יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי

לכתוב תרבות תחת מבטה של ארצי\ פרופ' מאירה וייס
 "Writing Culture" under the Gaze of my Country / Prof. Meira Weiss


במאמר זה , שפרסמה וייס בכתב העת המוביל "אתנוגרפיה" (Ethnography), משקיפה המחברת על סיפור החיים האישי שלה בראי נושאי המחקר בהם התמקדה במשך השנים: החל מדמותו של "הגוף הנבחר" אשר עובר כחוט השני במחקריה האקדמיים של וייס , דרך תגובותיהם של ההורים השכולים על נפילת ילדיהם והאופן בו מנציחה החברה הישראלית את  הנופלים, וכלה במכון לרפואה משפטית.

"הגוף הנבחר" , מזכירה לנו וייס, הוא הגוף היהודי, האשכנזי , ההטרוסקסואל ,השלם ומושלם מבחינה גופנית. הוא מגולם בגופו של החייל, ולפניו -בגופו של החלוץ עובד האדמה. אלו הם שתי דמויות המופת שהחליפו את היהודי הגלותי ממנו ביקשה התנועה הציונית להתנער.

פרופסור וייס מתייחסת במאמרה למאמר של פרופסור רות בהר מהאוניברסיטה של מישיגן באילינוי, שמדברת על עיניה של הוריה שחודרים לעולמה המקצועי . לעומתה של בהר, וייס מציינת כי הנושאים עליהם כתבה, ותחומי המחקר בהם עסקה, גרמו לה להרגיש כי לא רק הוריה מביטים בה ממרחק (למשל עת שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה), אלא מדינת ישראל.

הסיפור האישי של פרופ' מאירה וייס, כמו גם זה המקצועי, שזורים זה בזה ומהווים חלק בלתי נפרד מסיפור המסגרת שמוכתב על ידי הגוף הנבחר. כך היה למשל עת הקדישה פרופסור וייס שעות רבות להכנתו של מאמר המגולל את סיפורם הטרגי של ילדי תימן אשר, על פי הטענות שהועלו על ידי הוריהם, הועלמו ונמסרו למשפחות אומנות תוך שימוש בתירוץ לפיו הילדים הלכו לעולמם בעקבות הטיפול לו נזקקו.

זאת ועוד, ניתן לבחון את פרשת ילדי תימן כמרכיב עצמאי ששוכן תחת המסגרת שמוכתבת על ידי הגוף הנבחר, אך בה בעת מבקש ודורש עצמאות. תהליך דומה עוברת הפרופ' וייס עצמה שחונכה במשך שנים רבות מחייה לאורו של מוטיב הגוף הנבחר, אך פועלה המקצועי גרם לה להכיר מקרוב ולהתוודע למקרים ותופעות אחרות שגרמו לה להבין כי לא הכל מושלם, ברור וחד-משמעי כל כך. הרצון של העולים מתימן להשמיע את קולם ולאתגר את המערכת עולה בקנה אחד עם התהליך האישי שעברה ועודנה עוברת המחברת.

לא פעם היא שאלה את עצמה האם כתיבתה עלולה לתייגה כבוגדת במדינה? וייס משתפת את קוראיה בשיחת טלפון טראנס-אטלנטית עם אמה שמנסה להניאה מפרסום אחד ממחקריה בטענה כי פרסום זה "יביא נזק למדינת ישראל. יכול להרוס אותה". עיניה העוקבות של האומה משיתות על פרופסור וייס צנזורה עצמית. "האומה מזהירה אותי – באמצעות אמי" היא אומרת.

בדיוק בנקודה הזו מציינת פרופ' וייס כי היא מקנאה בפרופסור רות בהאר, שבהיותה ילדה הגרה עם הוריה היהודיים מקובה לארצות הברית וערכה את אסופת המאמרים "נשים כותבות תרבות". המאמר של בהאר בתוך אסופת המאמרים כתוב כיומן אישי בו היא מרגישה, כך מציינת, שעיניהם של הוריה עוקבות אחריה בכל פרויקט בו היא לוקחת חלק. הקנאה של פרופסור מאירה וייס נובעת מכך שעבורה, לא רק הוריה, אלא עיניה של המדינה עוקבות אחריה באמצעות עיניהם של הוריה.

יתרה מזאת, פרופ' מאירה וייס מעידה על עצמה כי היותה ישראלית חלחלה לחייה המקצועיים והאישיים כאחד. היא מדגימה זאת באמצעות ההכנות של בנה לגיוס במהלך שהותה בברקלי או לדחייה של כתיבתו של ספר על הורים ששכלו את ילדיהם במהלך השירות הצבאי. פרופ' וייס היתה אז בהריון וכשהתברר שייוולד לה בן, היא הפנימה את הידיעה שגם היא וגם בנה (שעדיין לא נולד), נכנסים למסלול של גיוס לצבא וסיכון בנפילה . חוסר היכולת שלה להתמודד עם הפיכתה האפשרית לאם שכולה מנע מפרופסור וייס לכתוב את הספר שהיה נכתב, כנראה, אילו נולדה לה עוד בת. דרך אגב, במהלך הלידה של בנה, כך מספרת וייס , ברכה אותה המיילדת: "מזל טוב – נולד לנו חייל".

