יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

המסע לפרדס כץ - חלק ראשון

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ובראשית שנות החמישים שטפה מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים) את ישראל, כגפרור בשדה קוצים. אחותי הקטנה עפרה, כמעט תאומתי, נפטרה ממנה. מעולם לא דובר בבית על המוות הזה. עפרה נגזרה מהתמונות המשותפות שלי ושלה ומהשיח המשפחתי.

בספר שעומד בפני סיומו אני כותבת מעין אוטוביוגרפיה של היעדר + ניסיון להציג חלקי מחקר המתעד את המגיפה המושתקת. כאן אשתף חלקים מתוך כתב היד ואשמח מקרב לב לקבל את תגובותיכם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ב-27 לאוגוסט 1950, הובלה אחותי עפרה באמבולנס מביתנו ביד אליהו לבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות בפרדס כץ, שם אושפזו ילדי הפוליו. בשישה באוגוסט, עשרה ימים אחר כך, נמסר להוריי על מותה.

**

 "זה ברחוב אוסישקין", אמר לי שרון [1]. אני נוהגת לאט בתוך מבוכי השכונה שהופכת לחרדית יותר ויותר, מסביב מתרוצצים ילדים במכנסיים שחורים, פאות וציציות בחצרות של תלמודי תורה, ונערות ונשים בטייטס שחורים מהלכות בחום של 39 מעלות צלסיוס, סוחבות שקיות ניילון של 'שפע כל'.

ברחוב אברבנאל גוברות פעימות ליבי. האמבולנס שהוביל את עפרה , אני חושבת, עבר בדיוק כאן, ברחובות האלה שבהם אני נוסעת עכשיו. "תיסעי בתוך הפרדסים", הנחה אותי נהג האמבולנס הזקן, שהוביל, בדיוק היום לפני שישים ושתים שנה , את התינוקות ההוזים מחום והכניס אותם לבית החולים.

אני נוסעת. עכשיו אין פרדסים. אין אפילו פרדס אחד. האדמה מכוסה בניינים רבי קומות וכמה בתים קטנים עם חצרות. 'ראית את חלף עם הרוח?' שאל אותי נהג האמבולנס כשאיתרתי אותו בבית אבות מעופש בדרום תל אביב. 'אז, תעלי במעלה גבעה, ובראש הגבעה תראי את הבניין הראשי היפה. ממש כמו הטירה ב'חלף עם הרוח'.

מכל הצדדים עטף הפרדס את הבניין," המשיך נהג האמבולנס הזקן במבטא תימני בולט, "רק מצד אחד, מהכניסה הראשית, לא היו פרדסים, אלא שדרת דקלים יפהפיה, שדרכה הלכנו עם האלונקות של התינוקות".

קצת טועה בדרך, אני מגיעה לרחוב ז'בוטינסקי, "רמזור 21, תפני ימינה", הורה לי אתמול שרון רז, "רמזור 22, קצת מערבה, וימינה, לרחוב אוסישקין, ואז תרימי עיניים". אני מרימה את עיני, ומולי ניצבת שדרת הדקלים.



חשבתי שהלב יתפקע. אבל הוא לא.

הולכת מתחת לשדרת הדקלים, אני מנסה לדמיין את הדרך שבה עברה האלונקה שלך, עפרה, אחותי. אני צועדת בתוך האדמה החומה והרוטטת שמתחתי , שעקבות צמיגיו של דחפור עדיין בולטות בה. מסביב הרס, הרס, של כל בנייני המתחם.



הרס נטוש, לא מטופל, קוצים בכל מקום. אם מישהו יזרוק גפרור המקום יעלה באש. אני צועדת, עיני בתוך האדמה. כשאני מרימה שוב את עיני, אני רואה את הגזיבו, שמתחבא מתחת לעשבים גבוהים, לענפים של עצי פרא, ומתגלה ככל שאני מתקרבת.



"עבודת ההרס נפסקה בדיוק כשהגיעו למבנה היפהפה. אני מתבונת בו, איבר שנתלש מאירופה המלוכנית והושתל בגוף השמש הלוהטת של המזרח התיכון. אני רואה רוזנות, נשים עם צווארונים מעומלנים ושמלות טפטה מרשרשות כותבות מכתבים לאהובי ליבן, ומשרתות מנסות להבריח את החום הלוהט בעזרת מניפות מצויצות. תזמורת הנגנים מלונדון אף היא מתמקמת כאן, ומרנינה את ליבם של העוברים ושבים, נסיכים ודוכסים".

