפרץ. הראיונות התבססו על שאלות פתוחות ועסקו בדרך שבה חוו המרואיינים את המלחמה -- לפני שהתחילה, במהלכה, ולאחר סיומה. נוסף על כך, נערכו שורה של תצפיות משתתפות על עבודתן של אחיות באזורי סיכון גבוהים במשך המלחמה.

השלב הראשון – השקט שלפני הסערה

תקופת טרום המלחמה התאפיינה מבחינת האחיות בהתכוננות מבולבלת מעט. האחיות והרופאים קיבלו "תפקידי חירום" ולמעשה הכינו אותם להפעיל רשת קריאה על פי שתי רשומות – לפיגוע המוני, ולפיגוע של חומר לוחמה כימי. עד מהרה התמלא הוואקום של חוסר הידיעה באסוציאציות של מוות וסבל, ובהשוואה לתקופת השואה.

כך למשל מירי בת ה-44 , אחות ראשית במחלקות עור, אמרה את הדברים הבאים ממש לפני המלחמה: "בסוף כל יום עבודה אני הולכת ליד המקלחות שבנו על המדרכות בשביל נפגעי הגז, ונזכרת בסיפורים של אמי על השואה – איך כולם הופשטו על ידי הגרמנים ונרחצו במקלחות."

 נירה בת ה-32 מהמחלקה הגניקולוגית הוסיפה: "מה שהכי מפחיד אותי זה הנאום של מנהל בית החולים. אני זוכרת משפט אחד – "אתם תיתקלו באלפי נפגעים, אבל תטפלו ראשונים באלו שיש להם הכי הרבה סיכויים לשרוד. אלה שאין להם סיכוי צריכים לקבל עדיפות אחרונה, אפילו אם מדובר בילדים." הרעיון שאני אצטרך לקחת חלק בסלקציה כזאת – להחליט מי בעל סיכוי גבוה ומי לא – עושה לי סיוטי לילה".

מעבר לכך, ברור ונהיר הוא שהפחדים שבוטאו לא היו קשורים אך ורק לשואה ולפגיעה בקהילה ובחברה הישראלית, כי אם גם לפגיעותו של הגוף בדרך שבין הבית לבית החולים. בשלב הראשון דיברו האחיות על הפחד מהלילה, מהחושך ומהשאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות בניסוח זה או אחר: "אם תהיה אזעקה בערב, ואם היא תתפוס אותי בדרך הביתה, האם אגיע לחדר האטום בזמן?".

השלב השני – במהלך המלחמה

"במלחמה היינו החיילים של המדינה". זה היה המשפט הנפוץ ביותר בקרב האחיות שנתבקשו לסכם את נסיון המלחמה שלהן. האחיות הותירו את הבעליהן וילדיהן בבית ונסעו אל בית החולים שאליו זרמו הנפגעים. במהרה התמוססו פחדי השלב הראשון ובמקומם צפה ועלתה רטוריקה של חיילות, גאווה ומחויבות, תוך שימת דגש על ביטויים כמו "ציונות", "חזית" , "עריקים", "שירות צבאי" ועוד.

לשם המחשה, כאשר נתבקשה שלי בת ה-30, אחות בחדר המיון, לתאר את הלילה הראשון של המלחמה היא אמרה: "היינו ממש בריתוק לבית החולים. בלי אפשרות לצאת... הודיעו שאין יציאות הביתה. ממש דיבור צבאי. הרגשתי חשובה." דינה, נשואה ואם ל-3 ילדים אמרה : "מה אני אגיד לך. בית החולים הוא כמו בונקר. יש פה הרגשה חזקה מאוד של מחויבות, תחושה של פטריוטיות. אנחנו עושות את זה בשביל מדינת ישראל". פולה, בת 47 ואם ל-3 ילדים הוסיפה: "אני לא רוצה להישמע מליצית, אבל אני מרגישה שבית החולים הוא המקום שבו אני חייבת להיות במלחמה. זו החזית שלי. זאת הציונות... אם לא אבוא בגלל שהילדים בבית זקוקים לי, זה יהיה כאילו לנטוש עמדה."

מהראיונות עלה כי בזמן המלחמה נתפס בית החולים דרך עמדה כפולה – כבית שני וכחזית. בבית החולים הרגישו האחיות בטוחות יותר ובו בזמן הן גם "לחמו" ו"מילאו את חובתן למולדת". חלק מהאחיות אף דיברו על תחושת הייחודיות ושותפות הגורל בינן לבין חברותיהן לעבודה. "זה כמו טיול שנתי, להיות עם כולם כל הזמן..." אמרה ניבה בת ה-35. בהקשר הזה ניתן לומר כי הסולידריות בין האחיות הזכירה במעט את הסולידריות של היחידות הקרביות.

ראוי לזכור כי הקונפליקט שבין הבית לעבודה ובין הבית לחזית הוא קונפליקט מסורתי של מגדר. בעוד שהחיילים הגברים היו פטורים מהקונפליקט הזה, כאשר האחיות ניסו לנכס את התסריט הגברי הזה לעצמן, הן נתקלו בחוסר אמון. החברה הישראלית לא קיבלה אותן כחיילים במלחמת המפרץ. וכך, ה"קרב" אותו ניהלו האחיות היה נגד בעליהן והחברה הישראלית הגברית, לא פחות מאשר נגד הלוחמה הכימית.