ואם כבר בחיילים עסקינן, הרי שבנקודה מסוימת במהלך המאמר, חוזרת פרופ' וייס אחורה בזמן ומשתפת את קוראיה ביומנים האישיים שכתבה במהלך ימי התיכון. שם, אומרת פרופ' וייס, מתוארים מסעות הגדנ"ע בנימה מעודדת ומחוייבת, פועל יוצא מהאינדוקטרינציה המיליטריסטית בימי התיכון. רק בדיעבד נזכרה המחברת עד כמה התיאורים הללו היו מלווים בנימה דואלית, ועד כמה למעשה, בפועל, היא לא נהנתה כלל במסעות הללו – בין היתר משום המאמץ הפיזי שהיה כרוך בהם. המסקנה הבלתי נמנעת היא שגם בטקסט פרטי שנכתב לעיניה בלבד, היא כתבה את הדברים תחת עיניה הבוחנות של המדינה.

לאורך השנים, קיימה הפרופ' מאירה וייס שורה של ראיונות עם הורים לחיילים, ובכלל זה עם הורים שכולים. ההורים שחקרה חשו גאווה כאשר ילדם שובץ ליחידה קרבית יתרה מכך, במקרים מסוימים, גם מותו של הבן בקרב במהלכה של פעילות מבצעית, הוסיף למשפחה רובד של גאווה – פועל יוצא של הקרבת הבן למען המולדת (סיפור העקדה).

בהקשר הזה טוענת פרופ' מאירה וייס שהיא עצמה הגיעה למסקנה עד כמה התמיכה הבלתי מסויגת שהעניקו לה הוריה במהלך שירותה הצבאי, התחוורה לה בסופו של דבר כתמיכה שהייתה תלויה באופן ישיר בהישגיה הצבאיים וכל עוד היא נשארה בתלם – במסלול ה"נכון" והנורמטיבי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהן של כל כך הרבה משפחות בישראל. "אני זוכרת את מאמציה של אמי למשמע את גופי הפיזי והרגשי... אמי כתבה: "אל תתני להם (למפקדים בצבא) לראות עד כמה קשה לך, הכי גרוע שיראו את הדמעות שלך".

בכל הנוגע לתיאור הראיונות עם ההורים השכולים, מבחינה פרופ' וייס בין התיאורים הפטריוטיים והגבריים של האבות, לבין התיאור האינטימי של איבוד בן על ידי האמהות. הז'רגון האימהי בא לידי ביטוי גם בשירי האימהות: בניגוד להילה הלאומית שאפפה את הנופלים בשירים שכתבו המשוררים הגברים, הרי שבשירים שנכתבו על ידי האימהות, הודגש השכול הפרטי והאישי. בניגוד לדמותם המופשטת של "המתים החיים" שחזר על עצמו בשירים הגבריים, העדיפו הנשים לתאר את האבל תוך שימוש במושגים מוחשיים . כאן, גופם של החיילים הפך לאמצעי הביטוי הטוב ביותר: "בני נפל במקום רחוק – ולידיי לא הייתה הזכות לגעת בו. ...זוהי זכות גדולה לגעת בפעם האחרונה בגופו של הבן לפני שנקבר באדמה, לחבקו ולשטוף אותו בדמעות" (מתוך דבריה של אם לחייל שנהרג במלחמת השחרור)

פרופסור מאירה וייס מסיימת את מאמרה בסיפור ששב וממחיש את הנוכחות המתמדת של המדינה בחייה המקצועיים והאישיים: באחד הימים, כשוייס התקשרה למכון לרפואה משפטית לברר פרט מסוים לגבי המחקר הארוך שעשתה שם, הסתבר שאירע פיגוע (שעליו אמצעי התקשורת עוד לא הודיעו ולכן היא עדיין לא ידעה כשהתקשרה) וכמות ההרוגים שהגיעו לאבו-כביד דחתה באופן טבעי את השיחה. הידיעה על הפיגוע השכיחה את כל התוכניות המחקריות הרגילות מחד, אך גם הזכירה לה בפעם המי יודע כמה מאידך שלא משנה היכן תהיה ועד כמה תנסה להתנתק – מדינת ישראל תמיד תהיה שם, "מביטה מלמעלה" – בעין בוחנת.

 יצוין כי מדובר בתקציר בלבד – את המאמר המלא ניתן לקרוא (בשפה האנגלית) בכתב העת Ethnography: מראה מקום מלא: Ethnography, 2001, March, 2(1): 77-91.

אין תגובות:

פרסום תגובה