מיד אחר כך אני רואה בעיני רוחי את ד"ר מיירברג, הרופא הגרמני של בית החולים, לבוש בבגדי רופא לבנים ומגוהצים למשעי, יחד עם האחות שהביא עמו מגרמניה, ושניהם יושבים בתוך הגזיבו, מעשנים סיגריה ארוכה ונזכרים בימים הטובים בגרמניה, עם בתי הקפה המהודרים והפסנתר בפינה.

 עפרה, אחותי. שוב אני פורחת בחלומות והזיות, במקום לחשוב עליך.
============================================

צילומים: שרון רז, פרויקט "נטוש". כל הצילומים בפוסט הנוכחי צולמו על ידי שרון רז. ואף ההשראה לחלק מההסברים. בהמשך ארחיב על החיבור שלי לפרויקט המפואר של שרון.

14 תגובות:

  1. הי מאירה יקירתי
    קראתי בנשימה עצורה.
    את כותבת נפלא.
    המינימליזם שבתאור הרגשי הזכיר לי ספר יפני שקראתי פעם "פרחי הירושימה". גם שם תוארו דברים נוראים באיפוק דבר שרק העצים את רושמם.
    ממתינה להמשך.
    אוהבת
    אביבה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, אביבה.מבטיחה להביא המשך בקרוב מאד. מחכה גם לשלך.

      מחק
  2. גם אחי חלה בפוליו במגיפה של שנות החמישים. הוא חלה ביום הולדת שנתיים. אני הייתי עוד לא בת ארבע. הוא הבריא אחרי כמה חודשים. באותו הזמן הייתה אמא שלי מאושפזת בגלל תת תזונה. אני חושבת שהייתה קצת אנורקטית אז. דברים רעים קרו בתקופה הזאת.
    תודה על אומץ ליבך, מאירה.
    שושי

    השבמחק
    תשובות
    1. באמת היו דברים קשים, שושי. האם אחיך אושפז? איפה? האם את זוכרת אירועים וקטעי זכרונות מהתקופה הזו?

      מחק
  3. פוסט מטלטל ומרגש. סודות אפלים וכואבים השורדים ומתגלים במסווה של רומנטיקה אירופאית תלושה אך אמיתית מדי.

    השבמחק
    תשובות
    1. ניסוח מדויק, אסף. טוב ממנו לא יכולתי לתת. תודה.

      מחק
  4. כל מה שכתבו מאירה... כל כך יפה הקטע של מחוזות הדמיון מול החורבות במציאות. פוסט מרגש, כאב אישי שהפך לפיוט.

    השבמחק
  5. הי מאירה...
    קראתי בנשימה עצורה. ידעתי, אגב, שהיתה לך אחות.זילפה אמך עומדת מול עיני, אגב, בפניה השקטות והחכמות.
    אני זוכר גם זוכר את ילדי הפוליו בשכונתנו,אשי קסטלמן ואבי זנדבנק.
    האם את זוכרת ילדה בשם שלומית שגרה באזורך ממש ואשר אביה נפטר בדמי ימיו? אניזוכר משהו די במעורפל.
    עם חיים בירנבאום היה לי קשרלפני מספר שנים.רציתי לדעת דרכו מה עלה בגורלה של אניק, שהיתה חברה של אחותי-אך למעט העובדה שהיא גרה בשינקין: הוא לא נידב לי פרטים נוספים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה אודי. נרגשת מהמפגש המחודש. אימי נפטרה לפני שנתיים וקצת לפני מותה התחלתי לכתוב על השכונה ועל הפוליו ועל מותה של אחותי מפוליו. על כל שאלות הילדות--עונה לך מיד במייל חוזר.

      מחק
  6. מאירה, החזרת אותי שנים אחורה. אחותי הצעירה ממני בשנה חלתה גם היא. היו חולים נוספים ברחוב שלנו. מזוית ראיה של ילדה אני זוכרת את הרופא "מאלץ" את אחותי ללכת והיא לא יכולה. אישפזו אותה בחיפה. אני זוכרת שאבי לקח אותי איתו לבית החולים והשאיר אותי מחוץ לבניין. באותו יום הוא קנה לי ספר במתנה, ספר ללמוד האותיות: ציור בית ולידו האות ב'. ציור גמל ולידו האות ג'. וכו'.
    הסיפור החזיר אותי אחורה והתיאורים שלך החזירוני שוב להווה. יופי של שילוב זמנים ודימיון.

    השבמחק
  7. תודה, נועה. המגפה הזו פגעה בכל כך הרבה ילדים.

    השבמחק