יום חמישי, 3 במאי 2012

פרשת ילדי תימן - חפצון ומסחור הגוף בישראל

הגוף המהגר והגוף הפוליטי- פרשת ילדי תימן , חיפצון  ומסחור הגוף בישראל
\פרופ' מאירה וייס

The Immigrating Body and the Body Politic: The "Yemenite Children Affair" and Body Commodification in Israel / Prof. Meira Weiss


פרשת ילדי תימן וחקירת היעלמותם של קרוב לאלף ילדים תימנים בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (1948-1954 לערך) הפכה ברבות השנים לאחת הפרשות הקשות והסבוכות שידעה מדינת ישראל.  העובדות מצביעות על כך שילדים רבים אשר הועברו מהמעברות בהן שוכנו הוריהם לבתי החולים בטענה כי יש לרפא אותם – נעלמו. הוויכוח ההסטורי מתחיל בשאלה מה עלה בגורלם לאחר מכן.

הגורמים הרשמיים מסרו להורים  כי ילדיהם נפטרו מסיבוכים שנגעו לקשיים הרפואיים אותם חוו. אך  ההורים וקרובי המשפחה של הילדים טענו , כי בפועל הם הועברו לאימוץ מחוץ לגבולותיה של ישראל – בעיקר לארצות הברית. במשך השנים הוקמו מספר ועדות שחקרו את הסוגיה כמו ועדת שלגי  ב-1988  ווועדת החקירה הממלכתית ב-1995. ועדת החקירה הממלכתית הגישה את מסקנותיה ב-2001 ובה נקבע כי מרבית הילדים נפטרו , אך אין להוציא מכלל אפשרות ש- 56 ילדים  נמסרו לאימוץ.

מאמרה של פרופ' וייס עוסק בפרשת ילדי תימן כמקרה מבחן בתופעת חיפצון  ומסחור הגוף המהגר במדינת ישראל. המאמר נסוב סביב שני צירים מרכזיים: הראשון, עוסק בנטייה לייחס לעולים החדשים מתימן, ובפרט לילדיהם, שורה של תסמינים בעייתיים הדורשים התערבות וטיפול רפואי.  הנטייה לעשות כן, לשיטתה של פרופ' וייס, נבעה במישרין מהצורך לבסס את ההגמוניה האשכנזית במדינה ולסווג הלכה למעשה את העולים החדשים כ"פרימיטיביים" ונחשלים, הזקוקים לידה המושטת של יהדות אשכנז. זאת ועוד, עצם המסירה לאימוץ (טענת ההורים קיבלה חיזוק ממספר גורמים שהיו מעורבים ישירות בטיפול בילדים באותה העת) מסמלת את הפיכתו של גוף האדם (ובמקרה הזה – הילד) לחפץ וסחורה שניתנים להעברה.

הציר השני אשר עובר כחוט השני במאמרה של פרופ' וייס נוגע במעורבות ההולכת וגדלה של הטכנולוגיות הרפואיות בתהליך האימות והאשרור של זהות האנשים שמתו  והגניאולוגיה (שושלת היוחסין)  שלהם. לטענתה של פרופ' וייס, הטכנולוגיות הללו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת ילדי תימן, מאפשרות את ייצורן ושימורן של "זהויות" שהופכות אנשים  לחפצים הניתנים למכירה.


עם הגעתם ארצה במבצע " על כנפי נשרים", שוכנו העולים מתימן במעברות שהתאפיינו בתנאי תברואה קשים ביותר. מראיונות שערכה פרופ' וייס עם קרובי משפחה וממלאי תפקידים רלוונטיים, כמו גם ממצאי ועדות החקירה שהוקמו על מנת לחקור את הפרשה, עולה כי לא אצל כל הילדים אשר נלקחו לטיפול רפואי – אכן נמצאה בעיה בריאותית שדרשה התערבות מסוג זה.

להורים שילדיהם נלקחו טיפול הוסבר כי מדובר בצעד חיוני ונחוץ. תחילה, הורשו בני המשפחה לבקר את הילדים, אך גם זה, לפרקי זמן מועטים ובכפוף לפיקוח הדוק מצד הרשויות. יצחק בוסי, אחד מנהגי האמבולנס אשר העביר את הילדים מהמעברות לבתי החולים העיד על כך שלא ענדו לילדים תגי שם. ללא השם, הם הפכו לחפצים שניתן להעבירם הלוך ושוב. . יתרה מכך, ראש עיריית ראש העין דאז, יגאל יוסף, אשר הופיע בפני וועדת החקירה הממלכתית הוסיף כי האמהות מתימן נתפסו כמכונות לייצור ילדים, כאלה שסיפקו סחורה למדינה, סחורה שבה מוצר אחד יותר או פחות לא ישנה שכן המשפחות מתימן היו ברוכות ילדים בעוד מצבן של המשפחות אשר שרדו את השואה היה שונה לחלוטין בכל הנוגע לילודה. לדבריו, הייתה זו אחת הסיבות לרצון המדינה למסור את הילדים לאימוץ.

