מטאפורות של איידס, סרטן ומחלות לב \ פרופ' מאירה וייס
אנשים מגיבים למחלה באמצעות המטאפורות המיוחסות לה ולא למחלה כשלעצמה, על פי נתונים מדעיים וסטטיסטיים. למטאפורות יש מימד ויזואלי ומילולי, והן תלויות תרבות. דהיינו, בקיט התרבותי שלנו ישנו מאגר של דימויים ויזואליים (אדם רזה, עם חורים, למשל, כשמדובר בחולה איידס) ומילוליים (זיהום, הדבקה) הנוגעים למחלות השונות, דימויים השונים מתרבות לתרבות.
הסרטן והאיידס, הנחשבות במידה רבה למגפות של שלהי המאה ה-20, עומדות במרכזו של מאמר אותו פירסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly. לטענתה של פרופ' וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) - שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.
שתי המטאפורות דנן, הן מקבילות סימבוליות המשלימות זו את זו ויוצרות יחדיו מעין מעגל. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמהות המשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף, משום שהם מתרבים ואף מביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.
מנגד, מחלות הלב תוארו כפגם נקודתי, תקלה טכנית ומכנית, במכונה הגדולה של גוף האדם, שאינן נגרמות באשמת החולה. חולי הלב נתפסו כאנשים בריאים, להוציא התקלה המצערת בליבם, ושאחרי שהיא תתוקן, הם יחזרו להיות בריאים לגמרי. המטאפורה הזאת שונה לגמרי מהמטאפורה של חולי הסרטן והאיידס, למרות שיש דמיון רב בשיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון שלהן.
חולי הסרטן והאיידס תוארו וצוירו כאנשים בעלי גוף מחורר ומנוקב, שהמחלה משמידה אט -אט כל חלק מגופם. במסגרת שיטת המחקר הייחודית שיישמה פרופ' וייס, נתבקשו 75 אחיות, 40 רופאים ו-60 סטודנטים לדמיין ולתאר באופן מילולי ולאחר מכן באופן גרפי, את מחלת הסרטן, האיידס, ומחלות הלב.
כן הם נתבקשו לתאר גם את החולים בשלוש המחלות הללו. במהלך הראיונות נעשה שימוש בשאלות ראשוניות מנחות כמו "כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את הסרטן, כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את גופו של החולה בסרטן ומהן האסוציאציות הראשונות אשר עוברות במוחך כאשר את\ה שומע\ת את המילה 'סרטן'?" לאורך השנים, עסקו חוקרים רבים בתפיסות החברתיות השליליות ובמטאפורות בהן עשה הציבור הרחב שימוש בבואו לתאר את מחלות הסרטן והאיידס.
לא פעם כונתה מחלת הסרטן "הצרעת של העת המודרנית" (זונטג, 1978.). מבחינה התדמית הציבורית, החולים והנשאים של נגיף האיידס נשפטים ומואשמים יותר מאלה החולים במחלות הסרטן. בעוד שבשנים האחרונות חולי סרטן שנאבקים במחלה נעזרים בתמיכה הסביבתית, ואלו שמצליחים להתגבר עליו נחשבים לגיבורים, הרי נשאי מחלת האיידס עדיין נחשבים לנחותים יותר.
האדם שנעלם בהדרגה אם כן, שינוי הצורה והזיהום הן שתי המטאפורות העיקריות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש על מנת לתאר את מחלות הסרטן והאיידס. מטאפורת שינוי הצורה חזרה על עצמה בעיקר הן בתיאורים המילוליים והן בדימויים הגרפיים של מחלת הסרטן, משום שהחולים נתפסו כפאסיביים לנוכח הסרטן האקטיבי ש"כמו פאקמן, אוכל את כל מה שנקלע לדרכו וממוטט את הגוף."
תיאור נוסף של חנה, אחות סיעודית בת 39, התייחס למימדים הפיזיים המשתנים של החולים: "בתחילה אתה עדיין רואה מולך את האדם, אך הוא נעלם בהדרגה... הסרטן גדל בתוכו, מחסל אותו והאדם נהיה קטן יותר, נאכל וקווי המתאר של גופו מתנפצים ומתרסקים."
אייל, רופא בן 39 מהמחלקה האונקולוגית הוסיף באומרו "אני רואה מישהו שמצטמק לאט לאט, משהו אחר תופס את מקומו... אני רואה הריון קבוע של תאים סרטניים , שעומדים להפיץ עוד ועוד תאים סרטניים וממאירים שאוכלים את החולה." מעניין לציין כי משיבים רבים בחרו לתאר את הסרטן תוך שימוש במטאפורות של חיות, וזאת תוך שימת דגש על צביון שלילי ופסימי למדי של המחלה.