השלב השלישי – חזרה לשגרה

סיומה של מלחמת המפרץ אכזבה רבים במישור הפוליטי המדיני והצבאי , בין היתר משום שסדאם חוסיין לא הודח מתפקידו. יתרה מזאת, בינואר 1992, חגג סדאם את יום השנה ל"אם כל המלחמות". האכזבה מתוצאות המלחמה השתקפה גם בדבריהן של האחיות, בשל היעדר ההערכה שחשו מסביבתן הקרובה והרחוקה.

 גילה, אחות גניקולוגית אמרה "כיצד אני מרגישה אחרי המלחמה? ריקה. מרוקנת. נשארתי לבדי. תחושת ניצול". נעמי, סגנית האחות הראשית הרחיקה לכת באומרה "מה שאני רוצה זה פשוט לסגור את הפרק הזה של חיי ולשכוח שהוא בכלל התרחש."

 לדידה של פרופ' וייס, מיתוס המלחמה של "גברים במדים ונשים בבית" הוא בבחינת פיקציה שמופצת על ידי גברים – ומכאן שניתן להשתמש במלחמת המפרץ כנקודת מבט ארכימדית ,שממנה ניתן לפרק את הסיפור ולקרוא אותו מחדש. דברי ימיה של מלחמת המפרץ מגלים לנו כי לא רק התפקידים התהפכו, שכן גם הסדר הסימבולי הכולל של החברה הישראלית התהפך – הגברים נשארו בבית והאחיות נטלו את הפיקוד האקטיבי (הגברי) של "נסיעה לחזית".

מדוע הנשים לא קיבלו את הקרדיט שלדעתן כה הגיע להן?

פרופ' מאירה וייס מעלה בחלקו האחרון של המאמר מספר השערות שנועדו לענות על השאלה מדוע תפקודן של הנשים במהלך המלחמה לא זיכה אותן בגישה להון הסימבולי-תרבותי המתלווה דרך קבע לשיח החיילי שאותו ניסתה הרטוריקה שלהן לנכס בזמן מלחמת המפרץ.

 ראשית, מציינת פרופ' וייס, כי שיח מעין זה של צייתנות ומילוי הוראות ודאי שאינו רחוק משיח חיילי, ואולם נדמה שהאחיות נותרו הטירוניות של חיל-הרפואה, לכודות בגטו מקצועי , בלי אפשרות לצאת ולהתקדם מתוכו. כמו כן, טוענת פרופ' וייס, ניתן לראות בשיח החיילות של אחיות מלחמץ המפרץ אמצעי פרגמטי שאומץ על מנת להצדיק – בעיני האחיות ובעיני בעליהן ומשפחתן – את היעדרותן מהבית בזמן המלחמה. מבחינה זאת, ניתן לראות באימוצו של השיח החיילי, מעין "אקט חתרני", במידה והוא חלק מניסיון לחתור תחת הקצאת התפקידים החברתיים שנוצרו על ידי הגברים ועבורם.

במילים אחרות, שיח החיילות אומץ על ידי אחיות מלחמת המפרץ כניסיון של משא ומתן על טיבו ומקומו של המגדר, וליתר דיוק, על שרירותיותה של הקצאת התפקידים החברתית. ואף על פי כן, בבחירתן בשיח החיילי, האחיות לא רק הצדיקו את מחויבותן המקצועית החדשה, אלא גם פתחו פתח לתביעות של יוקרה וסטטוס. כאשר לא זכה שיח החיילות של האחיות לתגובה ולהוקרה שהן ציפו מהחברה הישראלית, הן החלו לפקפק בעצם זכותה של החברה לשלוח אותן מבתיהן בעת מלחמה.

לבסוף, נקודת המבט האחרונה שבאמצעותה מציעה פרופ' וייס לבחון את חוסר הצלחתו של שיח החיילות של האחיות במלחמת המפרץ נשענת על מאמרו של ז'אן בודריאר שכותרתו "מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה" (La Guerre du Golfe n'a pas eu lieu). במאמרו טוען בודריאר שמלחמת המפרץ הייתה למעשה לאחת המלחמות הראשונות שהתרחשותן המוחשית ביותר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת – על אחת כמה וכמה ככל שמדובר במלחמה עבור ישראל – שחייליה לא השתתפו בה.

המסקנה המתבקשת היא אפוא שבעיני רבים בציבור הישראלי, מלחמת המפרץ לא באמת התרחשה – ולכן גם האחיות לא היו "חיילות" באמת ואילו השיח "החיילי" שבו הן השתמשו היה רטורי גרידא – ממש כמו התרחשותה הרטורית של המלחמה – וזוהי בדיוק הסיבה לכך שהוא לא השתרש וסיים את חייו בקול ענות חלושה לאחר שהמלחמה הפכה לנחלת העבר.

לקריאת המאמר המלא באנגלית לחצו להגדלה:

אין תגובות:

פרסום תגובה