כחלק מהמאבק שניהלו בני המשפחות בממסד, הגישו משפחות רבות עתירה, בבקשה להורות על עריכת בדיקות שישוו בין שרידי יקיריהם לבין ה-DNA של בני המשפחה אשר נותרו בחיים. פרופ' וייס מראה לנו כיצד השיח שאפף את הדיון הציבורי בנושא קיבל מימד מסחרי לחלוטין וזאת משום שבמרכזו עמדו עלויות הביצוע של הבדיקות. בשלב מאוחר יותר מספר מעבדות, מהארץ ומחו"ל, התחרו ביניהן על הזכות לבצע את הבדיקות כאשר כל המשא ומתן והליך הבחירה נסב סביב המימד הכספי שבמסגרתו נבחנו שיקולים של עלות מול תועלת. וגם במקרה הזה, מתוודעים הקוראים לשיח המסחרי-חומרי במלוא עוצמתו. האווירה המתוחה ממילא רק הפכה לקשה יותר עם חשיפת סיפורה של צילה לוין.

סיפורה האישי של צילה לוין גרם למי שעוד היה לו ספק כלשהו – לאבד לחלוטין את האמון במערכת. המדובר באישה שפנתה לרשויות הרווחה וביקשה לדעת האם גם היא אחת מאותם הילדים שנמסרו לאימוץ.  לוין שבילתה את מרבית שנות חייה בארצות הברית הגיעה לישראל ופנתה גם לעורך דין  שפרסם את שמה ותמונתה בעיתון. מרגלית עומייסי, שטענה במשך שנים כי ילדתה הקטנה נגנבה ממנה, הייתה בטוחה כי צילה לוין היא ילדתה האבודה.

צילה ומרגלית עברו שתי בדיקות. האחת, של חוקר שעבד   באוניברסיטה העברית, וגילה כי אכן מדובר בבנות משפחה ותמך בטענתה של מרגלית. מנגד, בדיקות שנערכו על ידי המכון לרפואה משפטית באבו-כביר שללו את הממצאים הללו. על אף הממצאים הסותרים טענו השתיים כי הן לא זקוקות לבדיקה נוספת וכי מבחינתן די בבדיקה שאישרה את טענתן. ניתן להבחין בנקל בשימוש הסלקטיבי אותו בחרו לעשות השתיים בבדיקה,  בבחירתן  לגנות את ממצאי הבדיקה שלא תאמה את רצונותיהן. למרות שבשלב מאוחר יותר, החוקר מהאוניברסיטה העברית הודה בטעות שנפלה במהלך הבדיקה אותה ביצע, אמון הציבור במערכת אבד כאמור לחלוטין.

פרופסור וייס נסעה לראיין את צילה לוין בביתה בארה"ב טרם נסיעתה לארץ ועקבה אחרי הפרשה מקרוב. היא ראיינה ועקבה מקרוב גם אחרי הבדיקות הגנטיות (בדיקת דנא גנומי ובדיקת דנא מיטוכונדריאלי) במכון לרפואה משפטית באבו כביר. היא ראיינה את צילה לוין, טלפונית, בביתה, אחרי חזרתה של האחרונה לארה"ב והתבשרותה הטראגית בדבר התוצאות. 

לבסוף, מראה לנו פרופ' וייס,  כיצד העולים שהגיעו מתימן השמיעו כלפי הממסד הישראלי טענה קשה לא רק לגבי גניבת ילדיהם אלא גם לגבי גניבת זהותם הקולקטיבית. תפיסת כור ההיתוך של בן-גוריון קידשה את מחיקת הסממנים הפרטיקולריים של העולים מארצות המזרח לטובת יצירתו של "הישראלי החדש" – החלוץ עובד האדמה. בעבור העולים, בדיקות ה-DNA שנעשו לאור הפרשה  היו אמצעי המאפשר להם לשחזר את שושלת היוחסין שלהם ואת הקהילה המדומיינת שלהם.      

לקריאת המאמר באנגלית לחצו להגדלה:
  

אין תגובות:

פרסום תגובה