כך למשל, דפנה, אחות סיעודית בת 37, תיארה את הסרטן כ"אמבה שהורסת את החולה מבפנים עד אשר היא מכלה את הכל... החולה נאבק אך הוא חסר אונים משום שהאמבה ממשיכה להתפשט... אינני יכולה להבחין בפניו... אין לו ממש פנים...".
האמבה, מסבירה פרופ' וייס, הייתה לאחת המטאפורות השכיחות ביותר בה עשו המשיבים שימוש, בין היתר משום שהאמבה היא אמורפית, זרה, זוללת כל ודוחה – בדיוק כמו הסרטן.
נורית, סטודנטית בת 33 תיארה את הסרטן בתור "עכביש עטוף בקוריו, יש לחסל את העכביש כדי שהקורים יפסיקו להתפשט. גבולותיו של העכביש משתנות כל העת, הוא נמצא בתנועה מתמדת. החולה הוא צל ברקע בעוד קורי העכביש משתלטים על כולו..."
רות, סטודנטית בת 23 מוסיפה: "איידס הוא משהו הרבה יותר מופשט והרבה פחות מוחשי מסרטן. הסרטן גדל בתוך הגוף אבל הוא נפרד ממנו. האיידס הוא חלק מאיתנו. אני לא רואה כיצד ניתן להסיר את האיידס, כמו את הגידול, זה משהו בלתי נפרד ממך, זה בדם שלך." כשם שמטאפורת שינוי הצורה הייתה אופיינית לסרטן, הרי שמטאפורת הזיהום יוחסה בעיקר לאיידס. המשיבים דיברו על הזיהום כאופייני לאיידס משום שלהבדיל מגידול נקודתי, מחלת האיידס הופכת את כל הגוף לנוזלי, אמבי ומזהם.
לשם המחשה, היטיבה תלמה, אחות בת 25 לתאר את מחלת האיידס כ"אמבה, סוג של מדוזה המלאה בנוזלים... חמקמקה וערמומית." לטענתה של פרופ' וייס, מטאפורת הזיהום מזוהה יותר עם מחלת ה-AIDS בין היתר משום שחולי האיידס נתפסים כנשאים מסוכנים של מחלה נוראית וקשה, ועל כן יש להימנע מלבוא עמם במגע ולהענישם על התנהלותם הבעייתית אשר הובילה להידבקות בנגיף מלכתחילה.
"חולה האיידס", טוענת תמי, סטודנטית בת 22, "נתון כל העת במסגרת שחורה אשר מפרידה אותו משאר החברה, קווי המתאר של גופו מרוסקים, ישנם מרווחים קטנים בין הקווים, אלו הם המקומות אליהם חדר הנגיף." יתר על כן. בעוד שהמטאפורות של מחלת הלב ושל רוב המחלות האחרות הן תלויות תרבות, המטאפורות של האיידס והסרטן הן מטאפורות אוניברסליות שחוצות את הספקטרום המקומי – במובן הזה הן "מעבר לתרבות (Beyond Culture)".
בציורי מערות עתיקים נמצאו דימויים דומים עד זהים לדימויים הויזואליים שבהם מתארים היום את האיידס והסרטן. "כמו בוכנה שהפסיקה לעבוד" בניגוד למחלות האיידס והסרטן, תוארו מחלות הלב במטאפורות בצורה הרבה יותר פרגמטית ופחות טעונה רגשית.
פרופ' וייס מסבירה כי במרבית המקרים תיארו המשיבים את מחלות הלב ובעיקר את התקפי הלב כבעיה נקודתית שטבעה ברור, מוכר וידוע, וזאת להבדיל מאי הוודאות ששוררת את מי שנדבק בסרטן או באיידס. באשר לתיאורים הגרפיים, מרבית המשיבים תיארו את מחלות הלב בציורים בעלי אופן טכני, כמו למשל בוכנה אשר הפסיקה לעבוד או פס ייצור שהושבת. בציורים של משיבים אחרים הופיע לב עם סימנים של מברג, מסמר ותפרים שנעשו לצורך התיקון. האמירה לפיה: "התקף הלב הוא תוצאה בעוד שהסרטן הוא תהליך", מיטיבה לסכם את ההבדלים בהם נתפסות המחלות.
לסיכום, לדידה של פרופ' וייס, ניתן להקביל את המאטפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לשתי תפיסות שונות של הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", כלומר, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי עקרונות פס הייצור והשליטה הריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, אשר הציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות.
זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי המשיבים אשר המחישו את מחלות הלב באמצעות ציור של קו ייצור אשר הושבת , או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד. מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף שסובל מסרטן או מאיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה, במידה גדולה יותר או פחות, נגועים. לא מדבר איפוא במכונה עם חלקי חילוף.
Signifying the Pandemics: Metaphors of AIDS, Cancer and Heart Disease / Prof. Meira Weiss
הסרטן והאיידס, הנחשבות במידה רבה למגפות של שלהי המאה ה-20, עומדות במרכזו של מאמר אותו פירסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly. לטענתה של פרופ' וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) - שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.
שתי המטאפורות דנן, הן מקבילות סימבוליות המשלימות זו את זו ויוצרות יחדיו מעין מעגל. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמהות המשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף, משום שהם מתרבים ואף מביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.
מנגד, מחלות הלב תוארו כפגם נקודתי, תקלה טכנית ומכנית, במכונה הגדולה של גוף האדם, שאינן נגרמות באשמת החולה. חולי הלב נתפסו כאנשים בריאים, להוציא התקלה המצערת בליבם, ושאחרי שהיא תתוקן, הם יחזרו להיות בריאים לגמרי. המטאפורה הזאת שונה לגמרי מהמטאפורה של חולי הסרטן והאיידס, למרות שיש דמיון רב בשיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון שלהן.
חולי הסרטן והאיידס תוארו וצוירו כאנשים בעלי גוף מחורר ומנוקב, שהמחלה משמידה אט -אט כל חלק מגופם. במסגרת שיטת המחקר הייחודית שיישמה פרופ' וייס, נתבקשו 75 אחיות, 40 רופאים ו-60 סטודנטים לדמיין ולתאר באופן מילולי ולאחר מכן באופן גרפי, את מחלת הסרטן, האיידס, ומחלות הלב.
כן הם נתבקשו לתאר גם את החולים בשלוש המחלות הללו. במהלך הראיונות נעשה שימוש בשאלות ראשוניות מנחות כמו "כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את הסרטן, כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את גופו של החולה בסרטן ומהן האסוציאציות הראשונות אשר עוברות במוחך כאשר את\ה שומע\ת את המילה 'סרטן'?" לאורך השנים, עסקו חוקרים רבים בתפיסות החברתיות השליליות ובמטאפורות בהן עשה הציבור הרחב שימוש בבואו לתאר את מחלות הסרטן והאיידס.
לא פעם כונתה מחלת הסרטן "הצרעת של העת המודרנית" (זונטג, 1978.). מבחינה התדמית הציבורית, החולים והנשאים של נגיף האיידס נשפטים ומואשמים יותר מאלה החולים במחלות הסרטן. בעוד שבשנים האחרונות חולי סרטן שנאבקים במחלה נעזרים בתמיכה הסביבתית, ואלו שמצליחים להתגבר עליו נחשבים לגיבורים, הרי נשאי מחלת האיידס עדיין נחשבים לנחותים יותר.
האדם שנעלם בהדרגה אם כן, שינוי הצורה והזיהום הן שתי המטאפורות העיקריות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש על מנת לתאר את מחלות הסרטן והאיידס. מטאפורת שינוי הצורה חזרה על עצמה בעיקר הן בתיאורים המילוליים והן בדימויים הגרפיים של מחלת הסרטן, משום שהחולים נתפסו כפאסיביים לנוכח הסרטן האקטיבי ש"כמו פאקמן, אוכל את כל מה שנקלע לדרכו וממוטט את הגוף."
תיאור נוסף של חנה, אחות סיעודית בת 39, התייחס למימדים הפיזיים המשתנים של החולים: "בתחילה אתה עדיין רואה מולך את האדם, אך הוא נעלם בהדרגה... הסרטן גדל בתוכו, מחסל אותו והאדם נהיה קטן יותר, נאכל וקווי המתאר של גופו מתנפצים ומתרסקים."
אייל, רופא בן 39 מהמחלקה האונקולוגית הוסיף באומרו "אני רואה מישהו שמצטמק לאט לאט, משהו אחר תופס את מקומו... אני רואה הריון קבוע של תאים סרטניים , שעומדים להפיץ עוד ועוד תאים סרטניים וממאירים שאוכלים את החולה." מעניין לציין כי משיבים רבים בחרו לתאר את הסרטן תוך שימוש במטאפורות של חיות, וזאת תוך שימת דגש על צביון שלילי ופסימי למדי של המחלה.
כך למשל, דפנה, אחות סיעודית בת 37, תיארה את הסרטן כ"אמבה שהורסת את החולה מבפנים עד אשר היא מכלה את הכל... החולה נאבק אך הוא חסר אונים משום שהאמבה ממשיכה להתפשט... אינני יכולה להבחין בפניו... אין לו ממש פנים...".
האמבה, מסבירה פרופ' וייס, הייתה לאחת המטאפורות השכיחות ביותר בה עשו המשיבים שימוש, בין היתר משום שהאמבה היא אמורפית, זרה, זוללת כל ודוחה – בדיוק כמו הסרטן.
נורית, סטודנטית בת 33 תיארה את הסרטן בתור "עכביש עטוף בקוריו, יש לחסל את העכביש כדי שהקורים יפסיקו להתפשט. גבולותיו של העכביש משתנות כל העת, הוא נמצא בתנועה מתמדת. החולה הוא צל ברקע בעוד קורי העכביש משתלטים על כולו..."
רות, סטודנטית בת 23 מוסיפה: "איידס הוא משהו הרבה יותר מופשט והרבה פחות מוחשי מסרטן. הסרטן גדל בתוך הגוף אבל הוא נפרד ממנו. האיידס הוא חלק מאיתנו. אני לא רואה כיצד ניתן להסיר את האיידס, כמו את הגידול, זה משהו בלתי נפרד ממך, זה בדם שלך." כשם שמטאפורת שינוי הצורה הייתה אופיינית לסרטן, הרי שמטאפורת הזיהום יוחסה בעיקר לאיידס. המשיבים דיברו על הזיהום כאופייני לאיידס משום שלהבדיל מגידול נקודתי, מחלת האיידס הופכת את כל הגוף לנוזלי, אמבי ומזהם.
לשם המחשה, היטיבה תלמה, אחות בת 25 לתאר את מחלת האיידס כ"אמבה, סוג של מדוזה המלאה בנוזלים... חמקמקה וערמומית." לטענתה של פרופ' וייס, מטאפורת הזיהום מזוהה יותר עם מחלת ה-AIDS בין היתר משום שחולי האיידס נתפסים כנשאים מסוכנים של מחלה נוראית וקשה, ועל כן יש להימנע מלבוא עמם במגע ולהענישם על התנהלותם הבעייתית אשר הובילה להידבקות בנגיף מלכתחילה.
"חולה האיידס", טוענת תמי, סטודנטית בת 22, "נתון כל העת במסגרת שחורה אשר מפרידה אותו משאר החברה, קווי המתאר של גופו מרוסקים, ישנם מרווחים קטנים בין הקווים, אלו הם המקומות אליהם חדר הנגיף." יתר על כן. בעוד שהמטאפורות של מחלת הלב ושל רוב המחלות האחרות הן תלויות תרבות, המטאפורות של האיידס והסרטן הן מטאפורות אוניברסליות שחוצות את הספקטרום המקומי – במובן הזה הן "מעבר לתרבות (Beyond Culture)".
בציורי מערות עתיקים נמצאו דימויים דומים עד זהים לדימויים הויזואליים שבהם מתארים היום את האיידס והסרטן. "כמו בוכנה שהפסיקה לעבוד" בניגוד למחלות האיידס והסרטן, תוארו מחלות הלב במטאפורות בצורה הרבה יותר פרגמטית ופחות טעונה רגשית.
פרופ' וייס מסבירה כי במרבית המקרים תיארו המשיבים את מחלות הלב ובעיקר את התקפי הלב כבעיה נקודתית שטבעה ברור, מוכר וידוע, וזאת להבדיל מאי הוודאות ששוררת את מי שנדבק בסרטן או באיידס. באשר לתיאורים הגרפיים, מרבית המשיבים תיארו את מחלות הלב בציורים בעלי אופן טכני, כמו למשל בוכנה אשר הפסיקה לעבוד או פס ייצור שהושבת. בציורים של משיבים אחרים הופיע לב עם סימנים של מברג, מסמר ותפרים שנעשו לצורך התיקון. האמירה לפיה: "התקף הלב הוא תוצאה בעוד שהסרטן הוא תהליך", מיטיבה לסכם את ההבדלים בהם נתפסות המחלות.
לסיכום, לדידה של פרופ' וייס, ניתן להקביל את המאטפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לשתי תפיסות שונות של הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", כלומר, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי עקרונות פס הייצור והשליטה הריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, אשר הציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות.
זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי המשיבים אשר המחישו את מחלות הלב באמצעות ציור של קו ייצור אשר הושבת , או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד. מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף שסובל מסרטן או מאיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה, במידה גדולה יותר או פחות, נגועים. לא מדבר איפוא במכונה עם חלקי חילוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה