יום חמישי, 24 במאי 2012

האחרים בתוכנו - זהות קולקטיבית,הכלה והדרה

Others within Us: Collective Identity, Positioning and Displacement / Prof. Meira Weiss 

במאמר רפלקסיבי זה מציגה מאירה וייס את הדילמות והקשיים המקצועיים והרגשיים אשר פקדו אותה כאנתרופולוגית המבקשת לחקור את חברתה שלה. המאמר משתמש ב"יציאתה המקצועית מהארון" של וייס לניתוח הזהות הקולקטיבית בישראל –וכל זאת מנקודת ראותה של צופה משתתפת תוך חזרה למגוון המחקרים אותם ביצעה במשך השנים.

המחקרים אליהם מתייחסת פרופ' וייס במאמרה נוגע בתסריט הבסיסי של החברה הישראלית, תסריט שהחל בתקופת הישוב ונמשך עד היום. וייס מכנה אותו "הגוף הנבחר": זה הגוף היהודי, האשכנזי, ההטרוסקסואל, השלם והמושלם מבחינה גופנית. "הגוף הנבחר" הוא הדימוי האידיאלי שלפיו מתעצב גופו של הישראלי -היהודי החל מטרום לידתו (תקופת ההיריון) ועד אחרי מותו. זו הדמות שטומנת בחובה את ההבחנה שבין ה-"אני" ל-"אחר", ואת מנגנוני ההכלה וההדרה של החברה הישראלית.

כדוגמא למפגש ולהתנגשות בין התפיסות החברתיות הללו מובא המחקר של וייס במכון לרפואה משפטית באבו-כביר. יתר על כן. המכון לרפואה משפטית משמש כנקודת המפגש של הגוף הפרטי והסדר החברתי. דפוסי הפעילות של המכון וממצאיו מחדדים את השסעים הלאומים, הדתיים והעדתיים שעוברים כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל.

כך למשל מספרת פרופ' וייס כי באחד הימים הראשונים של המחקר שלה במכון, היא הופתעה לגלות שהאופן בו מטופלות הגופות המובאות למכון משקף את גבולות הזהות הקולקטיבית הישראלית: הפרדה, מחד, בין יהודים ללא-יהודים , ומאידך, בין גופות של אזרחים לאלו של החיילים , כשהאחרונות מטופלות באופן טקסי במיוחד.

הסוגיה המחקרית הראשונה אליה חוזרת פרופ' וייס במאמר היא 'פרשת ילדי תימן': עולים שהגיעו ארצה מתימן במבצע "על כנפי נשרים" האשימו את השלטונות בהעלמת ילדיהם ובמסירתם לאימוץ. השלטונות הישראלים, לעומת זאת, טענו שהילדים מתו בעת שקיבלו טיפול רפואי לו נזקקו. בכל הנוגע לזהות הקולקטיבית בישראל, המחאה הציבורית שקרמה עור וגידים בעקבות פרשת ילדי תימן, איימה לערער את הסטטוס-קוו של "הגוף הפוליטי" אותו קיבעה האליטה האשכנזית. במיוחד עלה המתח החברתי כשהמכון לרפואה משפטית נתבקש לקבוע את זהותם של שרידים מעשרה קברים שנחפרו במיוחד בצו ממשלת ישראל, כדי לבדוק אם הם שייכים ל"ילדי תימן". וייס נזכרת שזמן קצר לפני שפרסמה את המאמר עם ממצאי מחקרה על הפרשה, אמה ניסתה להניא אותה מלפרסם את עבודתה כדי לא לפגוע במדינת ישראל . וייס הרגישה שלמעשה , "הייתה זו המדינה שהזהירה אותה באמצעות אמה."

הסוגיה השניה שאליה מתייחסת פרופסור וייס במאמרה נוגעת לפיגועי הטרור. בדינמיקה המתמדת שבין ה-"אני" ל-"אחר", גופות המחבלים המתאבדים מסמלות את ה-"אחר" האולטימטיבי. בהקשר זה מספרת וייס שהמעבדה הביולוגית של המכון לרפואה משפטית מסייעת לשב"כ בזיהוי גופות המחבלים המתאבדים, כדי לאפשר לשב"כ להרוס את ביתו של המחבל— דהיינו, להרוס את ביתו של מי שהוברר בעזרת בדיקות ביולוגיות שהוא אמנם המפגע. כשוייס תמהה על מתן "השירות" הזה של המעבדה הביולוגית לשב"כ, צוות העובדות הבהירו לה שהן מנסות להיות מקצועיות ככל האפשר במלאכה עצמה, ולא מטרידות את עצמן במטרה שלשמה נדרש הזיהוי או בהשלכות שלו.

המקרה האחרון שמוזכר במאמר אירע בחודש יולי 2001 ,כשצוות הנתיחה במכון לרפואה משפטית נתבקש לקבוע את סיבת המוות ונסיבותיו של גופה שהגיעה לאחר אירוע בטחוני שנוי במחלוקת. הגופה שהובאה לנתיחה היתה אחת משתי גופות של פלסטינים. שרותי הביטחון הישראלים טענו שמדובר בשני מחבלים שנהרגו במהלך חילופי אש עם כוחות צה"ל. סוכנות הידיעות עתים AP) ) טענה , לעומת זאת, כי מדובר בגופותיהם של שני פלסטינים שנתפסו בעודם חיים, נאזקו ונורו בשלב מאוחר יותר על ידי שירותי הביטחון.

וייס ממשיכה ומספרת כי הממצאים הרפואיים תמכו בגרסה שהופיעה בדיווח העיתונאי הזר (דהיינו, שהפלסטיני נורה אחרי שנלכד בעודו בחיים), אך הצוות הרפואי הישראלי שביצע את נתיחת הגופה במכון עשה ככל יכולתו על מנת להסתיר את הממצאים הללו מהמומחה האירי , שהוזמן לצפות בנתיחה על ידי משפחת ההרוג. פרופ' וייס מספרת על תחושת הבושה האישית שחשה כשהיא עצמה שמחה שהאורח לא הצליח לחשוף את הממצאים שהפלילו את "הבחורים שלנו".

הסיפור דנן עמו מסכמת וייס את מאמרה נועד להמחיש, לטענתה , את האוטומטיות שבה הצוות הרפואי הישראלי תפס את האדם שגופתו שכבה לפניהם כמחבל, תוך התפשרות על יושרם המקצועי. המדובר בתהליך המשמש לדבריה של וייס חלק בלתי נפרד מהבניית הזהות הקולקטיבית בישראל: זהות קולקטיבית שמבוססת על הדרת השונה, "האחר", ובה בעת על קבלתו של הנרטיב אותו מייצג "האני" הישראלי כמעט ללא עוררין.

לבסוף, מבקשת פרופסור וייס להקביל בין התהליך הדואלי שבא לידי ביטוי בפועלה של המדינה לבין המחקרים אותם ביצעה. וייס מודה כי בחלק מהמחקרים היא עצמה השמיטה, בכוונה תחילה, מממצאים שהיו עלולים לפגוע במדינת ישראל.
--
המאמר אותו חיברה הוא בבחינת חשבון נפש מקצועי ואישי שאותו הרגישה המחברת כי עליה להעלות על הכתב.

אין תגובות:

פרסום תגובה