תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:
ה"פיגועים" פותחים בפנינו צוהר המאפשר להביט בלאומיות הישראליות במערומיה, לאומיות המבוססת לשיטתה של פרופ' וייס על מנגנוני הכלה והדרה הטומנים בחובם גזענות חדשה. גזענות חדשה זו מבוססת על הטענה לעליונות תרבותית ולא על עדיפות ביולוגית זו או אחרת.
The Body of The Nation: Terrorism and the Embodiment of Nationalism in Contemporary Israel - 2001
"הפיגועים" נכנסו למשוואת העימות הישראלי-פלסטיני החל משנות ה-70 וביתר שאת בשנות התשעים והאלפיים, והפכו במהרה לנשק עוצמתי ומזוויע .
במאמר שפורסם בכתב העת Anthropological Quarterly בשנת 2002 ,טוענת פרופ' מאירה וייס כי הלאומיות הישראלית במדינת ישראל המודרנית מגולמת בגוף ( או "מוגפנת") באמצעות שיח שמקבל את ביטוי המובהק ביותר לאחר "פיגועים". אליבא ד' פרופ' וייס הלאומיות זוכה לאשרור באמצעות הגוף בשתי זירות מרכזיות: התקשורת והמכון לרפואה משפטית.
התקשורת, סוכן חברות משמעותי, חוזרת ומדגישה את הרטוריקה של הגוף בדיווחיה על ה"פיגועים" . השימוש הנרחב של התקשורת במטאפורות הנוגעות לגוף תוך כדי יצירת אנלוגיה בין מדינת ישראל לבין האורגניזם החי (ראו דוגמאות בהמשך) מאשרר את הלאומיות הישראלית יהודית.
במקביל, המכון לרפואה משפטית תורם גם הוא את חלקו להבניית הלאומיות הישראלית באמצעות תהליך זיהוי הגופות המגיעות אליו לאחר "פיגועים". התהליך והאופן בו מטופלות הגופות משקפים לטענתה של פרופ' וייס את סדר העדיפויות שמרכיב את הזהות הקולקטיבית הישראלית ומחדד את ההבחנה שבין ה-"אנחנו" ל-"הם".
בחינת הסיקור התקשורתי של ארבעת "פיגועי הטרור" שאירעו בין ראשית 1996 למרץ 1997 מגלה כי לאחר "פיגועים" נוטה התקשורת לפעול לייצור קונצנזוס תוך שימת דגש על הניסיון להרגיע את הציבור ולהחזירו מהר ככל האפשר לשגרת החיים היומיומית. הסיקור התקשורתי שבימים כתיקונם נוטה להיות נשכני יותר, מקבל לאחר ה"פיגועים" צביון שונה מוטה ומגוייס לטובת מדיניות הממשלה ומוביליה.
פרופ' וייס מחלקת את הסיקור התקשורתי לשלושה שלבים עיקריים: שלב האובדן והכאוס, שלב האיסוף מחדש ,ושלב ההתאוששות והשיקום. בכל השלבים הללו ניתן להבחין במטאפורות שבהן הגוף הוא המוטיב המרכזי.
כך למשל, בשלב הראשון המכונה על ידי חוקרת התקשורת תמר ליבס כ-"מרתון אסון", ניתן להבחין בדיווחים המתובלים בציטוטים כמו "דיזנגוף מדממת" או "אימה בלב תל אביב" (אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר במרץ 1996). בנוסף, השוק במחנה יהודה בו אירע פיגוע ביולי 1997 תואר כגוף שאיבריו הפנימיים נפגעו – "הסככות בערו והרצפה התמלאה בתערובת של אבטיחים ודם". האיברים הפנימיים של השוק – המדפים והמוצרים התערבבו עם גופות ההרוגים והפכו למקשה אחת.
לבסוף, השימוש בחוש הריח היה גם הוא למוטיב חוזר בציטוטים "הריח של המוות, הגופות החרוכות והדם השרוף מילא את האוויר. זאת ועוד, לאחר הפיגוע בתחנת האוטובוס באשקלון ב-1996 נטען כי המחבל המתאבד לבש מדי צה"ל והסתנן לתחנת האוטובוס בה התגודדו החיילים בטרם התפוצץ. דיווחים מהסוג הזה מתארים את המחבל כווירוס שהצליח להסתנן לתוך מחזור הדם של הגוף ולפגוע במערכת החיסונית של הלאום היהודי.
גם השלב השני והשלישי , מספר ימים לאחר האסון, עשירים בדימויי גוף דומים. הנשיא דאז עזר וייצמן צוטט כאומר "אסור לנו לאפשר להם להינות מפציעתו של גופנו, גוף ישראל... עלינו לזקוף את גבנו ולחזור לשגרה".
בעוד התקשורת מייצגת את הפן הציבורי של הזהות הלאומית הרי שהמכון לרפואה משפטית, טוענת פרופ' וייס, מייצג את ההבניה של הזהות הישראלית- יהודית המתבצעת מאחורי הקלעים.
למשל: ברגע שגופת זכר מגיעה למכון, הדבר הראשון שבודקים הוא האם מדובר באדם שנימול או לא וזאת בכדי לקבוע האם מדובר ביהודי ולמנוע מלא-יהודים להיקבר בבית קברות המיועד ליהודים בלבד. במידה ולמכון מגיעה גופה של גבר או אישה שפניהם הושחתו כתוצאה מהפיגוע, המומחים עושים ככל יכולתם על מנת לנקות עד כמה שניתן את רקמות הפנים ולמזער את הסבל שייגרם למשפחות.
במקרים חמורים וקשים עוד יותר שבהם חלקי הגופות התפזרו לכל עבר, עמלים המומחים על מלאכת ההרכבה מחדש בטרם יורשו בני המשפחות להיכנס ולזהות את ההרוג בנוכחותו של הרב המבקש לוודא כי הזיהוי עולה בקנה אחד עם הדרישות המופיעות במקורות היהודיים.
פרופ' וייס מציגה במאמרה תהליך בן חמישה שלבים המרכיב את מדיניות ניהול האסונות של המכון לרפואה משפטית: החל מסגירתה של זירת הפיגוע ואיסוף הממצאים בשטח, דרך הפעלתו של מרכז המידע למשפחות הפצועים וההרוגים וכלה בהשוואת הממצאים שלאחר המוות לאלו שלפני המוות במטרה לאפשר זיהוי חד וברור ככל הניתן.
על אף ניסיונותיו של המכון לזכות בסמכות הבלעדית הנוגעת לזיהוי הסופי (בזכות האמצעים המדעיים העומדים לרשותו) מראה פרופ' וייס כי המסורת היהודית ממשיכה לתת את אותותיה בהיבטים הציבוריים והביורוקרטים הנוגעים למותם של ההרוגים ובכך מאשררת את הפאן היהודי של הזהות הישראלית.
באמצעות בדיקת שתי הזירות הללו (התקשורת, ובמיוחד המכון לרפואה משפטית) פרופ' וייס מצביעה על הקשר ההדוק והסבוך בין המסורת היהודית-דתית לבין הציונית החילונית. שתי הזירות מראות שקשר הזה נתפס כבסיס לקיומה של הזהות הקולקטיבית במדינת ישראל וזו מקבלת משנה תוקף מיוחד אחרי "פיגועים", שמוצגים כאיום על שלמותו של הגוף היהודי ישראלי.
לבסוף, השימוש הדואלי – המילולי והמטאפורי כאחד – בגוף המעונה והחבול מייצר ומאשרר את הסולידריות הלאומית שמזכירה לאזרחי המדינה את המקורות והמיתוסים היהודיים שהותאמו למציאות הציונית המודרנית. ניתן להבחין בכך שהשימוש התדיר במושג הגוף מייצר אפוא איזון מרתק: גופות החיילים והאזרחים שנהרגו בפיגועים מוקרבים בתמורה לאדמה שעליה נבנתה מדינת ישראל. במילים אחרות, ניתן לזהות כאן המשך ישיר למיתוס התנ"כי של עקדת יצחק למען החזון הציוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה